בשבע 454: תיאטרון האוהל

מחאת האוהלים, הדיור וכל מה שבינהם

אבי סגל , ד' באב תשע"א

תיאטרון האוהל

קיץ ישראלי חם מתמיד. זה עתה העבירה הממשלה, בראשותו של יצחק רבין, החלטה על הקפאת היישובים ביש"ע. חוקים נוספים נגד המתנחלים עומדים על סדר יומה של הכנסת, ובימין מתחילה תסיסה שרק תלך ותחמיר עם הזמן. פוליטיקאים יוצאים בחריפות נגד מדיניות רבין, ועיתונאים מהימין קוראים במדוריהם הקבועים לצפצף על ההחלטה החדשה, שהיא בעיניהם לא מוסרית ולא דמוקרטית.

בערך באותו זמן, קבוצה של צעירים ירושלמיים חובשי כיפה מקימים מאהל בגן סאקר, בדרישה להקל על מחירי הדיור בירושלים. לאט ובהדרגה מתפשטת המחאה למקומות אחרים בארץ. אנשים יוצאים להפגנות, חוסמים צמתים ומתעמתים עם המשטרה. רובם מסרבים לדבר פוליטיקה, אבל בדיקה של ידיעות-אחרונות חושפת את שמותיהם של חלק ממארגני המחאה: נדיה מטר, ברוך מרזל, טטיאנה סוסקין ומלאכי לוינגר. גם אבישי רביב מסתובב שם. למרות החשיפה, במטה המאבק מתעקשים שזהו לא מאבק פוליטי. "זה לא עניין של ימין או שמאל", אומר אחד הדוברים, סטודנט לתלמוד ועורך ספרי קודש בשם פניאל דיף, "המצוקה משותפת לכולם. זה נכון שהגעתי לכאן מבית-אל, אז מה? אני לא מבין מה זה רלוונטי".

בינתיים תופסת המחאה תאוצה, והופכת ממאבק על דיור למאבק כללי על יוקר המחייה. משה פייגלין מתרוצץ במאהל הירושלמי בג'ינס וכובע מצחייה של תנועת 'זו ארצנו' ומחלק אוהלים לכל דורש. רבנים, אנשי רוח, פוליטיקאים ואמנים מבקרים במאהל ומביעים הזדהות. יהורם גאון תורם הופעה, פרופ' יוסף בן-שלמה מעביר הרצאה, ח"כ הרב בא-גד מאשים את הנהנתנות התל-אביבית במשבר, ואילו העיתונאי ישראל הראל טוען שרבין צריך ללכת הביתה.

התקשורת המגזרית, שעד כה יצאה בחריפות נגד חוקי הממשלה, עוברת כעת לדבר אך ורק על המאהל. בערוץ 7 מעבירים שידורים ישירים מכל אחת מההפגנות, 'הצופה' מצרף ציור של אוהל ללוגו של שם העיתון, ואילו אבשלום קור מסביר ברדיו מדוע המילה "אוהל" מתחילה באל"ף ו"בית" מתחילה בבי"ת. לעומתם, העיתונים הגדולים מתאמצים להצניע את המחאה, בטענה שהיא פוליטית ומגזרית ונועדה רק לבצע הפיכה שלטונית. מארגני המאבק מגיבים בביטול. "תיאוריית הקונספירציה של השמאל מעוררת גיחוך", אומר הפעיל איתי זר, "יכול להיות שמישהו כאן אמר משהו בזכות המתנחלים, אז מה? אדרבה, שפעילי השמאל יצטרפו אלינו למאבק הצודק ויגידו את דעתם, למה לא?"

ובאמת, למה לא?

______________________

נבוכי הדור

הנה סיכום אמיתי של האירועים: חבורה של צעירים אידיאליסטים, חלקם הגדול פעילי שמאל מובהקים, מחליטים להקים תנועת מחאה חוץ-פרלמנטרית. הם טיפה מבולבלים, אולי אפילו נאיביים, וקשה לומר שהם יודעים בדיוק מה הם רוצים. מצד שני, יש להם רצון טוב, יכולת ארגון וגם שנאה תהומית לבנימין נתניהו, וזה כנראה מספיק כדי לצאת לרחובות ולדרוש עולם טוב וצודק יותר. חמושים בסיסמאות ובתקשורת אוהדת, מבקשים אותם צעירים להעיר את השמאל מתרדמתו הממושכת, לעורר בו תקווה והתלהבות, אולי אפילו לסחוף אחריהם את העם כולו. אנחנו מדברים על שנת תשנ"ה, ושמה של התנועה הוא 'דור שלום'.

'דור שלום', המוכרת יותר בשמה הארוך 'דור שלם דורש שלום', נולדה בעקבות רצח רבין, תחת חסותו הכלכלית של התעשיין דב לאוטמן. בניגוד למחאת האוהלים הנוכחית, 'דור שלום' לא התיימרה לייצג גם את הימין. השאיפה המוצהרת שלה היתה להמשיך את דרכו של רבין, ובתקופה מסוימת אף עמד בראשה בנו של ראש הממשלה המנוח. אבל פעילותה העיקרית של התנועה היתה חברתית. היא לא נאבקה על דיור באזור כיכר דיזנגוף, אלא לקחה על עצמה משימות חינוכיות בפריפריה, מן הסתם בתקווה להתחרות בש"ס וליצור חברה דמוקרטית, משתכנזת ושמאלנית יותר.

 סרטו המעניין של אורי רוזנווקס 'דור שלם דרש שלום', ששודר השבוע בערוץ יס דוקו, עוקב אחר התהליכים שעברו על אותה תנועה מאז ימי התום. במקרה של הקרנה חוזרת, הייתי ממליץ למארגני מחאת האוהלים ותומכיהם לצפות בו בעיון. יש לא מעט מן המשותף בין אנשי 'דור שלום' למארגני המחאה הנוכחית. אלה וגם אלה ביקשו לעשות שינוי באמצעות נהי וקלישאות, בלי תוכנית אופרטיבית מסודרת למעט שנאת הראיס. אלה וגם אלה שולחים אל חלקו הימני והדתי של העם מסרים סותרים: מצד אחד אחדות, מצד שני נידוי והדרה. היעדר הסכמה על כיוון אידיאולוגי פיצל את 'דור שלום', ובהחלט אפשר שהוא יפרק גם את המחאה הנוכחית.

וכשתנועת מחאה מתחילה לגסוס, זה לא בדיוק מראה יפה. ראו את צמד המייסדים המוכשרים של 'דור שלום', נועם קדם וטל זילברשטיין: האחד התייאש וירד מהארץ, האחר הסתבך בפרשת העמותות של ברק וכעת משכיר את נשמתו לכל פוליטיקאי המרבה במחיר, כולל בנימין נתניהו השנוא מן העבר. נכון לעכשיו, עתידם של מנהיגי מחאת האוהלים לא נראה מבטיח יותר. האופורטוניזם ושכרון הכוח כבר שם, כמו גם הבלבלה האידיאולוגית. בינתיים נראה כי התסריט לסרט התיעודי הבא כבר כתוב, ונותר רק להחליף את השמות.

___________________

מריג' אזרחי

"בעוד אני המשכתי לרחף ברחובות כפרפר בזבוזים ולהעיף עוד ועוד שטרות באוויר, הוא היה לגמרי לבד במאבק הזה של השכיר הישראלי... זה הפך אותו לאפור וחלש בעיניי. פשוט לא הצלחתי להבין למה הוא יושב מול ערימת הניירות הזאת כל ערב, למה הוא מנג'ס לי על מחיר הגבינה במכולת, למה הוא קטנוני ומתעסק בכל הפרטים המגעילים האלו, כמו שיפוי וארנונה. אני חושבת שזה דומה למה שקורה ברוב הבתים הישראליים... החיים בתור עבד מעמד ביניים שסוחב את כולם על הגב פשוט הופכים אותך מתישהו ללוזר, לאפס, ליצור חרד ומנג'ס עם מחשבון חננות שיושב מול אשה שלא שמה לב שבכלל היתה עלייה במחירי הקוטג'".

(דנה ספקטור בידיעות אחרונות, על מצוקתן האמיתית של נשות מעמד הביניים התל אביביות, אלו שאינן יכולות לבזבז את כספן בלי הכרה בגלל הבעל האפס שמתעקש לחסוך כסף. ביבי תתפטר!)

_________________

בקטנה

מחאת תשעה באב: לא זזים מרוטשילד עד שביבי מסדר לנו בית שלישי.

________________

בעשרה מאמרות

הפעם, לרגל תשעת הימים, משהו על גבול הרצינות. בשבוע הקרוב נשמע לא מעט דיונים על שנאת חינם ותרומתו להחרבת בית המקדש ולאירועים כואבים אחרים בחיי העם היהודי. זה הזמן להצטרף לדיונים ולבדוק כיצד נוכל להרבות אהבת חינם בישראל. לפניכם עשר דרכי פעולה אפשריות:

1. להתחיל בדיור חינם, חינוך חינם ובריאות חינם ולהתקדם משם.

2. להסביר לאנשים שבאהבת חינם יש ערך מוסף, ואילו באהבה בתשלום - מס ערך מוסף.

3. כדי להרבות אהבת חינם יש לשלש את מחיר העיתונים בתשלום.

4. בכל שעה של אהבת חינם, יש לאפשר יציאה לשני מקבצי פרסומות של שלוש דקות.

5. כשאתה פוגש מישהו מעצבן, תמיד תזכיר לעצמך שהוא סובל יותר – אחרי הכול, הוא נאלץ לפגוש בך.

6. להקים ברוטשילד אוהל מחאה עם פתחים מכל ארבעת הצדדים, ומה שיותר חשוב – לא לארח בו רמקולים, מגבר וסאב עוצמתי.

7. להציע למתרימים שדפקו אצלנו בדלת להיכנס ולהשתמש בשירותים שלנו. נ"ב: לפתוח קודם את הדלת.

8. להקשיב לנאום שלם של יו"ר האופוזיציה ולהגיב כאילו שמענו אותו בפעם הראשונה.

9. להגיע לאוהל ההידברות של תשעה באב, מקום שבו אנו יכולים לחיות בשלום עם אחינו החילונים, בעיקר כי הם לא באים.

10. להודות לחברים מהפייסבוק שעוזרים לי בפינה זו כמעט מדי שבוע, ולהתנצל על שאינם זוכים לקרדיטים המגיעים להם, שלא לדבר על אחוזים משכר הסופרים. אין מה לעשות, חברים, אהבת חינם זו אהבת חינם.