בשבע 454: מעמד הביניים הדתי סובל יותר

מה שהתחיל לפני כמעט שלושה שבועות כמחאה על מחירי הדיור הפך למחאה כוללת על מצבו של מה שמכונה "מעמד הביניים"

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , ד' באב תשע"א

מה שהתחיל לפני כמעט שלושה שבועות כמחאה על מחירי הדיור הגבוהים ומחירי השכירות האסטרונומיים בתל אביב ושאר ערי המרכז, הפך למחאה כוללת על מצבו של מה שמכונה "מעמד הביניים". למרות התחושה החזקה המלווה את כל מי שעוקב אחר התפתחותה של המחאה לפיה מדובר בזעקת המפונקים, חשוב לשים לב כי לחלק מהטענות שעולות מהשטח יש בסיס מאוד מוצק והתעלמותה של הממשלה מהנתונים שאינם בגדר סוד מדינה בהחלט עשויה להיחשב למחדל. ניתוח עקבי של הנתונים מעלה כי במהלך העשור האחרון חלה הרעה עקבית במצבו של מעמד הביניים בישראל, שפגעה במידה רבה אף יותר במי שניתן לכנות 'מעמד הביניים הדתי'. אם בשבוע שעבר עשינו מסע קצר בעקבות עליית רמת החיים, השבוע נצא למסע קצר בעקבות המחירים.

סוד גלוי לכל הוא כי השפעת עליית המחירים הכללית איננה שווה לכל קבוצות האוכלוסייה. לאורך שנים ניתן לראות שמדד המחירים לעשירונים התחתונים גבוה יותר מהמדד לעשירונים העליונים. במילים אחרות, ניתן לומר כי סל המוצרים הכולל אותו צורכת משפחה ענייה מתייקר בקצב מהיר יותר מהסל המקביל שצורכת משפחה עשירה. לעומת זאת, קצב עליית ההכנסות אצל השכבות הנמוכות איטי בהרבה מאשר בקרב השכבות החזקות. על מנת להבין את הסיבה לכך ניקח לדוגמה את מחירי המזון. בין השנים 2005 ו-2010 עלה המדד הכללי, המחשב את התייקרותו של סל המוצרים הממוצע של הישראלים, ב- 18 אחוז במצטבר. במהלך אותה התקופה עלה מדד מחירי המזון בכ- 32 אחוז, זינוק חד הרבה יותר מזה של המדד הכללי.

נתון זה מקבל משמעות חריפה הרבה יותר כאשר בוחנים את חלקו של המזון בסל הצריכה בשכבות האוכלוסייה השונות. בעוד בשני העשירונים העליונים ההוצאה על מזון מהווה רק 13.8 אחוז מסל הצריכה המשפחתי, הרי שבשני העשירונים התחתונים המזון מהווה 22.3 אחוז מסל הצריכה המשפחתי. לעומת זאת ניתן לראות, וכאן לא אלאה אתכם ביותר מדי מספרים, כי המוצרים אשר הוזלו במהלך חמש השנים הללו הם אופייניים דווקא לקבוצות אוכלוסייה חזקות יותר מבחינה כלכלית. מעבר לכך, משפחות דתיות שלהן מספר גבוה יחסית של נפשות למשק בית, עקב מספר ילדים גבוה, מאופיינות גם בשיעור הוצאה על מזון גבוה יחסית. זאת משום שמזון, בניגוד להוצאות אחרות, הוא מוצר שנצרך לפי ראש ולא לפי משק בית כמו לדוגמה מכשירי חשמל שונים (מקרר, תנור, מכונת כביסה), שירותים טכנולוגיים (חיבור לכבלים/לווין, חיבור לאינטרנט מהיר וכדו'). משמעות הנתון הזה היא שמשפחה ברוכת ילדים (4 ומעלה) המשתכרת משכורות של מעמד ביניים (ומרבית המשפחות הדתיות לאומיות נמצאות במקום הזה) נשחקת בקצב מהיר הרבה יותר ממקבילתה הממוצעת ביחס שבין ההכנסה לבין ההוצאות.

דבר נוסף שפגע לאורך העשור האחרון במשפחות ברוכות ילדים הוא הקיצוץ החד שביצע נתניהו כשר אוצר בקצבאות הילדים. משפחה צעירה עם חמישה ילדים מתחת גיל 18 ששלושה מתוכם לפחות נולדו לאחר שנת 2003 מקבלת כיום קצבה חודשית בסך 1094 שקלים. אם החמישה נולדו כולם לפני 2003 הקצבה תעמוד על 1,526 שקלים. לשם השוואה, לפני שנת 2003 (ולפני 'חוק הלפרט', שהעלה את הקצבאות עוד יותר) משפחה שכזו קיבלה קצבה בסך 1,959 במונחי הימים ההם, שמשמעותם בערכים ריאליים של היום 2,263 שקלים. עם זאת חשוב לציין, כי הירידה בקצבאות וההקפאה נמשכו עד שנת 2008, ומאז חלה דווקא עליה מסוימת בהן, כך שכיום המגמה היא קצת הפוכה.

דרישה נוספת אותה העלו מובילי המחאה היא חלוקת נטל המס באורח שונה. יורם גבאי, מנכ"ל פעילים שוקי הון והממונה על הכנסות המדינה לשעבר, מסביר כי מערכת המיסוי כיום בישראל בנויה בצלמו ובדמותו של מי שעומד כיום בראש המערכת, בנימין נתניהו. "התפישה הכלכלית של בנימין נתניהו, ולזכותו יש לומר כי הוא עקבי בה כבר לאורך שנים ומוכן להתמודד גם עם השלכותיה, גורסת כי יש לעשות כל מאמץ להפחית את המיסים הישירים, בין אם המיסים על יחידים ובין אם המיסים על חברות. התוצאה של הגישה הזו, אותה מוביל נתניהו לאורך השנים, היא ירידה מצטברת של גביית מיסים ישירים כתוצאה משינויי חקיקה של למעלה מ-25 מיליארד שקלים. לעומת זאת, בגזרת המיסים העקיפים דווקא חלה עלייה של כשני מיליארד וחצי שקלים, זאת כתוצאה מהעלאת הבלו על הדלק".

גבאי מציין כי הפחתה בהיקף כזה משמעותה הקלה מאוד גדולה למגזר העסקי, ולמעשה בעיקר הקלת הנטל על העשירונים העליונים אשר משלמים את עיקר המס הישיר. להקלה על המגזר העסקי היתה אמנם השפעה חיובית על הצמיחה במשק, אולם כמו במקרים רבים גם כאן מדובר בשאלה של מידה. "לא היה שום צורך להוריד את מס החברות לשיעור של 25 אחוז ואפשר היה לעצור בהפחתתו לשיעור של 27-28 אחוז. מעבר לזה ברור שהמשך הפחתת מס החברות במתווה הקיים לעבר שיעור של 19 אחוז, לא תביא כמעט שום תועלת למשק".

לדבריו של גבאי, המימון של הפחתת ההכנסות בא מכמה מקורות: הראשון הוא הגדלת הפעילות הכלכלית הריאלית שהביאה לעלייה הן בגביית המס הישיר והן בגביית המס העקיף. מקור שני ומשמעותי יותר הוא קיצוץ בהוצאות הממשלה, בעיקר בתחומים של חינוך, רווחה ובריאות, קיצוץ שפוגע בעיקר בשכבות הזקוקות יותר לשירותים אלו. "לפני 12 שנה האזרחים מימנו מכיסם שליש מהוצאות הבריאות, ואילו היום אנחנו מממנים 43 אחוז מהוצאות אלו. גם בהשכלה הגבוהה חל תהליך דומה כאשר היום שיעורם של הסטודנטים הלומדים במכללות לא מתוקצבות הוא גבוה מאוד, כך שהממשלה הפחיתה את השתתפותה בהוצאות החינוך של האזרחים".