בשבע 456: צדק חברתי סלקטיבי

מי שמציג גליוטינה ברוטשילד ומסית נגד מתנחלים וחרדים לא יכול להתלונן שהציבור הדתי לאומי אינו שותף במאבק

הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ , י"ח באב תשע"א

שני צדדים למחאה השוטפת את הארץ: מצד אחד, היא מוצדקת מאין כמותה. מעמד הביניים, ובוודאי השכבות החלשות יותר, נשחקו בשנים האחרונות ויוקר המחיה משפיע על כל אזרח שאינו בעל הון. רבים מאזרחי המדינה נאנקים תחת העול הכלכלי וזוג צעיר מתקשה כיום דירה, ולו גם בפריפריה.

מצד שני, המחאה החלה ולובתה על-ידי בעלי אינטרס פוליטי מובהק: תנועות חוץ-פרלמנטריות (וכאלה המתיימרות להפוך לחלק מן הפרלמנט) מן הצד השמאלי של המפה בשיתוף עם הקרן החדשה לישראל וגורמים נוספים. כל אלה לא תפסו טרמפ על המחאה, אלא חוללו אותה, תוך שהם זוכים לרוח גבית עזה מכלי התקשורת המרכזיים במדינה. בחכמתם הרבה הם יצאו למחאה שיש סביבה קונצנזוס. לא עוד נושאים מדיניים שנויים במחלוקת, כי אם חיי היום-יום במדינת ישראל על כל אזרחיה. צדק חברתי.

לאחרונה נשמעים קולות מרבנים ואוחזי עט המצדדים במחאה, אשר מלינים על כך שהציונות הדתית מדירה את רגליה מן המחאה. תילי תילים של פרשנויות, רובן מגוחכות, כולן חוטאות לאמת. אחד הניתוחים המכעיסים קובע כי הציבור הדתי-לאומי אינו מגלה עניין בנעשה במדינה ויוצא להפגין רק שהדברים נוגעים בקהילה הדתית. אותם אנשים מתעלמים מהעובדה שהציונות הדתית נושאת מאז ומעולם את דגל החברה והחינוך. לא זנחנו את הנושא החברתי לרגע, גם אם הנושאים המדיניים העסיקו אותנו במקביל. תמיד חונכנו וחינכנו לערבות הדדית מתוך ראייה ציונית, חלוצית וחברתית. התנועה הציונית-דתית לא רואה עצמה כמתבדלת וכמסתגרת, אלא כמי שפועלת יחד עם כלל עם ישראל מתוך אחריות כללית ולא רק שבטית. הגרעינים התורניים שהתפתחו וגדלו בשנים האחרונות בערים השונות, הם עדות בולטת לכך. תמיד שאפנו להיות שותפים מובילים בהנהגת המדינה ולהשפיע על עיצוב דמותה, ולא רק לזעוק מן היציע.

הייתי מציע זווית אחרת לנושא: הציבור הדתי-לאומי הוא חלק מעם ישראל. רובו הגדול אף נמנה על מעמד הביניים ומעורה בכל תחומי החיים: בתעשייה, באקדמיה, ברפואה, בחקלאות ובביטחון. השאלה אינה מדוע הציבור הדתי-לאומי מדיר את רגליו מהמחאה, אלא מדוע רוב הישראלים הנמנים על מעמד הביניים מגלים יחס אמביוולנטי כלפי המחאה. לדעתי, אחת הסיבות המרכזיות לכך טמונה בעובדה שאין זה מאבק טהור. כבר בהפגנה הראשונה עלו מנהיגי המחאה אל הבמה וקראו: "מובארק-אסד- נתניהו". חלקם היו מסתפקים בירידתו מן השלטון, אחרים היו רוצים לראות אותו כמובארק על אלונקה בתוך כלוב, ונראה שמי שהציבו את הגיליוטינה בשדרות רוטשילד מרמזים כי היו רוצים לראות אותו מתחתיה, כלואי ה-16 בימי המהפכה הצרפתית. אותם מסיתים משווים את רודנותו של אסד, הטובח בעמו, לדמוקרטיה הישראלית. אין להם סבלנות לחכות לבחירות (ואולי הם גם חוששים שהשמאל שוב ימצא עצמו באופוזיציה). אפילו על שירת 'התקווה' התרחש מאבק איתנים בין מנהיגי המאבק.

באחת מתכניות ה'ספיישל' שפתח ערוץ 2 לרגל גל המחאה, נערך דיון שלווה בכתובית "למה הכסף הולך למתנחלים ולא לאזרחים" (זאת לא טעות כתיב). הפרשן הכלכלי נחמיה שטרסלר שפך כרגיל את מררתו וטען שאם המדינה לא היתה משקיעה את כספיה במתנחלים ובחרדים, אלא ב"אזרחים" – כל הבעיות היו נפתרות. למרות שדווקא אם היו נבנות כעת עשרות אלפי יחידות דיור ביו"ש, ניתן היה לסייע לפתרון מצוקת הדיור. ואולי זו תמצית העניין, כי צדק חברתי אמיתי אינו רק כלפי עצמך ודומיך – אלא כלפי החברה כולה.

אני מקווה ומאמין שהמחאה הזו תוביל לשינוי סדרי עדיפויות. כשר בממשלה וכחבר בקבינט החברתי-כלכלי אני יודע כי זו עת רצון, ובחודש הבא יובאו בפנינו המלצות הצוות המקצועי לשינוי המדיניות באופן דרמטי. ייתכן שגל המחאה יוצר הזדמנות לשינוי פני החברה ולצדק חברתי אמיתי, ונהיה כר' מאיר, עליו אומרת הגמרא במסכת חגיגה (דף ט"ו עמוד ב'): "רימון מצא, תוכו אכל – קליפתו זרק".

 הכותב הוא יו"ר "הבית היהודי", שר המדע והטכנולוגיה