בשבע 454: נצמדים

עקורי גוש קטיף וצפון השומרון משתפים בזכרונות, בגעגועים ובלקחים

חגית רוטנברג , ד' באב תשע"א

הם פזורים בכל רחבי הארץ, בני גילאים שונים ועובדים במגוון מקצועות. זה יכול להיות עורך דין, סבתא עם ותק, חבר כנסת או תלמידת אולפנה. אבל בלי שתכננו זאת מראש, לכולם יש מכנה משותף אחד ומשמעותי: כל מי שרואה אותם, יודע שהם לא שכחו. נכון, הם לא נקרעו מביתם הפרטי ומנחלתם, אבל משהו עמוק לא פחות נקרע בתוכם. את הצמיד הכתום, מסמלי המאבק בעקירה, הם ממשיכים לשאת על פרק ידם עד היום, שש שנים אחרי. כשאצל רבים אחרים הזכרונות כבר העלו אבק, אצלם הכאב והגעגוע, לצד האמונה והתקווה, ממשיכים לפעם בתזכורת יומיומית דרך הגומי הכתום. בחלוף השנים הצמידים הצהיבו, נקרעו, הוחלפו, אבל מעולם לא זזו ממקומם. את האנשים הללו תמשיכו לראות ברחוב, באוטובוס או בספסל השכן בבית הכנסת, עם אותה חותמת זיכרון, שתוסר – כך הם מתחייבים – כשיישובי חבל קטיף ישובו לפרוח כבתחילה.    

"מה עשית היום למען המפונים?"

ח"כ אורי אריאל, 'האיחוד הלאומי', יו"ר השדולה למען עקורי גוש קטיף

החל מחג הפסח שלפני הגירוש, קבע ח"כ אורי אריאל את ביתו בכפר דרום שבגוש קטיף. הוא סייר בין היישובים השונים בחודשים שלאחר מכן, אבל את היום האחרון עשה עם היישוב שהיה לו כבית שני. הרגע הבלתי נשכח מבחינתו היה הוצאת ספרי התורה מבית הכנסת בכפר דרום בתום יום של מאבק עיקש ביישוב, לאחר שכוחות הגירוש הוציאו מבתיהן את מרבית המשפחות. "זה היה הרגע הכי קשה. הוצאת ספרי תורה מסמלת מבחינתי חורבן, זה היה קשה ביותר", הוא כואב עדיין.

את הצמיד הכתום הוא נושא על ידו מאז, כביטוי אישי למאמר "בזכירה סוד הגאולה". את חובת הזיכרון הוא מממש גם בפעילותו הענפה כיו"ר שדולת עקורי גוש קטיף בכנסת: הנפקת בול של השירות הבולאי לזכר 35 שנות התיישבות בגוש קטיף, העברת חוק שאישר תקציבים להקמת מוזיאון והפקת חומרי למידה על הגוש, ועוד. "צריך לזכור, והצמיד הכתום הוא חלק מהזיכרון. עבורי זו גם תזכורת יומיומית, אני שואל את עצמי: מה עשית היום למען המפונים?" מסביר אריאל את ההחלטה. והוא גם משתדל לתת לעצמו תשובה. רק השבוע העביר חוק נוסף שמסדיר תשלומי פיצויים לתעשיינים ולחקלאים שנעקרו מביתם. המשימה הבאה מבחינתו היא מעברם של 1,200 בתי אב ליישובי הקבע, יעד שהוא מציב לעצמו לשנתיים הקרובות.

עד מתי אתה מתכוון לענוד את הצמיד הכתום?

"המטרה היא – נזכור ונחזור. לי יש גם הרהור שכשאדע שכולם נמצאים בבתי הקבע, אולי אשנה ממנהגי. אבל כיוון שזה יקרה לפחות בעוד שנתיים, תשאלי אותי אז".

לקחים שהפקת מהגירוש?

"יש שניים. האחד הוא לעבוד הרבה יותר על נושא התודעה. למרות שעברו שש שנים, עוד לא עבדנו על זה מספיק, לחבר את עם ישראל לחבלי יו"ש. במקביל יש להכפיל את מספר התושבים ביו"ש, להגיע לכיוון המיליון. השני – אם היינו יותר נחושים, לעניות דעתי יכולנו למנוע את הגירוש, ולפחות את הגירוש הבא. צריך לשנות מדרכנו בעניין הזה, ללמוד ממה שהיה. אני לא בעד פניקה, אבל אנחנו ממש לא יכולים להיות רגועים. מי שראה כמוני את סיני וגוש קטיף, לא יכול לחשוב שזה לא יקרה שוב. ביבי מדבר על זה".  

 

 המגרשים מבקשים סליחה

אמונה קליין, 17, תושבת מעלה אדומים, תלמידת אולפנת 'צביה' בעיר

אמונה קליין, צעירת המרואיינים בפרויקט ואולי גם הנחושה שבהם, היתה בסך הכל ילדה בת אחת עשרה לפני שעלו הדחפורים על חבל קטיף. אבל גילה הצעיר לא הפריע לה להתרוצץ בין הדוכנים, הפעילויות והחמ"לים, עליהם פיקדו אביה ואחיה הגדולים. "אבא שלי היה בחמ"ל של מעלה אדומים, אח שלי בחמ"ל באופקים. הייתי בעיקר בדוכנים, הפריע לי שאני כמעט לא עושה שום דבר. אנשים אמרו לי: את קטנה. אמרתי: אז מה? בגירוש לא מבדילים בין הגדולים לקטנים!".

היא ומשפחתה שהו בגוש קטיף תקופה ארוכה, אבל את ימי הגירוש עצמם עשו בפעילות מבחוץ. מתוך הזכרונות הרבים שאופפים אותה מאותם ימים ("זו היתה תקופה כואבת, את רובה הדחקתי"), היא מנדבת אחד משמעותי: "חזרנו מאופקים ברכב המשפחתי. בדרך פגשנו משפחה שיצאה ממורג בפעם האחרונה. היו להם ילדים בדיוק בגילאים של הילדים אצלנו. שנינו עצרנו למלא דלק באותה תחנה. לא הכרנו אחד את השני, אבל כשנפגשנו בתחנה, התיישבנו שתי המשפחות על הרצפה ופשוט התחלנו לבכות. אחותי ואני עשינו קריעה".

לקליין יש לא פחות מחמישה צמידים כתומים על פרק היד, כולם עם הכיתוב 'יהודי לא מגרש יהודי'. מדי שנה, מאז הגירוש, בהגיע יום הולדתה, היא שוקלת מחדש האם לדלל את מספר הצמידים ולהסתפק באחד בלבד. "אנשים אומרים לי שזה לא כל כך בוגר, ומספיק צמיד אחד. שואלים אותי הרבה: לא נראה לך שזה יותר מדי? בכל שנה אני שואלת את עצמי מחדש האם לשנות, והתשובה שלי היא לא. זה מרגיש לי נכון ללכת ככה".

ויש לה גם הסבר להרגשה הפנימית: "זה משהו שאני הולכת איתו כל החיים עד שנחזור לשם, אולי אפילו אחרי. הגירוש זה לא משהו שאפשר לעבור עליו לסדר היום בלי שהוא ישאיר בנו שום סימן. קרעו מאיתנו חלק מא"י", היא מזכירה בכאב למי שכבר שקע באדישות, "אי אפשר בלי שיישאר בנו סימן פיזי הכי קטן. אז הצמיד נשאר איתי ואף פעם לא יורד".

חמשת הצמידים על פרק ידה של קליין, הולידו מפגשים טעונים ולא שגרתיים בינה לבין כמה ממבצעי העקירה בפועל: "חודשיים אחרי הגירוש ניגשה אליי מישהי שראתה אותי עם הצמידים, וביקשה סליחה על זה שהשתתפה בגירוש. זרקתי אותה אז מכל המדרגות, 'מה נראה לך?' – עניתי בכעס". לאחר תקופה, ניגשו אליה שניים אחרים, גם בפיהם בקשת סליחה על ביצוע המעשה. "הסברתי להם שאין מקום אצלי לסליחה שלהם. הם לא פגעו בי אישית, הם פגעו במגורשים ובכל עם ישראל. אני לא הכתובת לסליחה. וגם, לבוא אחרי כזה דבר עם סתם 'סליחה' זה לא פוטר, זה לא לעניין. דאגתם שיהיו לאנשים האלה בתים?".

הלקחים שנצרבו בתודעתה של קליין, כמו אצל רבים מבני גילה, קשורים להצבת הגבולות בין סמכויות התורה למדינה. "באופן כללי קשה לי עכשיו עם מסגרות ולעשות באופן אוטומטי מה שאומרים לי, כי תמיד אני מבררת מה הסמכות שעומדת מעליי, והאם המעשה מוסרי או לא. מעבר לזה, נוצר אצלי חוסר אמון במדינה וצורך לברר מה המקום שלי במדינה הזו. אחד השרים אמר בשיחה לנוער הכתום אחרי הגירוש שאנחנו צריכים לחשוב עד גיל 18 מה המדינה נתנה לנו, ואחרי גיל 18 מה אנחנו נותנים למדינה. אני באמת חושבת עכשיו מה המדינה נתנה לי, ומה אני צריכה לתת לה", היא אומרת בשמץ אירוניה.

מתי בכל זאת תשקלי להוריד את הצמידים?

"כשנגיע לנקודה בה אין סיכוי שיהודי יגרש יהודי, אז אולי".

 

להחלים ממחלות הגלות

אישי ירד, נשוי + 5 וסב לשבעה, תושב פתח תקווה, איש תעשייה

את הצמיד הכתום שלו, אישי ירד מניח הפוך על פרק היד, כך שהטקסט 'יהודי לא מגרש יהודי' מוסתר. "עם ישראל עוד לא בשל להבנה הזאת", הוא מסביר "אז בינתיים זה מוסתר". אבל מבחינתו, העובדה שיהודי אכן גירש יהודי, היתה השבר הגדול של הגירוש: "ראיתי איך אנשים, בלי להניד עפעף, יכלו לגרש אנשים מהבית שלהם, וזה לא היה להם קשה. זו פגיעה בערבות ההדדית, וזה לדעתי שורש הבעיה. כל המציאות שלנו בארץ ישראל, בשונה מהגלות, היא של 'גוי אחד בארץ'. ועל זה צריך לעבוד".

וירד אכן עובד. עוד בתקופת המאבק הוא היה מהפעילים הבולטים בעירו ובאזור גוש דן בכלל, לארגון הפגנות ומחאות נגד הגירוש. מרכזיותו בתפקיד לא אפשרה לו אפילו לרדת לגוש בימי הפקודה. בערב ט' באב תשס"ה הוא עוד ישב בהפגנה האחרונה, מול בית השרה לימור לבנת. אחת מנקודות השבר לאחר הגירוש, דווקא בשל היותו חדור מוטיבציה אדירה לפעילות, היתה כשגילה כי לכנס פעילים שביקש לארגן הגיעו רק בודדים. מכל הכוחות הנמרצים של ההמונים לפני הגירוש, נותר קומץ מרוסק ללא ניצוץ בעיניים. "הבנתי שכל הארגון שהיה קודם - נעלם. לפעילים לא היו כוחות להמשיך הלאה. זו היתה תובנה קשה". ירד הבין שאם ברצונו לפעול גם כעת, הפעם למען אלו שנעקרו מבתיהם, הוא יצטרך לקחת את האחריות על כתפיו. בשש השנים שחלפו הוא פועל בעירו פתח תקווה בשיתוף עם ועד מתיישבי גוש קטיף, ומארגן התרמות למען המגורשים, ערבי זיכרון ועוד שלל מבצעים לטובת העקורים ומורשת גוש קטיף.

"נקווה שיהיה אפשר כבר להוריד את הצמיד", הוא נאנח, אבל את תאריך התפוגה הוא מציב במקום שנראה רחוק מתמיד: "כשיקרה משהו שאז אבין שעם ישראל החלים ממחלת הגלות שלו, שיבינו שאפשר לחלוק אחד על השני אבל אי אפשר להוציא אדם מהבית אחרי ארבעים שנה, כי הוא אח שלו".

 

גאוות יחידה כתומה

יוכי סמוטריץ', נשואה + 7, בית יתיר, מחנכת באולפנת קרית ארבע

את העמק השחור שנגלה למרגלותיה באותו בוקר, הרבנית יוכי סמוטריץ' לא מסוגלת לשכוח. "גרנו במשך חצי שנה בשא-נור, עד הגירוש. היו לנו גם ילדים שגרו שם. בבוקר הגירוש התעוררתי: כל העמק מתחת לשא-נור היה שחור, פשוט שחור. המוני חיילים שבאו רק בשבילנו, כאילו אנחנו פושעים או עבריינים. זו היתה חוויה מאוד קשה. אני לא מצליחה להשתחרר מזה עד היום".

הקושי באותו מחזה גם חידד אצלה את עומק השסע שנפער בעם, בהבנה שהיכתה בה באחת. מאז אותו יום שחור תרתי משמע עבורה, נושאת סמוטריץ' על ידה שני צמידים, שתי אמירות: 'יהודי לא מגרש יהודי' ו'עוד אבנך ונבנית'. מבחינתה, שני הצמידים הללו, על תוכנם, מסמלים את שני הקטבים ביניהם היא מיטלטלת במהלך השנה: "בימים האלה צפים בי מחדש הזכרונות, תחושת הכאב על הגירוש הנורא, על זה שאחים שלנו עשו את זה. ועוד יותר כאב על הניתוק מחלקי א"י. זה חלק שנגזל ונקרע מאיתנו, זו הפחתת קדושה בעולם. על אדם שנסתלק אומרים קדיש, מה אומרים על א"י שנסתלקה?".

הקוטב השני, שמלווה אותה בשאר ימות השנה, אותו מסמל הצמיד האופטימי מבין השניים, הוא שילוב של גאווה, אמונה ותקווה: "גאווה על ההשתייכות שלי לנוער ולציבור הנפלא הזה, שלמרות שהוא נפגע על ידי מערכות האכיפה, הוא אוהב, מלא תקווה וכוח. הצמיד גם מזכיר את האמונה הגדולה בגאולה למרות הכל, אנחנו בדרך הנכונה למרות כל הקשיים. לא טעינו בדרך".

אלו תגובות את מקבלת על הצמידים?

"זה ממש מדהים, רוצים לומר שאנחנו מיעוט אבל אני הולכת בכל כך הרבה מקומות ואנשים כל הזמן פונים ואומרים: 'מאיפה יש לך את הצמיד? אנחנו רוצים גם'. אני מורידה את הצמיד מהיד שלי ונותנת, ובבית לוקחת לי חדש. זה יכול להיות תלמידות, מבוגרים, גם אנשים זרים". באחת הפעמים, כשביקרה אצל רופא בתל אביב, ראתה אותה אשתו של הרופא ומיד הפצירה בה שתשלח לה גם צמיד כתום. "שלחתי לה בדואר והיא החזירה לי מכתב תודה נרגש שזה כל כך חשוב לה, והיא מודה לי שזכרתי. מדובר באנשים תל-אביבים, חילונים, חפים מכל קשר לציבור שלנו. הצמיד מזמן לי הרבה חוויות כאלה של אהדה וחיבור".

סמוטריץ' לא מתכוונת להיפרד מהצמידים עד להודעה חדשה. "זה מחזיק אותי ונותן לי הרבה כוח ותחושת שייכות, יש אמונה גדולה בדרך שלנו ובאור הגדול שיש בה. אנחנו צריכים להמשיך ולעשות, לגדול בתורה, להתנחל בא"י ולהבין שאנחנו חלק מתהליך הגאולה".    

 

כותרת: צמיד כתום גם בחו"ל

מאיר מימון, נשוי + 4, חבר הגרעין התורני בלוד, ר"מ בישיבה התיכונית בעיר

את ימי המאבק האחרונים בגירוש נאלץ מאיר מימון ללוות מהבית. הוא היה מרותק אז לקביים, אבל בכל ההפגנות שהתקיימו קודם לכן הקפיד לקחת חלק. החוויה שנחרתה בו עמוק מאותם ימים היא 'השרשרת הישראלית' מגוש קטיף לירושלים.

הצמיד הכתום מלווה אותו עד היום, "ברמה האישית – כדי שלא אשכח. כל פעם אני מסתכל על היד, נזכר בגוש. אני מתמלא צער גדול בכל פעם שאני רואה את זה. אבל זה בא גם ממקום של סבלנות ואמונה: אני מזכיר לעצמי שגם לגוש עציון חזרו אחרי 19 שנה. יש לנו סבלנות, אני מאמין שנחזור לגוש קטיף. באיזשהו שלב זה יתפוצץ, ונחזור לגור שם". וכאשר זה יקרה, ישקול מימון לעשות שינוי: "אני חושב שאוריד את הצמיד רק כשנחזור לשם".

אתה מקבל תגובות מאנשים שרואים אותך עם הצמיד?

"בדרך כלל אומרים: 'וואו, כמה זמן', 'איך אתה מחזיק מעמד עם זה'. בהתחלה היתה לי התלבטות האם ללכת עם זה למילואים, אבל שם לא שמו לב, אז לא הורדתי". בעוד כשבוע ייצא מימון עם משפחתו לשליחות מטעם 'תורה מציון' לממפיס שבטנסי. את הצמיד הוא מתכוון לענוד גם בניכר. "אני אמשיך עם זה בחו"ל, קודם כל בשבילי ברמה האישית. זה יעזור לזכור את הדברים ביתר שאת בצורה מוחשית ויומיומית, כשאני רחוק מהארץ. אני משער שזה גם יבוא לידי ביטוי במועדים האלו של ימי הזיכרון לגירוש, כשיותר עוסקים בזה. מן הסתם זו תהיה דוגמה לאנשים שם שלא שוכחים".

תובנות שאתה נושא איתך בעקבות הגירוש?

"המסקנה המרכזית היא שמי שהוביל את המהלך היה ראש הממשלה, שקיבל את הרוח הגבית לכך מהתקשורת. אם יש נקודה שצריך לשפר, זה להיכנס לתקשורת. מעבר לכך, יש בי מקום שכבר לא כל כך מאמין ביכולת של האזרחים להשפיע על מהלכים גדולים, וגם איבדתי את התמימות בכל הנוגע לממשלות ישראל. אני כבר לא מתרגש מהכרזות כמו 'דין נצרים כדין תל אביב', ראינו כבר שנכווינו".

 

הנזר הכתום - סמל הציפייה

חנן פורת, כפר עציון  

הצמיד הכתום מתנוסס גם על ידו של חנן פורת מאז ימי הגירוש, שאת האחרונים שבהם עשה בבתי הכנסת בנווה דקלים, בהובלת מעמדי התפילה המרטיטים ובדברי כיבושין לשוטרים מבצעי העקירה אודות ה"יריקה" שהם מטיחים בפניה של רחל אמנו. פורת כבר חווה על בשרו נטישה והחרבה, אבל גם חזרה ופריחה ביישובו כפר עציון. את מורשת הציפייה המתמדת לשיבה אל כל מרחביה של ארץ ישראל, הוא מבטא כמעט בכל מעמד בו הוא נדרש לנושא גוש קטיף, הצרוב עמוק בתוכו. את הדברים הבאים, בהם התייחס גם לבחירתו המודעת לשאת על ידו את הצמיד הכתום, אמר פורת בהתרגשות לא מוסתרת בכנס החמ"ד שנערך בשנה החולפת.              

"לכמה עוז, כמה אמונה, כמה מסירות נזקקים אנשי גוש קטיף וצפון השומרון, שאחרי כל מה שעבר עליהם אמרו: אנחנו לא מתייאשים, אנחנו ממשיכים. בעצמונה, בנצרים שבאריאל. בפורים האחרון, בהיותי מבוסם קצת, הבאתי את התמונה ואת החולצה שקיבלתי מאנשי גוש קטיף בנצר חזני, שבה היה כתוב 'בנצר מאמינים בקב"ה באמונה שלמה'. ואני עד עצם היום הזה, נושא על ידיי את הצמידים של אנשי גוש קטיף, את הנזר הכתום הזה, בציפייה ובתפילה שישובו בנים לגבולם, ודבר ה' המבשר נחמה לרחל אמנו עוד יישמע בעולם. קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה, מיאנה להינחם על בניה כי איננו. אכפת לה לרחל על כל אחד ואחד. האם הקב"ה ישאיר את רחל לבכות עוד אלפיים שנה? חס וחלילה! גם אם ירבו הייסורים, וגם אם הקב"ה בחשבונות עמוק מכל עמוק, שאותם לא תמיד נבין - דבר אחד אנחנו נבין: כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועינייך מן דמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב, ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם".

 

שיעור מתמשך באמונה

נעם פניגשטיין, נשוי + 5, תושב אלעד, מחנך בתיכון 'יגאל אלון' ביהוד

את השנה שלפני הגירוש בילה נעם פניגשטיין יחד עם שכניו מאלעד בהפגנה שבועית בצומת הסמוכה לעיר. אמירת תהלים וחלוקת סרטים כתומים היו חלק משגרת המאבק, בו נטל חלק פעיל. בימי הגירוש עצמם ניסה יחד עם משפחתו להסתנן לגוש דרך הצעדות משדרות ונתיבות, אך ללא הצלחה. מה שעלה בידם היה רק ללוות את משפחות המגורשים, שנצפו על ידם עוזבות את היישובים בפעם האחרונה. את התקופה שלפני וגם אחרי הגירוש, מגדיר פניגשטיין כ"שנות חינוך אמוני", לפחות מבחינתו האישית. "אני עדיין חושב על זה כל הזמן".

את הצמיד נשא איתו תחילה מכוח האינהרציה, לאחר שבמשך שנה תמימה כאמור עסק בחלוקת סרטים וצמידים כתומים. ככזה, אך טבעי היה שגם הוא עצמו ישתמש בהם, במיוחד כחלק מרצונו להביע הזדהות עם אנשי הגוש. בהמשך צמחה בתוכו תודעה מובנית, שהביאה להחלטה להמשיך עם הצמיד עד היום: "קודם כל, זה היה שיעור אמוני בשבילי, להזכיר שהקב"ה הוא לא רק סבא טוב, אלא נותן גם שיעורים ארוכי טווח. כלפי חוץ זה בא להראות שלא נשכח ולא נסלח, כמו שכתוב על הצמיד שלי. לזכור שנעשה פה פשע, להראות שבכל מקום אנשים זוכרים את האירוע, ושאנחנו רוצים לשוב. זה גם מייצג לדעתי את ההשקפה הדתית לאומית, שאומרת להמשיך ולא להישבר". פניגשטיין חש גם גאווה לשאת על ידו את הצמיד: "לכבוד הוא לי, הלוואי שיכולתי להיות חלק מהאנשים האלה, המסמלים את האחיזה באמונה גם כשקשה", הוא מכוון למגורשים.

סביבתו הקרובה של פניגשטיין יודעת שהוא "שרוט" על הנושא, כהגדרתו. באולפנית בה לימד, ניגשו אליו השנה תלמידות רבות בבקשה שיספק להן צמידים וסרטים כתומים. "יש לזה ביקוש גדול עדיין", הוא מגלה "אנשים לא בדיוק יודעים איך ומה לעזור, אבל בלב כולם עם המגורשים".

איזה תובנה אתה נושא איתך מאז הגירוש?

"המסירות של האנשים האלה, ללכת עד הסוף. בהתחלה מה שהם עשו היה נראה לי קיצוני, אבל אחר כך הבנתי כמה זה נכון, למסור את עצמך עד הסוף על הדרך שלך אם אתה מאמין בה. והקב"ה עושה את הדברים בדרך שלו. זה השיעור האמוני הכי חזק".   

 

 תזכורת באולם בית המשפט

דורון ניר-צבי, נשוי + 6, מאחז חוות יאיר, עו"ד

עורך הדין דורון ניר צבי, בוגר יחידה קרבית, העביר את ימי המאבק בשותפות אקטיבית. הפעולות בהן נטל חלק כללו גם הובלת קבוצות מסתננים אל שטחי גוש קטיף וצפון השומרון, לאחר שהללו נאסרו לכניסת יהודים. החוויה שחרותה בזכרונו במיוחד היא "הובלה של שיירת מסתננים דרך ציר פילדלפי (!) תוך הפתעת הצבא והערמה על כוחותיו. הרפתקה מיוחדת, שכאשר תכננתי אותה לא חשבתי שכל כך תצליח", הוא מודה.

הצמיד הכתום על פרק ידו משמש מבחינתו סוג של 'זכר לחורבן': "מבחינתי הצמיד הכתום הוא כמו ה'אמה על אמה' שלא מטייחים בקיר הבית. כשם שזיכרון החורבן אקטואלי אלפיים שנה, כך זיכרון חורבן הגוש צריך להיות אקטואלי לפחות מאתיים שנה. אני לא רואה שאני נפרד ממנו לפני שחוזרים ליישב את החבל ההרוס במהרה בימינו".

לצמיד הכתום יש משמעות גם במפגשיו היומיומיים של ניר צבי עם מערכת אכיפת החוק: "היות ואני מופיע לעיתים קרובות מול שופטים, גם בביהמ"ש העליון, ומול בכירים במערכת הפוליטית, אני רואה בצמיד תזכורת עבורם לעוול הנורא שגרמו או שהיו שותפים לו".

תובנות שנוצרו אצלך בעקבות הגירוש?

"שמאז קום המדינה, מי שעושה הכי הרבה צרות ליהודים זה היהודים עצמם; ששנאת השמאל לימין (כנראה מתוך קנאה) היא קשה מנשוא, ושכותבי ההיסטוריה עוד מאה שנה יכתבו שמפא"י בנתה את הארץ והליכוד הרס אותה. בין כך ובין כך, צריך לזכור שכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, ואולי כאשר יהיה צונאמי עצום שיגרוף את כל מחבלי עזה, נבין את הדבר לאשורו".