בשבע 455: מילים שמחוללות חורבן

הכמיהה לארץ, היא שהשיבה אותנו אליה * אך אנו זנחנו אותה והפלשתינים, מנצלים את הטכניקה הזו במאבקם נגדנו

אליקים העצני , י"א באב תשע"א

חוויית תשעה באב, בה מתאבל אדם על חורבן של מקדש, עיר וארץ שאירע לפני אלפי שנים כאלו עולמו האישי שלו חרב עליו זה עתה, היא יחידאית בהיסטוריה. אין אפשרות לעשות השוואות, כי שום עם שארצו נחרבה והוא פוזר בעולם לא הצליח לשמור על אחדותו בגלותו ולשמר רצון לאומי לחזור אל ולחדש את ימיו כקדם. כדי להעביר מדור לדור רצון כזה, געגועים כאלה, עד שיגיעו לבסוף לכלל סיפוק כעבור 1878 שנים, כל דור מחדש היה חייב לא רק להעלות את זיכרון תוכנם של החיים ההם, אלא גם את טעמם וחווייתם: דת, תרבות, שפה, היסטוריה.

איך עושים זאת ? באמצעות מלים כתובות. כי רק אותן ניתן להטמין, לטלטל ולשמר, כדי שיעבירו למוח מושגים, רעיונות ואף חלומות - מציאות מדומה.

זה בדיוק הרעיון שביטא ברל כצנלסון בפני אחת מוועדות החקירה. המולדת שלנו, אמר, היתה  באותיות. והוסיף שהיה לציוני לאחר שקרא אגדה בדבר איש אחד שחצה מדבריות ועבר הרפתקאות "והוא גר עד היום בחברון". התובנה הפתאומית, שמעבר לאותיות יש גם מציאות, יש חברון ממשית – עשתה אותו לציוני.

כלפי מה נכתבים הדברים האלה? כלפי הזלזול שנוהג באותן האותיות דור הגשמת חלום השבות, דווקא הדור שזכה לראות כיצד המילים הללו החיו וקיימו והגיעו אותו לזמן שבו נהפכו למציאות ממשית.

המלים המבטאות את מחוז החפץ עצמו, 'ארץ ישראל', הושלכו הצידה והוחלפו ב'מדינת ישראל'. התקשורת הישראלית אינה מכירה ארץ. הכל מתרחש במדינה, אפילו מזג האוויר. כל עם מתגעגע לארצו, אוהב את  מולדתו, הישראלי – את מדינתו. הצליל 'חברון', שעשה רושם רב כל כך על ברל כצנלסון, זר ומנוכר היום לישראלים רבים, שהרי היא 'לא בארץ', כלומר לא בתוך קווי 67'.

אלא שמישהו מתבונן בנו, לומד אותנו, מחקה אותנו, נדבק אלינו כצל: זה שכננו הערבי, שכל מה שמייחד אותנו, הוא מנסה לאמץ לעצמו, כל מה שלנו - שלו. בכל בית ספר ערבי מלמדים שהעם הפלשתיני הוא יורשם של כל עמי כנען ובתוכם העם היהודי הקדמון. דוד ושלמה היו מלכים ערבים, ואפילו ישו הנוצרי היה 'לוחם חרות פלשתיני'. כל העתיקות שמוצאים באדמת הארץ, כן - גם מנורות השמן ועליהן כלי המקדש, גם שקלי המרד הראשון ומרד בר-כוכבא - הכל שלהם. ומי הם הקוראים לעצמם יהודים היום? אספסוף, רסיסי עמים שונים, לא אומה כי אם דת בלבד. הם שייכים לעמים שמתוכם הגרו לכאן, ולשם הם צריכים לשוב. והואיל ואינם עם, לא מגיעה להם ארץ. והארץ שהם קוראים לה 'ישראל', זו פלשתין ההיסטורית והיא שייכת לעמה, העם הפלשתיני.

הפלשתינים ופזורתם מחקים גם את טכניקת שימור המילים שהמציאו היהודים: משננים את שמות הערים והכפרים שחרבו בתש"ח, תולים על כותל 'המזרח' שלהם את תמונות אל-אקצה, ומעבירים מדור לדור את הגרסה (השקרית) שלהם בדבר עברם ותולדות חורבנם, באומר ובצליל. חיקוי מושלם.

והעיקר, הם הצליחו לייצר ולהקרין רגשות. בכל העולם  –  בקמפוסים, בקרנות רחוב, בתקשורת העולמית  -  העניין הפלשתיני מסעיר את הרוחות, מעורר אמפטיה ואהדה. הנציג הפלשתיני, כאשר הציג באו"ם את הדרישה לדון בהכרת פלשתין כמדינה, פרץ בבכי. מולו, נציג מדינת היהודים לא צלל לתוך אוקיינוס הרגשות היהודיים כלפי ארץ ישראל, לא הציג לעולם את המקור בהשוואה לחיקוי. נעשינו מרוחקים וקהי רגש, שכלתנים ותועלתנים. אנחנו מדברים בשפת ה"ביטחון" ובאלף התחכמויות טכניות: אף לא מילה אחת מן הלב. כאלו שכחנו  מהיכן באנו, ומה הוא שהביא אותנו עד הלום.

לשיא הגיע הפרדוקס הזה כאשר ראש ממשלת ישראל הכריז בפומבי שבמת ההיסטוריה  של ארץ היהודים  שייכת "לעם הפלשתיני" ודינה להפוך ל"מדינת פלשתין".

האם עלה בדעתו, שכפי שמלים החזירו אותנו אל המקומות האלה, כך מלים אחרות, זרות, יכולות להוציא אותנו מהם פעם נוספת? האם אינו מבין שכפי שמלים חוללו גאולה, כך מלים מסוגלות לחולל חורבן?

לקראת ספטמבר דחף פרס את נתניהו לשלוח אותו לשאת ולתת עם שלטונות רמאללה לחפש מלים לבטא הסכמה ישראלית לסגת לגבולות 67' כדרישת הערבים, ובתנאי שלא תקוממנה על נתניהו את המפלגה והקואליציה שלו. בדיונים עם הקוורטט כבר הסכים נתניהו לנוסח המרוכך מעט של אובמה בנאומו השני, שאף הוא, במהותו – הקו הירוק עם תיקונים. רק עקשנות הערבים הצילה אותנו בינתיים.

יש השואלים, למה צריך לקיים גם בזמננו את אבל תשעה באב?

הנה סיבה טובה.