בשבע 456: איך אומרים 'ותלבש סוודר' בקוריאנית

'בבקשה תשגיחי על אמא' מגלה כי ההבדלים בין אמא יהודייה למקבילתה הקוריאנית קטנים בהרבה מהצפוי

עפרה לקס , י"ח באב תשע"א

'בבקשה תשגיחי על אמא'/ קיונג סוק שין, מאנגלית: מרב זקס- פורטל, ידיעות ספרים,  231 עמ'

אינני קוראת קבועה של ה-Washington Post אבל המילים שצוטטו על כריכת הספר 'בבקשה תשגיחי על אמא', ממאמרו של מבקר הספרות של העיתון, נראו לי מדויקות יותר ויותר ככל שהתקדמתי בקריאת הספר. המבקר התרשם שמדובר ב"דיוקן אינטימי ומרגש של אימהות... הרבה לפני שהגעתי לעמוד האחרון הרגשתי צורך עז להתקשר לאמא שלי".

לכאורה, חייה של פארק סו ניו מכפר קוריאני קטן, מרחק כמה שעות מסיאול, היו אמורים להיות שונים בתכלית מאלה של האימהות שלנו ושסביבנו. התקופה, המשטר, דרך החיים ואפילו הצמחים הגדלים שם הם אחרים. ולמרות ההבדלים החדים האלה, יש משהו חוצה ימים, יבשות ושפות במסירות טוטאלית של אימהות ובכך שאנו, הילדים, מקבלים אותה כמובנת מאליה.

פארק סו ניו היא אישה פשוטה וחרוצה. שהקדישה את חייה לבית, לבעל שלא גמל לה טוב ולחמשת ילדיה, אותם הצליחה להוציא מהבערות אל ההשכלה והעיר הגדולה. אבל יום אחד, כשהיא מגיעה עם בעלה לתחנת סיאול, כדי לחגוג עם הילדים את יום ההולדת המשותף לה ולבעלה, היא נעלמת לפתע, ואז נפערת תהום של חוסר והיעדר. הילדים, וגם הבעל, מבינים מה היא עשתה למענם כל השנים, מה היא היוותה עבורם וכיצד גמלו לה רעה תחת טובה. הספר מסופר, כמיטב הטרנד המקובל בימים אלה, מפיהם של מספרים שונים. הראשונה היא הבת, הסופרת שבחרה בחירות הפוכות מן האם. היא לא נישאה ובחרה לעבוד בכתיבה, בעוד אימה לא יודעת קרוא וכתוב. הבת, צ'י הון, לקחה את היעלמותה של אימה באופן קשה ביותר. היא פתאום נזכרת עד כמה נתנה אימה עבור ההשכלה שלה, ועד כמה התנהגה כלפיה בגסות.  

הדובר השני הוא הבן הבכור, גאוות אימו שקיוותה כי הוא יהיה תובע. התקווה הזאת היא שאיפשרה לה לסבול את היחס המשפיל של אביו וזו הסיבה שלאורך השנים היפלתה אותו לטובה. עדים ועוברי אורח מספרים שהאם נראתה במקומות שונים ובדירות שונות בהן חי הבן הבכור בעבר. אך הילדים מגיעים לכל מקום באיחור, ולא מצליחים לאתר אותה.

גם הבעל מכה על חטא הזלזול, היציאה התדירה מן הבית, חוסר ההתחשבות והעזרה לאם, ובעיקר העובדה שלא לקח אותה לטיפול רפואי אפילו כשהבין כמה מצבה גרוע.

עד כאן הספר מדגיש כמה מתחרטים בסוף, אם לא יודעים להעריך נכונה את הדברים כשהם קורים. מסירות נפשה של האם מעוררת התפעלות, והבעל מגלה על אשתו דברים שלא ידע.

אבל כל אלה מקבלים אור אחר וחדש, כאשר גם האם משמיעה את קולה. או אז מתגלים רגשותיה האמיתיים וסודות ששופכים אור על האופן שבו צלחה את השנים הארוכות והקשות.

הספר מעלה לפני השטח כמה נקודות: הראשונה שבהן היא המבט ש'אמא' היא אדם שלם: שפעם הייתה ילדה ואחר כך נערה ובחורה, והיו לה שאיפות וחלומות משלה.

נקודה אחרת היא השאלה האם מסירותן של האימהות המודרניות פחותה מזו של האימהות של היום? בכך שאינן צריכות להכין את האוכל בידיים, ובכך שהן מחליטות, לעיתים, לא לוותר על המקצוע אותו רכשו בעמל, וללכת לעבוד בו.

שאלה אחרת היא האם לאור המאמצים שהאם משקיעה בילדיה מתירים לה לקבוע את מקצוע העתיד שלהם.

הסוף 'הנוצרי' של הספר מעט הורס. העלילה כולה אינה תומכת בסוף הזה והספר אינו נבנה אל הסיום שלו. מי שיתגבר על שלושת העמודים האחרונים בספר, יכול ליהנות מחוויית קריאה שמביאה ניחוחות אחרים, מסירות אוניברסאלית של אימהות, ומחשבות על בני אדם.  

ofralax@gmail.com