בשבע 455: הצום של הדתיים

איך קרה שדווקא תשעה באב, יום האבל הלאומי, לא אומץ על ידי הציבור החילוני ומה כדאי ללמוד ממנו על חגים וימי יזכרון אחרים

רונן שובל , י"א באב תשע"א

חונכתי בחינוך ממלכתי. אהבתי את ראש השנה, צמתי ביום כיפור, נהנתי לבנות סוכה לכבוד סוכות, התרגשתי מהדלקת הנרות בחנוכה, חיכיתי להתחפש בפורים, וגם את חופשת פסח ואת המפגש המשפחתי בליל הסדר אהבתי, אפילו אהבתי מאוד. על שבועות שמעתי, אבל לא ממש התחברתי. אני לא איש של מוצרי חלב... אני זוכר פעם אחת שבה הלכנו לדודים רחוקים בקיבוץ רמת יוחנן, היה שם טקס נחמד, עם טרקטורים וחציר.

אני לא מצליח ממש להיזכר מתי שמעתי לראשונה על תשעה באב. כנראה בתיכון. לעומת זאת, ההקשר היה די ברור. הדתיים צמים, ובגלל זה רוצים לסגור לנו את הפאבים. מה הקשר, שאלתי את עצמי? הם רוצים לצום, יופי, שלא יכנסו לי לצלחת, ובטח לא לפאב.

גם בצבא תשעה באב עבר לידי. הפעם הראשונה שנחשפתי למשמעות תשעה באב בצורה רצינית היתה באוניברסיטה, במהלך תואר ראשון. שלחו אותי לקרוא את יוסף בן מתתיהו, 'מלחמות היהודים ברומאים', ממש הצטמררתי. מלחמת אחים. אמתית, רעב, אם אוכלת את בנה, החורבן וגלות.

איך זה יכול להיות? שאלתי את עצמי, איך לא שמעתי על זה? מה, מציינים את החורבן עד היום? ואז נזכרתי בתשעה באב, ההוא באמצע החופש הגדול. למי יש זמן לחורבן באמצע קייטנה...

שנתיים לאחר מכן עליתי להורדיון יחד עם מאות אנשים לקרוא את מגילת איכה, בחשכת שרידי ארמונו ההרוס של הורדוס. הניגון של מגילת איכה נגע לליבי. היה בו דבר מה שהזכיר לי את יום השואה. פתאום תפשתי איך דווקא המיעוט הדתי הוא זה שמתאבל לבדו על החורבן הלאומי שהוביל אותנו לגלות; ואילו החילונים, הלאומיים לכאורה, מעדיפים עוד יום של ים, ושומרים את הצום דווקא לחג ה'דתי' – יום כיפור.

רוב ההורים לא מלמדים בבית את ילדם על יום השואה. השואה מונחלת על ידי מהלך חינוכי מורכב הכולל לימוד אינטנסיבי בבתי הספר, לוח שידורים מיוחד בטלוויזיה, מפגש עם עדים, טיסות לפולין וצפירה ארוכה המפלחת את ליבו של היום. לעומתו, תשעה באב אינו עוזב כמעט את בית הכנסת לעבר המרחב הציבורי.

מה יקרה לאורך השנים ליום השואה?, האם ימשיך הפיחות במעמדו במרחב הלאומי? האם יפסיק להיות יום קדוש? נראה לי שלא לחינם ביקש מנחם בגין לציין את יום השואה בתשעה באב. הוא הבין כי כך גם יבטיח את ציונו של יום השואה לטווח הארוך של ההיסטוריה, גם יחבר את בני העם החילונים לאסונות הלאומיים העתיקים שלנו, וגם יחבר את חורבן הבית למרחב הציבורי המודרני.

אחד ההבדלים המהותיים בין יום השואה לתשעה באב נוגע לאחריות האישית מול האחריות הא-לוהית. נראה כי דווקא החילונים הם אלו הבאים בטענות כלפי הא-ל בשואה, ואילו מנגד המסקנה של אסון ט' באב לא הייתה האשמה של א-לוהים, אלא לקיחת אחריות לאומית, וההבנה כי האסון התרחש דווקא בגלל שנאת החינם שלנו. במילים אחרות, בתשעה באב האשמנו את עצמנו באסון, ואילו ביום השואה יש המאשימים את א-לוהים.

ברוח הימים האחרונים, ימי הדרישה לצדק חברתי, שמתקשרים בצורה כל כך פשוטה לדרישת התיקון של תשעה באב, נראה כי מוטלת עלינו כחברה אחריות לפתח את רעיון האחריות הלאומית על כלל האוכלוסייה, שהוא פועל יוצא קודם כל של אהבת חינם.

לשם כך עלינו לא רק לפעול למען הגר היתום והאלמנה המודרניים, אלא גם לעצב מחדש את סדר החגים הלאומי. עלינו גם לצרף את יום השואה לתשעה באב, ובאותה הנשימה לשנות את מועד חופשות בתי הספר, כך שבוגרי מערכת החינוך הממלכתית יכירו את כל החגים, השמחים והעצובים שסביב לוח השנה הלאומי.