בשבע 454: העגיל האבוד

"עידית, יש לי בשבילך תעסוקה שמתאימה לתשעת הימים. רוצה לבוא איתי לעבודה?"

אסתי רמתי , ד' באב תשע"א

יומיים לפני תשעה באב, כשכבר נגמרו לי כל הספרים והספרייה היתה סגורה, אבא קרא לי.

"עידית, יש לי בשבילך תעסוקה שמתאימה לתשעת הימים. רוצה לבוא איתי לעבודה?"

התלבטתי קצת. אבא שלי הוא ארכיאולוג. הוא עובד בחפירות בעיר דוד, והוא תמיד מספר לנו על כל מיני תגליות שהם מגלים. אבל איכשהו, זאת לא נשמעה לי אף פעם עבודה מעניינת במיוחד, לחפור כל היום בחול כדי למצוא איזה חרס שבור... אני מעדיפה לקרוא, או לכתוב במחברת השירים שלי. אמא תמיד אומרת שיש לי דמיון מפותח.  

"תוכלי לעזור לנו בסינון דליי חול", המשיך אבא, "מדי פעם מוצאים חפצים שקשורים לבית המקדש ולתקופת החורבן".

נו, טוב. חשבתי, יכול להיות נחמד לבלות יום שלם עם אבא. אז למחרת לקחתי כובע גדול (חם בחפירות) ויצאנו לאתר.

כמו שחששתי, היה משעמם. סיננתי כמה דליים של חול, והדבר היחיד שמצאתי היה חיפושית שחורה שברחה ממני בבהלה.

"נו, נחמד לך?" שאל אבא, ולא רציתי לאכזב אותו, אז הנהנתי. "אל תתייאשי אם עוד לא מצאת כלום", הוא עודד אותי, "תמיד צריך לקוות שיהיה משהו בדלי הבא".

ניגשתי אל דלי העפר החדש שלי והתחלתי למשש את החול המאובק, אבל הראש שלי כבר לא היה בחפירות. "מעניין מה היה כאן לפני, נניח, אלפיים שנה..." הרהרתי, וניסיתי לדמיין את הרחוב הסואן, את האנשים והילדים.

"ילדה?" שמעתי לפתע קול מתנשף מאחורי. הסתובבתי, וקפצתי בבהלה. מאחורי עמדה גברת גבוהה ורזה מאוד, לבושה שמלה מוזרה, ארוכה ושהיתה כנראה פעם מפוארת. שערותיה היו פרועות, פניה היו מלוכלות מפיח, והיא נראתה נסערת מאוד. "ילדה, מדוע יושבת את כאן לבדך? הלא יתפסו אותך הרומאים!"

"הרומאים?" חזרתי בפליאה, "איזה רומאים?"

"אינך יודעת מי הם הרומאים?!" קראה האישה, "הלא הם החריבו את בית מקדשנו! הורגים הם אותנו בחרב, ואת אינך יודעת מי הם?! אוי לנו!" פרצה לפתע האישה בבכי, "רחובות ירושלים מלאי עשן, והלהבות מהמקדש עדיין עולות השמימה... ברחי, ילדה! בואי איתי!" והיא הביטה בי בעיניים מפוחדות והושיטה לי יד. הצטמררתי כולי. 

"אני לא יכולה לבוא איתך!" התגברתי ואמרתי בקול רם. אני יודעת טוב מאוד שאסור ללכת עם זרים, והאישה הזאת נראתה ממש מוזרה...

"טוב, בתי, הישארי כאן", אמרה האישה, וביני לבין עצמי נשמתי לרווחה. "חלשה אני מהמצור הארוך ולא אוכל לקחתך, אך אתן לך משהו". היא הורידה מאוזנה עגיל - עשוי זהב עם אבן ירוקה - והגישה לי אותו. "העגילים האלה הם מעשי ידי אומן מפורסם מאלכסדריה שבמצרים. אם תצליחי לברוח ותגיעי למקום שיש שם לחם, מכרי את העגיל וירווח לך! כאן בירושלים הוא כבר לא יעזור לי... אוי! אני שומעת את הרומאים באים!" האישה ברחה בצעדים כושלים, ותוך מספר שניות נעלמה מהעין.

"עידית, הכל בסדר?" שמעתי את קולו של אבא, ונתתי קפיצה קטנה. "ראית את האישה?" שאלתי בקול מבולבל, "היתה כאן אישה שברחה מהרומאים..."

"מהרומאים?! באמת יש לך דמיון מפותח", חייך אבא, אבל אז הוא הביט לתוך הדלי. "יש לך משהו ביד", הוא אמר, "מה זה?"

הוצאתי את ידי – ונתתי צעקה. "זה העגיל! זה העגיל שהאישה נתנה לי!"

נתתי בזהירות את העגיל לאבא, ששרק בהתפעלות. "וואו, איזו מציאה!" הוא התרגש. "כל הכבוד! תכשיט שלם ויפהפה! צריך לבדוק מאיזו תקופה זה".

אבל אני לא הייתי צריכה לבדוק. זה היה לי לגמרי ברור.