חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 456ראשיהפצה

סבא שלו היה רב

מיתוס היהודי המתבולל, המשכיל והרחוק מכל ריח תורה, שהודבק לחוזה המדינה, מנופץ בספרו של ד"ר יצחק וייס 'הרצל – קריאה חדשה'
18/08/11, 17:01
עפרה לקס


הוא מין דמות חסידית, אהבת ישראל ללא גבולות. מי שייסד את הספרייה הלאומית מספר שבקונגרס הרביעי הרצל הסתובב בין כל המשתתפים עם הכובע וביקש תרומות בשביל הצלם העני, כדי לפרנס אותו. את רואה את שמעון פרס או ביבי נתניהו מבקשים נדבות באיזה כנס לאומי? זה היה הרצל

המדיניות שלו היתה של טיפת השמן. להתחיל ואז להתפשט לצדדים. כל פעם שהסולטן הציע לו מקום אחר באימפריה הוא שלל את זה. הוא רצה מקום אפילו קטן, רק שיהיה בארץ. זה מתאים לקמעא קמעא, כך היא גאולתן של ישראל. כל המשא ומתן הזה מוכיח כאלף עדים שהוא לא זנח לשנייה את ארץ ישראל

אנשים תוהים אם הוא אכל כשר או הניח תפילין. הוא לא. אבל הוא אמר משהו הרבה יותר עמוק, שיש משהו בזהות היהודית שחוצה את כל הגבולות. שהזהות היהודית היא תנאי בל יעבור לקשר עם ארץ ישראל
מיתוס היהודי המתבולל, המשכיל והרחוק מכל ריח תורה, שהודבק לחוזה המדינה במהלך השנים, מנופץ אחד לאחד בספרו של ד"ר יצחק וייס 'הרצל – קריאה חדשה' |  וייס, רופא שיניים שהתוודע להרצל באמצע חופשת קיץ, הקדיש שמונה שנים מחייו להתחקות אחר המוטיבים היהודיים השזורים בכתביו ובמשנתו של הרצל, וכואב את הדרתו של היהודי בעל הלב החם על ידי הציונות הדתית | וייס מגלה מדוע ביקשו החוקרים להנמיך את קומתו של הרצל, ומה באמת עמד מאחורי תכנית אוגנדה

כיתוב תמונה: מאמריו של הרצל ומאמרי חז"ל משתלבים זה בזה בהרמוניה. ד"ר יצחק וייס

אם אתם עדיין חושבים שמשפט דרייפוס הוא זה שעורר אצל הרצל את הזיק הציוני, ושתכנית אוגנדה היתה הפתרון המועדף עליו – סימן שלא קראתם את 'הרצל קריאה חדשה' של ד"ר יצחק וייס. לפי וייס, לארץ ישראל קרא הרצל לא אחת 'ארץ אבותינו', בבר המצווה שלו הוא עלה לתורה וסבא שלו בכלל היה רב. וייס, ואולי טוב שכך, כלל אינו מגיע מתחום ההיסטוריה, וקריאה מקרית ב'אלטנוילנד' הביאה אותו למסקנה שה'הרצל' אותו הכיר עד היום, הוא תרכובת של סילופים ועיוותים. הוא הפשיל שרוולים והפך את הארכיון הציוני ל'כוילל' שלו במשך שמונה שנים. התוצאה: הפתעה. הרצל היה אדם שיהדותו נטועה בו עמוקות, גם אם הדבר לא בא לידי ביטוי בקיום מצוות, דברי וייס. והאמת? נעים לחשוב שחוזה מדינת היהודים הוא ההרצל של ד"ר וייס ולא היהודי המתבולל שעליו גדלנו.

מרפואת שיניים למחקר היסטורי

יום קיץ אחד לפני 13 שנה, ישב ד"ר יצחק וייס על שפת בריכת קיבוץ הגושרים ונהנה מהשקט ששרר סביבו. אדם נמרץ כמוהו לא יכול היה לשבת באפס מעשה, והוא חיפש דבר מה לקרוא. בלית ברירה הוא נטל לידיו את 'אלטנוילנד' - הרומן של בנימין זאב הרצל, שאשתו הביאה לחופשה. למרות שבתחילה לא הביע וייס התלהבות יתרה מבחירתה הספרותית של רעייתו, עלעול בדפי הספר שאב אותו פנימה יותר ויותר. קריאה חוזרת ונשנית של הרומן, הולידה מחקר ארוך על מחברו של 'אלטנוילנד' שנחתם בהוצאת ספר אודותיו. וייס קבע בספרו שהרצל לא רק שלא היה מתבולל, אלא היה מקושר לזהות היהודית, ובמידה מסוימת אף עורר אותה לתחייה לאחר שנקברה במשך אלפיים שנות מתחת למעטה כבד של אבק. ביום יום שלו, ד"ר וייס הוא מומחה לטיפולי שורש, וגם כאן הוא לא הניח אבן על אבן עד שיצא ספרו לאור, בהתחלה בחו"ל בצרפתית, ואחר כך בישראל. "לכתחילה חשבתי שהדבר העיקרי זה לפרסם את הספר בעברית, אבל פרסמתי קודם כל בצרפתית, כי מה שכתבתי הוא כל כך נגד הזרם, שעשיתי את הסיבוב בחו"ל כדי לשכנע הוצאה לאור להוציא את הספר בישראל".

אז מה, פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא מקדיש 8 שנים מחייו להרצל? זה היה תחביב שלך?

"לא, בכלל לא. גם אני הייתי שבוי בכל הקלישאות האלה על הרצל, אבל אני תלמיד של הרב יהודה אשכנזי (המכונה מניטו), וברגעים קשים שהיו לי כנער עם הגמרא, הוא הרכיב על האף שלי משקפיים שאני חובש עד עצם היום הזה. בזכותו הבנתי שהלימוד הוא ניסיון לפענח את הזהות הכללית של העם היהודי, ולי זה היה חידוש עצום". כך, הוא גם חיפש את הזהות היהודית אצל הרצל ובניגוד למצופה, גם מצא.

לפני מחקרו על הרצל, היה מאוד ברור לווייס מקומו של עם ישראל וגם תורת ישראל, "אבל חייתי בסוג של הכחשה לגבי מדינת ישראל. על ידי קריאה בכתבי הרצל פתאום הבנתי שהקצוות של המשולש הזה קשורים אחד בשני". ד"ר וייס מספר שכבר שנים הוא כותב פירושים על התורה, "וגם כאן הרגשתי שזה משתלב. פעם ציטוט מהרצל, ופעם ממדרש רבה, עוד מכתב שלו, וספר הכוזרי". ואכן, חלק מדפי הספר נראים כך, משובצים בתורה, בנביא ובמאמרי חז"ל, ולצידם מובאות מכתבי הרצל ומכתבים עליו, והדברים משתרגים אחד בשני.

'הרצל קריאה חדשה' הקריא והכתוב בשטף, גורם לקורא להתחבר לדמותו של הרצל, ומעורר שאלות גדולות על אופן לימוד או עיוות ההיסטוריה במשך שנים. במהלך שיחתנו וייס אינו מתעצל: הוא מביא אל השולחן את אחד הספרים שנכתבו על חוזה המדינה, ומוכיח כיצד עוותו דבריו באופן שמציג אותו כאדם אוניברסאלי ולא כאיש יהודי. כך למשל דוד ויטל הופך את הציטוט "יציאת מצרים" מפיו של הרצל ל"יציאה" סתם.

עוד בחייו סבל הרצל מעיוות הדברים שכתב ועשה. למה זה קרה דווקא לו?

"כבר בתחילת הדרך אומר לו אחד העוזרים שלו 'וזכור את דבריי: דווקא בקרב בני דתך תיתקל באינטריגות השפלות ביותר, בטיפשות, בחוסר יושר ובכפיות טובה'. הרצל מתאר את עצמו כאחד הכלים שאנשים ישברו אחרי שישתמשו בהם".

אבל היו אנשים גדולים בהיסטוריה שלא סבלו מכזה סילוף.

"הם לא הביאו בסופו של דבר למה שאין לו אח ורע בתולדות ישראל, תחייה של ארץ ועם ישראל. הרצל הוא תופעה, כמו הנביא שרואה את העצמות היבשות. המסר של הרצל היה מאוד חזק ומסנוור. בקונגרס הוא הצביע על החזרה ליהדות כדבר שמאחד את כל היהודים, אני אגב תירגמתי 'ליהודיות', וקבע שהיא תנאי בל יעבור לחזרה לארץ ישראל. אז אנשים תוהים אם הוא אכל כשר או הניח תפילין. הוא לא. אבל הוא אמר משהו הרבה יותר עמוק, שיש משהו בזהות היהודית שחוצה את כל הגבולות. שהזהות היהודית היא תנאי בל יעבור לקשר עם ארץ ישראל. האמירה הזאת מוציאה את האנשים משיווי המשקל שלהם, אז הם מעדיפים להשליך את זה על הרצל, כדי שהדברים יתאימו לתפישת העולם שלהם".

וייס מספר שמיעוט דמותו של הרצל בתוך המעשי הציוני לא היה רק במילים. החוקרים הנמיכו אפילו את קומתו הפיזית. "כל מי שהיה בקונגרס הציוני הראשון מדבר על קומתו המלכותית של הרצל ועמוס אילון, ביוגרף של הרצל שתמיד מצטטים אותו, אמר שזה מיתוס, וגובהו היה רק מטר ושישים. לפני כמה שנים עשו סידרת טלוויזיה על הרצל ובחרו שחקן מזוקן ונמוך. הם הוסיפו שכדי לצלם את התמונה המפורסמת של הרצל בבזל, הניחו לו שרפרף שיגביה אותו". אבל, אומר וייס, מסמך של הבולשת הצרפתית מהתקופה שהרצל היה עיתונאי בפריז, מתאר את הרצל כמי שגובהו הוא "1.75 מטר".

אם נסתכל נכוחה על הדברים, הוא נפגש אמנם עם שועי עולם, אבל מה בעצם היו ההישגים שלו?

"הוא הצליח משהו עצום - לשים את הפוקוס על הזהות היהודית. הוא איפשר להרבה יהודים להיות מודעים לזהות היהודית שלהם. המנהיגים הרוחניים עצמם כבר ויתרו על רעיון קיבוץ הגלויות ודחו אותו לאחרית הימים. היו רק קולות בודדים כמו הרב מוהליבר והרב אלקלעי שהאמינו בזה".

וייס מסביר שרבים לא האמינו שמדינה היא דבר אפשרי, אחרים חששו מבחינה דתית או מפני שרצו להיטמע בסביבתם הנוכרית. כל אלה התנגדו להרצל באופן חריף, גידפו אותו וייחסו לו תכונות שליליות.

הרצל ומחאת האוהלים

"אם הרצל היה קם היום לתחייה ורואה את מחאת האוהלים, הוא היה חוטף שבץ", קובע ד"ר וייס. בשיחתנו לא נספיק לגעת במשנה ההומניסטית של הרצל ובאופן שבו חזה את ההתנהלות הכלכלית והסוציאלית של מדינת היהודים, "אבל הוא בטח לא התכוון שזה ייראה כך, עם כל הפערים שיש היום", הוא אומר על קצה המזלג. בכלל, וייס מתאר את הרצל כאדם חדור אהבת ישראל. "הוא מין דמות חסידית, אהבת ישראל ללא גבולות. מי שייסד את הספרייה הלאומית מספר שבקונגרס הרביעי הרצל הסתובב בין כל המשתתפים עם הכובע וביקש תרומות בשביל הצלם העני, כדי לפרנס אותו. את רואה את שמעון פרס או ביבי נתניהו מבקשים נדבות באיזה כנס לאומי? זה היה הרצל. והוא כותב לא אחת על הדמעות שלו וכמה הלב שלו שותת דם מול הצער של העם היהודי".

לכאורה, דמות שכזאת, אוהבת ישראל וציונית, שהזהות היהודית היא המניע העיקרי וגם ההישג המרכזי שלה, היתה צריכה להיות מחובקת, שלא לומר מנוכסת, על ידי הציונות הדתית. אבל פרט לרב שלמה אבינר שהגיב על הספר בהתלהבות ואף סייע להוציאו לאור, זה ממש לא המצב.

לפני מספר שבועות שוחח ד"ר וייס עם אחד הרבנים המובילים במגזר הציוני דתי, בעקבות שו"ת עליו השיב הרב, ואשר הופיע ברשת. אחד הגולשים שאל את הרב שאלה הקשורה לחוזה המדינה. "הרב ענה שהוא אינו יודע, אבל מתוך דבריו השתמע שהוא מאמין בנרטיב שקיים אצל הכיפות הסרוגות לגבי הרצל: שהוא סוג ב' וכמעט מצער שכך ה' החליט שהדברים יקרו". וייס לא היסס והרים טלפון לרב המשיב. הוא סיפר לו עד כמה הרצל היה מחובר ליהדות אבל נתקל בהתנגדות פנימית. "הוא אמר לי 'זה מעניין מאוד, אבל אין לי את הכלים לשפוט'. אמרתי לו 'אני לא יודע על איזה כלים אתה מדבר, כי פרופ' נתניהו מצא שיש לו בהחלט את הכלים לשפוט והציג את הספר שלי בערב ההשקה, וגם צבי צמרת, עוד כשהיה יו"ר של 'יד בן צבי', ביקש שההשקה תתקיים דווקא אצלו'. אני חושב שהוא הבין את המסר".

דוגמא נוספת על היחס של הציונות הדתית להרצל מביא וייס בכאב: "רב ידוע, בנו של רב עוד יותר ידוע, השיב שמותר לשנות שם של ילד, רק אם מדובר בשם של רשע כמו נמרוד או הרצל".

מבחינת ד"ר וייס, הנרטיב היהודי זהה לנרטיב של הציונות. "כשהתחלתי לכתוב, לא חשבתי בכלל לכתוב ספר. מצאתי את עצמי לוקח ספר של הרצל ואז מדרש רבה, ואני רואה שהם אומרים אותו דבר. זה לא שני דברים".

לא בגלל דרייפוס

עם יד על הלב, מתנגדי הרצל לא המציאו שקרים מופרכים לגמרי. חלקם מסתמכים על כתבים שלו, כמו למשל מה שכתב ביומנו, שהוא חשב לנצר את ילדי יהודי וינה. כשזה מצטרף ליהודי מזוקן אבל לא ממש דוס, העניינים יכולים להתפרש בצורה מאוד מסוימת. "כולם מצטטים את זה כאילו היה מדובר בתכנית אופרטיבית של הרצל לנצר את היהודים. מה שאנשים לא מבינים קודם כל, זה שאם הוא לא היה מתייחס לכך בתחילת היומן שלו, איש לא היה יודע מזה. היה לו יושר אינטלקטואלי והוא פירסם את כל הדמיונות שלו בקשר לפיתרונות עבור העם היהודי". וייס רואה בהתבטאות הזאת, שהרצל לא עשה עימה דבר מלבד לכתוב אותה, ביטוי הירואי וטראגי לאופן שבו הרצל ראה את המצב. "זה מזכיר את הדמות של ר' לוי יצחק מברדיטשב, שמתריס כלפי מעלה: אתה לא עוזר לנו, אז נפר את החוזה".

למי שלא מקבל את ההסבר, וייס מוסיף דוגמאות שעלו על דעתו של הרצל ונכתבו ביומנו. "הוא גם העלה בדעתו לעשות דו קרב עם אחד ממנהיגי האנטישמיות בגרמניה, ואם ייצא שהרצל יהרוג אותו, יערכו לו משפט וזה יפרסם את העניין. אלה היו דברים די אינפנטיליים, ראשוניים. הוא כותב בעצמו שהוא לא עושה צנזורה על מה שהוא כותב. צריך להבין את ההקשר של כל דבר".

מיתוס מפורסם עוד יותר, המחזק את תדמיתו של הרצל כמתבולל ורחוק מכל בדל של יהדות, היא פרשת דרייפוס. התיאור הזה, שכולנו מדקלמים בעל פה, לפיו משפט דרייפוס הוא שעורר את הרצל לבעיית היהודים, מופרך שוב ושוב בספרו של וייס. זאת על ידי עימות בין תאריכים, מעשים וכתבים, וגם על ידי תיאור ילדותו של הרצל שסבא שלו, כאמור, היה רב.

"פרשת דרייפוס אפילו לא היתה הקש ששבר את גב הגמל. העובדות מעידות שבתחילת הפרשה הרצל אפילו לא כתב עליה ברמז. כשהוא החל לעסוק בנושא היהודי, הדבר הפתיע אפילו אותו והוא לא ידע היכן לשים את האצבע על המקור, מאין כל זה הגיע. הוא כותב 'מה קורה לי, מה פתאום אני נכנס לדבר הזה? זה כנראה משהו תת מודע', והוא גם כותב 'הדבר זה ממלא אותי, בתקופה הקדומה היו קוראים לזה 'אינספרציון'- רוח הקודש'".

אגב, זה לא שאין לסיפור של דרייפוס סימוכין. הרצל כתב ל'ג'ואיש כרוניקל' שהפרשה ההיא היתה המצית של האש הגדולה בליבו, אלא שווייס מסביר שזה כנראה היה תרגיל ביחסי ציבור מול יהדות בריטניה. המקרה של דרייפוס, אחרי הכל, היה מפורסם ואיפשר להרצל להמחיש את הבעיה היהודית בקלות.

בוא נדבר על אגדת אוגנדה. אחרי שקראתי את ספרך הבנתי שהיו גם תכניות באל עריש ובקפריסין ואפילו עוד. אז מה הסיפור של הרצל ואוגנדה?

"אוגנדה היתה אחרי פוגרום קישינב. הרצל הבין שיש מיליון יהודים שנמצאים בסכנת מוות, הוא ביקש להציל את היהודים. זו היתה תכנית לטווח הקרוב. חוץ מזה היתה לו תכנית לטווח הארוך".

לפני הקונגרס השישי כתב הרצל למונטיפיורי:"כל הזמן... הופצו ביד רחבה הידיעות הפרועות ביותר שייחסו לי את הרצון להטות את תנועתנו הצידה מארץ הקודש ולכוון אותה אל מזרח אפריקה. שום דבר אינו יכול להיות רחוק יותר מן האמת".

הרצל מואשם לא אחת בכך שלא ייחס חשיבות לארץ ישראל כמקומו של העם היהודי. הפוסט ציונים תולים בו את קולריהם כשהם רוצים לומר שתפקידה של המדינה הוא פונקציונלי בלבד ואחת היא לה אם היא שוכנת בדרום אמריקה, אפריקה או בניו זילנד הפסטורלית. הספר של וייס כורע תחת עומס הציטוטים של הרצל, שמכנה את ישראל 'ארץ אבותינו' ו'הארץ המובטחת', 'מולדת היסטורית', 'אדמתנו' וכל מה שעולה בדעתו של ציוני טוב. למי ששואל את וייס על מקומה של ארגנטינה בתכניותיו של הרצל, הוא מסביר שהיא היתה רק דוגמא כי פלסטינה היתה אז פיתרון בלתי ממשי בעליל. בספרו מצטט וייס את הרצל עצמו כותב לחבר "כלום צריך אני לומר שאני רוצה שארץ ישראל תהיה שלנו? אבל ייתכן שלא נקבל אותה. על כל פנים, הרי אנחנו חזקים יותר במשא ומתן הדיפלומטי בשעה שאנו אומרים: ארץ ישראל או ארגנטינה!".

היו לו גם תכניות עוד פחות מפורסמות לקבל כמה אדמות ליד חיפה, ובאל עריש ומעט בגליל.

"המדיניות שלו היתה של טיפת השמן. להתחיל ואז להתפשט לצדדים. כל פעם שהסולטן הציע לו מקום אחר באימפריה הוא שלל את זה. הוא רצה מקום אפילו קטן, רק שיהיה בארץ. זה מתאים לקמעא קמעא, כך היא גאולתן של ישראל. כל המשא ומתן הזה מוכיח כאלף עדים שהוא לא זנח לשנייה את ארץ ישראל".

מזכרת מהאב שנרצח

כשיצא ד"ר יצחק וייס לדרך הארוכה בעקבות הרצל, הוא לא שיער שבסופה ימצא את אביו, ארתור וייס שנרצח באושוויץ. היה זה יום אחד, בין הוצאת הגירסה הצרפתית של הספר לגירסה הישראלית שלו, כשלד"ר וייס נותרו עוד כמה דקות בטרם עליו להיכנס למרפאתו. וייס בחר לבלות אותן בחנות לספרים עתיקים שבה הוא אוהב להיות, ולפתע צדה עינו את הדף הראשון של עיתון 'הארץ' מיום 17 באוגוסט 49', היום שבו הועלו עצמותיו של הרצל ארצה. בתחתית העמוד היה צילום של בד הקטיפה שעטף את הארון. "פרט אחד שכתב 'הארץ' ציין... השאיר אותי ממוסמר למקומי", הוא כותב בספרו "פרוכת הקבורה הזאת הוכנה בווינה בשנת 1936... לא ב-1949 כפי ששיערתי".

אימו של וייס תמיד אמרה לו שאביו, אותו כמעט לא הכיר, הוא שהכין את הפרוכת שעטפה את ארונו של הרצל, אבל אביו כבר לא היה בין החיים ב-1949 וכל השנים היה וייס משוכנע שאימו טועה. "אבל אימהות אף פעם לא טועות. פתאום אני רואה שזה הוכן ב-36', ואז אבא שלי עוד היה חי! רצתי לארכיון וביקשתי את כל המסמכים הקשורים לקבורתו של הרצל וגיליתי שאכן פנו לאבא שלי, שהיה אמן מאוד מוכר, והוא כתב את האותיות ועיצב את הפרוכת".

אימו של וייס נשאה אותו ברחמה עוד בווינה, אבל ילדה אותו בצרפת. ההורים נסו מאוסטריה בשנת 38' בעקבות סיפוחה לגרמניה. ד"ר וייס היה בן 3 כשהמשטרה הצרפתית אסרה את אביו, שהיה דמות יוצאת דופן באוניברסיטה בה למד. "היו הרבה יהודים שלמדו שם אמנות, אבל הוא היה היחיד ששמר תורה ומצוות בהקפדה. יש לי המון מכתבים שמראים עד כמה זה היה חשוב לו". לאחר מאסר האב, אימו נותרה לבדה עם שישה ילדים, אותם חילקה בין משפחות לא יהודיות. בסוף המלחמה, אותה שרדו כולם מלבד האב, היא המשיכה לגדל את הילדים תוך שהיא מקפידה שכולם ילמדו לימודים אקדמיים. "אין לי מושג איך היא עשתה את זה", הוא מתפעל. וייס נישא בצרפת, ומיד אחר כך הגיע לישראל לשנה של לימוד בכולל חזון אי"ש. "כשחזרתי בסוף השנה לפריז, לא עלה בדעתי בכלל שאולי אעלה ארצה". המשפחה עלתה לבסוף מעט אחרי מלחמת ששת הימים, בגלל הרגשת מחנק שהיתה להם בגלות, "ולא בגלל אנטישמיות". ולמרות שהוא קבע את חייו כאן, רק אחרי שקרא את הרצל וחקר אותו לעומק, כאמור, נשלם מבחינתו הפאזל המשולש של תורת ישראל - אותה הוא מקפיד ללמוד, ועם ישראל - שבעוצמתו הוא מכיר, ומדינת ישראל.

גם היום, 3 שנים לאחר צאת הספר בעברית, הוא ממשיך לעורר הדים. הוצאת 'ידיעות' עומדת בפני הוצאת המהדורה הרביעית שלו, דבר לא מובן מאליו בכלל בעידן של אינפלציית ספרים מתמדת. מלבד חיים גורי וצבי צמרת וגם יוסי אחימאיר שהגיבו בהתפעלות, הספר פועל את פעולתו בקרב מי שמבקש ללמוד על הרצל, גם במגזר הציוני דתי. לפני מספר שבועות קיבל וייס מכתב מרב שהודה שהספר גרם לו להלם גמור. ביום השנה של הרצל, כ' בתמוז, עלו השניים בצוותא לקברו והרב, באמצעות מניין אנשים, ביקש את סליחתו של הרצל על המחשבות שהיו לו כלפיו. "למחרת הטקס הדתי שעשינו, היה גם טקס ממלכתי, ואני אמרתי שברור שהרצל היה בוחר אזכרה אחרת. הוא היה רוצה שיהיה טקס אחד".

באזכרה שהוא היה מתכנן, היו אומרים תהילים ומשניות או לא?

"הוא היה בוחר שיגיעו אליה אנשים מכל הזרמים, חלק יגידו תהילים ומשניות וחלק לא, אבל כולם יהיו ביחד".