בשבע 456: אלופים בהתחמקות

האלוף גדי שמני נזף באל"מ איתי וירוב ומנע ממנו לגבות את אנשיו שהואשמו בהכאת פלשתינים בכפר קדום

יאיר שפירא , י"ח באב תשע"א

לפני שלוש שנים נורו מספר יריות אל היישוב קדומים שבשומרון מהכפר הערבי קדום הסמוך אליו.  מאוחר יותר באותו יום נכנס לכפר כוח של חטיבת כפיר בניסיון לעלות על עקבות היורים. הכוח תיחקר מספר תושבים ערבים, והם מצידם מיהרו להתלונן על אלימות שהופעלה נגדם. המשטרה הצבאית חקרה, והתביעה הצבאית הגישה כתבי אישום לבית הדין הצבאי של מחוז מרכז, אשר פסק את דינם של שני מפקדי הכוח. החלטה של בית הדין הצבאי לערעורים שניתנה בשבוע שעבר מאיימת להפוך את הפרשה, שנקראה בעבר על שם מפקד הכוח, סגן אדם מלול, לפרשת האלופים גדי שמני ואביחי מנדלבליט. הראשון היה אז אלוף פיקוד מרכז והיום משמש כנספח הצבאי של צה"ל בוושינגטון. השני משמש מאז ועד היום כפרקליט הצבאי הראשי. החלטת בית הדין לערעורים גם מציירת תמונה לא מחמיאה כלל של מצבו המוסרי של הצבא.

תיאור פעילות החיילים בכפר מעורר אי נוחות רבה. סטירות, טלטולים, וברכיות שליוו תשאול של תושבים ערבים שלא התגרו בחיילים ולא נחשדו בדבר. סגן אדם מלול שילם על כך בקריירה הצבאית שתכנן ובכמאה ימים של מחבוש ומעצר בית. סגנו בפעילות בקדום, סמל אביתר גדסי, נחבש ל-65 ימים במעצר, ובית הדין הצבאי האזורי אף הטיל עליו שלושה חודשי מאסר על תנאי והורדה לדרגת טוראי. לו בזה היתה מסתיימת הפרשה אולי היינו מתנחמים בגילם הצעיר של הלוחמים, במורכבות המשימה שהוטלה על שכמם, ובכך שהאלימות אומנם לא היתה מוצדקת אך גם לא היתה קשה. התנהגות המפקדים הבכירים בפרשה מדאיגה הרבה יותר.

המסר הופנם, העדות שונתה

כזכור, במהלך משפטו של מלול העידו מפקד החטיבה דאז, אל"מ איתי וירוב ומפקד הגדוד, סא"ל שמעון הרוש, כי אלימות קלה בפעילות מבצעית היא אמצעי סביר ושכיח. וירוב אמר לבית המשפט כי "שימוש בכוח כלפי בלתי מעורבים הוא דבר המתרחש בשיגרה", ולפעמים הוא מחויב המציאות גם כלפי מי שאינו חשוד. במקרה כזה, העיד וירוב, משתמשים באלימות שאינה פוצעת, כמו סטירות, הצמדה לקיר וטלטול. הוא גם לעג לעדויות אחרות של מפקדים שסיפרו כי אסור להפעיל כוח במסגרת תשאול וכינה את עדותם 'היתממות'.  גם הרוש אישר כי לעיתים נצרכים הכוחות להשתמש "באמצעים פיזיים כגון סטירה, כאפה וטלטול".

העדויות פורסמו והתקשורת סערה. ארגונים פרו-פלשתינים דרשו לפתוח בחקירה נגד הקצינים, ואלוף הפיקוד שמני נבהל. הוא מיהר להעמיד את וירוב לדין משמעתי בעטיה של העדות שמסר. בהערה הפיקודית של המח"ט כתב שמני כי הוא "מצפה ממנו כי כל דרך פעולה והתבטאות בה ינקוט בעתיד תעמוד בקנה אחד עם הפקודות ועם ערכי צה"ל". שמני הוסיף כי פרשת העדות תילקח בחשבון בעת דיוני השיבוצים בעניינו של הקצין. ואכן קידומו של וירוב עוכב עד לשבוע הזה, בו נתבשרנו כי הוא ימונה לקצין חי"ר וצנחנים ראשי. גם הפצ"ר מנדבליט לא פספס הזדמנות לרצות את התקשורת והכריז כי הוא שוקל חקירה פלילית נגדית וירוב והרוש, ודובר צה"ל קינח בהודעה משפילה (ושקרית) כי העדויות של הקצינים אינם מייצגים את המציאות.

המסר של שמני ומנדלבליט הופנם היטב. בעדותו סיפר סגן מלול כי פנה אל ארבעה מעמיתיו, מפקדי פלוגות, וביקש מהם להתייצב במשפט כעדי הגנה. כל הארבעה סרבו והסבירו שהם מתכננים להמשיך בקריירה צבאית. כאשר וירוב והרוש נקראו שוב לבית המשפט, הפעם כדי להעיד במשפטו של הסמל גדסי, קשה היה לדמיין שאלו אותם קצינים שהעידו לטובתו של מלול. וירוב טען כי לא הובן נכון, ולמעשה הפעלת כוח היא אמצעי חריג ביותר שאף פעם לא מופעל נגד אוכלוסיה שאינה חשודה בפעילות עוינת. הרוש המיר את הסטירות והטלטולים ב"הסבת תשומת לב" בדרך של "נגיעה בכף היד". הפער בין עדותו הראשונה של הרוש ובין העדות המביכה שמסר במשפטו של הסמל אילצה את בית הדין האזורי להכריז עליו כעד עוין.

 שיבוש הליכי משפט

סנגוריו של גדסי לא עברו על העניין בשתיקה. הם טענו בבית הדין כי מטרת הליך הנזיפה בוירוב היתה "להענישו על העדות שמסר במשפטו של סגן מלול ולוודא כי התבטאויותיו בעתיד תהיינה שונות... בסופו של דבר יש כאן עבֵרה פלילית של ממש". העברה היא כמובן שיבוש הליכי משפט והדחת עד. רק לפני שבועות אחדים נעצרו אחדים מבני משפחת קצב ומספר חוקרים פרטיים בחשד לאותה עבירה, בנסיבות קלות בהרבה. הם נחשדו כי הטרידו קרובים של עדים בשאלות לאחר תום המשפט. כאן האלוף שמני איים על עדים שלא יעזו להעיד בצורה שתביך את רשויות הצבא.

שמני מצדו טען כי בטרם נזף בוירוב התייעץ בעניין עם מנדלבליט ועם גורמים בכירים במשרד המשפטים. בצבא ניסו להתמודד עם טענת הסנגורים בעזרת טיעון ההולם את הרמה המקובלת בדרך כלל במשטרת ישראל. הטענה היתה כי צעדו של שמני בברכתו של מנדלבליט לא היה בבחינת הדחת עדים, שהרי "הצעדים שננקטו היו צופים פני עתיד ולא צופים פני עבר".

הסנגורים ביקשו כי בית הדין האזורי יזכה את הסמל גדסי בשל הגנה מן הצדק, לאחר שהוכח כי התנהלות ראשי הצבא מונעת מעדי הגנה להעיד במשפטו עדויות אמת. בית הדין סירב, למרות שציין כי "שינוי עדויותיהם של אל"מ וירוב וסא"ל הרוש מותיר תחושת אי נוחות".

הדיון בבית הדין לערעורים גילה לפרקליטות הצבאית כי שם השופטים צפויים לגלות פחות סובלנות לפרשת הלחץ שהפעילו ראשי הצבא על הקצינים כדי שאלה ישנו את עדותם. בפרקליטות הצבאית החלו להבין כי משפטו של הסמל גדסי עלול לסבך לא רק את האלוף שמני, אלא גם את הבוס שלהם, הפצ"ר מנדלבליט. התוצאה היתה סרקסטית. לקול צחוקו המתגלגל של הגורל מיהרו פקודיו של מנדלבליט להגיש לבית הדין לערעורים תצהיר, בו הוא טוען כי הבהיר לאלוף שמני בזמנו כי אסור לו לנקוט בצעדים פיקודיים אשר עלולים להיות בעלי השפעה על ההליך המשפטי. הפצ"ר ביקש "לחדד ולהבהיר באופן חד משמעי כי מעולם לא נדרש לאשר את נוסח הנזיפה, אף לא בדיעבד". השופטים קבעו אפוא כי "במסגרת הליך הערעור, התנער למעשה הפרקליט הצבאי הראשי מנוסח ההערה הפיקודית שבוצעה על ידי אלוף הפיקוד". כך שמני, שאילץ את מפקדי חטיבת כפיר להפנות גב לפקודיהם ברגע האמת, ננטש בעצמו על ידי הפצ"ר רגע לפני שהוא עלול להסתבך בהליך פלילי. "לטעמנו, נוסח הנזיפה הפיקודית אשר ננקט על ידי אלוף פיקוד המרכז דאז, הוא בלשון המעטה בעייתי ביותר, ובהחלט עלול להתפרש כהתערבות בלתי ראויה בהליך פלילי" כתבו שופטי הערעור, ביטלו את הרשעתו של גדסי, החזירו את התיק לבית הדין האזורי, וציוו עליו לבדוק את התנהלותו של האלוף שמני בפרשה.