בשבע 455: נחמת ציון

"ידעתם שהשבת יש לי יום הולדת?" פתחה סבתא בשאלה שנשמעה ממש לא קשורה. "באמת?" שאלה יפעת, "שכחנו לגמרי. את בטוחה?

חגית רוטנברג , י"א באב תשע"א

בשבת שאחרי תשעה באב נסענו לסבתא נחמה. הבית שלה נמצא בקצה חורשה ענקית שמשתרעת בלב הרי ירושלים. מהבית של סבתא נחמה אפשר לצאת לטיולים אפילו בשבת, וגם להגיע לבתי כנסת של כל מיני חסידים, שבליל שבת נשארים לשיר עד אחרי חצות. כמובן שמה שהכי כיף אצל סבתא נחמה הן עוגיות השוקולד המיוחדות שהיא אופה בשבילנו, וגלידת התות-בננה שרק היא יודעת להכין.

אחרי סעודת ליל שבת התפרקדנו על הספות מול המאוורר הגדול. היה חם, ולא הצלחנו להירדם. סבתא הגישה לנו כוסות מיץ גבוהות עם קוביות קרח, ואני בהיתי בתמונה ישנה, בצבעי שחור לבן, שהיתה תלויה מעל ארון הספרים. "סבתא, מה זה בתמונה?" שאלתי אותה, והצבעתי על התצלום בו נראה אדם בלבוש חסידי נשען על אבן מלבנית ענקית, ופניו מפיקות שמחה גדולה. סבתא הסתובבה כדי להביט בתמונה, ושאלה בפליאה: "מה, אתה רוצה לומר לי שאף פעם לא סיפרתי לכם על התמונה הזו? איך זה קרה?" מלמלה לעצמה. השאלה של סבתא נחמה רק סקרנה אותי עוד יותר, ודחקתי בה שתתחיל לספר.

"ידעתם שהשבת יש לי יום הולדת?" פתחה סבתא בשאלה שנשמעה ממש לא קשורה. "באמת?" שאלה יפעת, "שכחנו לגמרי. את בטוחה? אל תדאגי, נביא לך מתנה בפעם הבאה", ניסתה יפעת להתנצל בחצי פה. סבתא צחקה. "אני לא צריכה מתנה, ואני בכלל לא כועסת ששכחתם, זה פשוט חלק מהסיפור", ועכשיו שנינו רכנו לעברה, מצפים לשמוע במה מדובר.

"האיש בתמונה הוא אבי ז"ל, ר' איצל'ה. הוא ואמא שלי עלו לארץ ישראל לפני המון שנים, ואבא אמר: אם עולים לארץ הקודש, חייבים לגור בירושלים. אבל ירושלים של אז ממש לא היתה כמו של היום. הכל היה צפוף, שטחים רבים היו שוממים או הרוסים ומלוכלכים. קשה היה למצוא בית לגור בו. אבל אבא התעקש. הוא ואמא גרו במעין מחסן קטנטן בתוך העיר העתיקה, ואבא היה מאושר לגור בעיר הקודש עליה חלם. כדי להתפרנס, הוא היה עובד בעבודות קשות של פינוי פסולת ואבנים מאזורים שונים בתוך העיר. יום אחד, כשאמא שלי כבר היתה קרובה מאוד ללדת, חזר אבא הביתה ופניו מאירות יותר מהרגיל. 'מה קרה?' שאלה אמא. אבא סיפר לה שהיום בעבודה, בזמן שסיקל אבנים מהשטח שליד התלמוד תורה, הוא נתקל במשהו מיוחד. זו היתה אבן ענקית וכבדה מאוד, בצורת מלבן, ונראתה שונה מאוד מהסלעים הרגילים שהוא סוחב בדרך כלל. הוא רץ מיד אל החכם אליהו, שידע הרבה על ירושלים של היום וגם של פעם. חכם אליהו הגיע, הציץ באבן מלמעלה למטה ומימין לשמאל, מישש אותה, עצם את עיניו למשך דקות ארוכות, ואז אמר לאבא: נדמה לי, ר' איצל'ה, שגילית פה משהו לא רגיל. אבנים בגודל ובצורה הזאת שימשו לצורך בניין הכתלים בהר הבית. יכול להיות שהאבן הזאת קיימת כבר אלפיים שנה...

"דמעות התרגשות החלו לזלוג מעיניו של אבא כשסיפר לאמא את דבריו של חכם אליהו. בלבו החלה מתרקמת מחשבה מה לעשות באבן, אבל לפתע החלה אמא לחוש בכאבים עזים. אבא מיהר לקרוא למיילדת, שהגיעה תוך זמן קצר והחלה לטפל באמא. אחרי כמה שעות יצאתי אני לאוויר העולם. היה זה יום שישי, ערב שבת שאחרי תשעה באב. במוצאי שבת הזמין אבא את כל שכניו בירושלים העתיקה להנחת אבן פינה לביתו החדש. הוא נשען על האבן הגדולה בפנים שמחות, והסביר לכולם שעכשיו אנחנו זוכים לראות בנחמת ירושלים ובניינה והאבן הזאת היא זכר למה שהיה ועוד ייבנה פה בעתיד. באותו מעמד הכריז אבא גם על השם לתינוקת שנולדה: נחמה..."