בשבע 456: אלבום עם כיסוי

עם קול טוב, עיבודים מושקעים ומקהלה איכותית, אלבום הבכורה של האברך שמעון שטיינברג מכיל גרסאות כיסוי מוצלחות ללהיטי הז'אנר

אמציה האיתן , י"ח באב תשע"א

'בכל' – שמעון שטיינברג

"אני כותב בעיקר שירים של ביאליק", אומר המשורר במערכון הידוע של כוורת. רבים מאיתנו כותבים מדי פעם שירים של ביאליק, אבל כולנו שרים שירים של שוואקי, פריד או ורדיגר. יש כאלה שנתפסים לשיר אחד מסוים ומזמזמים אותו לעצמם ללא הרף במשך חודשים. אחרים נצמדים לזמר אחד מסוים ומצטטים את שיריו בכל הזדמנות, ורבים אחרים כלל אינם יודעים למי שייכים אותם שירים, שהם מנגנים לעצמם באמבטיה או במהלך העבודה. התופעה נקראת באנגלית COVER ובלשון הקודש נהוג לאומרה פשוט כך – קוור. השיטה די פשוטה: לוקחים שיר מוצלח שמבוצע על ידי אחד הזמרים הגדולים, ומקליטים אותו מחדש. לעיתים המגמה היא ליצור העתק מדויק, עד כמה שאפשר, ולעיתים הרעיון הוא דווקא לתת את הסגנון האישי של המבצע, ולקחת את השיר למחוזות שונים מהמקור הידוע. ישנה תעשייה שלמה של שירי כיסוי, בלעז ובעברית, ובעצם כל להקת חתונות שמוציאה אלבום המכיל שירים ומחרוזות מוכרות, עוברת את אותו תהליך של שירי כיסוי, שלעיתים אף עולים בטיבם על השירים המקוריים.

ההקדמה הארוכה הזו מובילה אותנו לאלבום חדש ומעניין, אלבום בכורה שרובו הגדול מורכב משירי כיסוי מוכרים. שמעון שטיינברג הוא אברך חסידי שהחליט לעשות משהו עם כישרון השירה שהיה חבוי בו. ואם כבר עושים, אז כמו שצריך. הוא שוכר את שירותיו של המעבד יוסי דיין, בוחר מגוון של שירים, קצביים ושקטים, ומקליט אותם בקולו. הבחור יודע לשיר, אין ספק. קולו נעים, זקנו מגודל, ולגבי הבריות כבר אינני מכיר. מרגישים שיוסי דיין השקיע בעיבודים של השירים, אבל אם אוזני לא הטעו אותי, מלבד התופים והגיטרות, מדובר בעיקר בצלילים הנובעים מהסינתיסייזר של דיין. לגבי הקולות, אי אפשר לטעות – מקהלת ידידים בניצוחו של יעקב רוטבליט עושה את העבודה ברמה גבוהה ואיכותית.

לפי התמונה של שטיינברג על האלבום, אפשר להיות בטוחים שמדובר בבחור חסידי. לעומת זאת, צורת השירה באלבום לא יכולה להעיד על כלום, מכיוון שהוא עובר בקלות מהברה ספרדית-ישראלית אל זו האשכנזית, ובמעבר חד היישר אל החסידית. כל עוד זה בשירים שונים, אין לי בעיה. הגיוני ש'זוכרני נא' של דב שורין יהיה בהברה ישראלית, ואילו 'בן בג בג' של שמעלצר יהיה בהברה חסידית. ההגזמה היתה, לטעמי, כאשר באותו שיר מתערבבים הסגנונות, כמו למשל ב'אשר ברא' הנהדר של פיאמנטה, שמתחיל ספרדי, ונגמר בחסידי, ללא שום סיבה הנראית לעין או נשמעת לאוזן.

כדי שלא להיתלות רק באילנות של אחרים, הכניס שטיינברג לאלבום שני שירים חדשים שנכתבו עבורו ע"י יודל הרשקוביץ – 'והשם ברך' הקצבי ו'ואילו פינו' הרגוע יותר, שיר מאוד יפה שמדגיש את יכולת השירה של שטיינברג והשילוב הנכון של המקהלה. נסיים באיחול שנזכה לשמוע עוד אלבומים של שטיינברג, וכמה שיותר שירים מקוריים.

seret@etrog.tv