בשבע 456: שאלת השבוע

כיצד יש לפעול כדי למנוע פגיעה בציבור בגלל 'טייקונים' שאינם עומדים בהתחייבויותיהם?

עורך: ירעם נתניהו , י"ח באב תשע"א

 

פרופ' בן-ציון זילברפרב, ראש בית הספר לבנקאות ושוק ההון, המכללה האקדמית נתניה, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר

| שאלה מוסרית, לא משפטית

אחת ההמצאות החשובות של המאה ה-17 הייתה יצירת הישות המשפטית של חברה בע"מ. עד לאותה עת, יזם שהקים חברה והשקיע בה מכספו היה חייב לכסות את חובות החברה אם זו נקלעה לקשיים, לא רק ממקורות החברה אלא גם מנכסיו הפרטיים. באופן זה היזם היה מסכן לא רק את הסכום שהשקיע בהקמת העסק, אלא גם את ביתו וחסכונותיו. סיכון שכזה מנע מיזמים רבים לממש את רעיונותיהם. חברה בע"מ יצרה ישות משפטית עצמאית שמופרדת מבעלי העסק. כך אם החברה אינה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה ניתן לממש את נכסי החברה, אך לא את הנכסים הפרטיים של בעליה. גם כך נותר ליזם סיכון, שכן הוא עלול להפסיד את ההון שהשקיע בהקמת החברה אך לא מעבר לכך. הסיכון המופחת אפשר ליזמים להשקיע בהמצאות ובפיתוח טכנולוגיות חדשות והניע את גלגלי המודרניזציה.

השאלה כפי שנוסחה מוטעה. כפי שהסברנו. ה'טייקונים' אינם חייבים דבר! מי שחייב הוא החברה שבבעלותם. זו כאמור הבחנה חשובה, שכן ברור שמהבחינה המשפטית לא ניתן לעשות דבר כדי לחייב אותם לפרוע את חובות החברה מנכסיהם הפרטיים.

השאלה רלבנטית בצד המוסרי. אני מכיר יותר מבעל נכסים אחד שלמרות היעדר כל חובה משפטית פרע את חובות החברה מכיסו הפרטי. לעומת זאת, ישנם כאלו המסתתרים תחת ההגנה המשפטית ואינם מוכנים לתרום מכספם האישי על מנת להקטין את הפגיעה בציבור. הדבר מנקר עיניים ומרגיז, כאשר באותה עת מדווחת העיתונות על בית שאותו בעל הון בונה לעצמו בעשרות מיליוני שקלים.

מה בכל זאת יכול להניע את בעל החברה לפרוע לפחות חלק מחובות החברה מכיסו הפרטי?

ראשית, הגנה על שמו הטוב. אין אדם שירצה כי ידבק בו שם של חייב (גם אם מבחינה פורמלית החייבת היא החברה שבבעלותו) ובכך יפגע המוניטין שלו. שנית, ואולי אף חשוב יותר – לאחר פעם אחת שבה לא תפרע החברה את חובותיה יקשה על בעל החברה ללוות שוב בעתיד גם בחברות אחרות שלו.

ולסיום נזכיר, כל מי שמחזיק היום באגרות החוב בחברות הבעייתיות רכש אותן מרצונו. כדי למנוע מצב כזה בעתיד, טוב נעשה אם נבחן היטב את אגרת החוב שמציעים לנו. לפחות בחלק מהמקרים שאנו עדים להם לאחרונה הסיכון הגבוה במתן הלוואות לאותן חברות היה ידוע כבר בעת הנפקתן.

 

רון שטיינבלט, כתב שוק ההון, 'גלובס' | להדק את הפיקוח

ראשית, צריך להבין כיצד הציבור יכול להיפגע מכך ש'טייקון' – אותה מילה שמתארת איל הון בעל עסקים רבים בתחומים שונים - נופל ואינו יכול לעמוד בהתחייבויותיו. אנשי העסקים הדומיננטיים בישראל, כמו יצחק תשובה או נוחי דנקנר, רכשו עוד ועוד חברות ופעילויות, בעיקר דרך מימון חיצוני ולא דרך הון עצמי שהביאו מהבית. מלבד הבנקים שהעמידו להם אשראי לרכישת אותן חברות וכן מימון שוטף שלהן, השתמשו אותם אנשי עסקים גם בשוק ההון המקומי, והנפיקו אגרות חוב.

הרוכשים של אותן אגרות חוב היו ברוב המקרים קרנות הפנסיה, פוליסות משתתפות ברווחים של חברות הביטוח, וכן גופים נוספים בהם מפקיד הציבור את חסכונותיו, כגון קרנות נאמנות, אשר אין להן מגבלה על היקף ההשקעה באותן אגרות חוב וכן מניות שהנפיקו הטייקונים.

זאת בניגוד לבנקים בישראל, אשר עליהם חלה מגבלת 'לווה בודד' – שאינה מאפשרת לבנק להעמיד לחברות אשר נמצאות בשליטה של אותו איש עסקים אשראי בלתי מוגבל לכל עסקיהם.

הוראה זו נועדה להגן על הבנקים מפני ריכוזיות יתר במתן אשראי ומגבילה אותם בחשיפתם ללווה יחיד או לקבוצת לווים. כך קיבלו הבנקים מספר הגבלות במתן אשראי, אשר העיקרית שבהן היא שהיקף האשראי שבנק יכול לתת ללווה יחיד לא יעלה על 15 אחוז מהונו העצמי.

על חסכונות הציבור אין מגבלה כזו, ולציבור עצמו כאמור אין יכולת רבה ושליטה על ההשקעות שאותן מבצעות קרנות הפנסיה ויתר המקומות שבהן מופקד כספו. ולכן על הרגולטור, כגון הממונה על אגף שוק ההון באוצר, לחוקק תקנות אשר יגבילו את חשיפת החסכונות לאותה קבוצת עסקים לאחוז מסוים מהיקף הנכסים.

עם זאת, חשוב להדגיש כי חסכונות הציבור מפוזרים על פני מספר גדול מאוד של נכסים, ואין בנפילתו של טייקון אחד להביא לפגיעה ניכרת בהיקף חסכונות הציבור.

שמואל סלבין, איש עסקים, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר | לציבור יש זיכרון ארוך

איני אוהב את המילה 'טייקונים', כי מקור המילה מהשפה הסינית, ואני מעדיף לכנותם 'אנשי עסקים גדולים'. רוב העסקים של האנשים האלה הם ממונפים, כלומר הם מביאים הון עצמי קטן, ואילו את רוב הכסף הם מגייסים ממקורות אחרים, כגון הלוואה מהבנק או מגופים מוסדיים – גופים שמנהלים כספי ציבור, כמו חברות ביטוח וקרנות פנסיה וקרנות השתלמות.

אנשי העסקים הגדולים לוקחים הלוואות ומתחייבים להחזיר קרן וריבית. הריבית משולמת באופן תקופתי, ואת הקרן מחזירים בסוף התקופה שלה התחייב המנפיק. 'הגופים המוסדיים' שמעניקים הלוואות לחברות כדי להתפתח ולהתרחב ובכך להחזיר תשואה למשקיעים, מקבלים תמורת ההלוואה אגרת חוב (אג"ח), ובאג"ח מפורטים תנאי ההלוואה, הריבית ותנאי ההחזר. לעתים קורה שהפירמה שבשליטת בעל ההון לוקחת הלוואה כדי לבצע השקעות בנדל"ן או במפעלים תעשייתיים או בתשתיות וכדומה, והפירמה מקווה שההשקעה תניב פירות שמהם היא תחזיר את הריבית והקרן. אבל לעתים ההשקעות לא מצליחות, בשל משבר עולמי או משבר בענף או מסיבה אחרת, ואו אז הפירמה מתקשה להחזיר את החוב. ואז בעל השליטה, שלצורך העניין הוא בעל ההון, פונה לגופים המוסדיים שהעניקו לפירמה את ההלוואה, ומבקש מהם לדחות את מועד התשלום או להוריד את הריבית, וזה מוגדר 'תספורת' בעגה המקצועית.

לאחרי דברי ההקדמה הזו מגיעה התשובה לשאלה – מקרים שההשקעות אינן צולחות קורים לעתים, כי בעסקים, כמו בכל דבר, אין דברים בטוחים. אבל צריך להיות ברור לכל איש עסקים גדול שאם הוא לא יביא מהונו העצמי ויכסה חלק מהחוב שהחברה בבעלותו אינה מצליחה להחזיר – הסיכוי שגופים מוסדיים יתנו לו להבא הלוואה, כדי לקדם עסקים אחרים, הוא נמוך ביותר. הוא לא יכול לסמוך על הזיכרון הקצר של הציבור. אף על פי שבכלכלה המודרנית יש נתק בין הפירמה לבעל החברה. החברה צריכה לשרת את עצמה, ואם היא פשטה רגל – חוקית אי אפשר לקחת נכסים של בעל הבית כי יש ישות משפטית של הפירמה ויש ישות משפטית של הפרסונה. אבל אף על פי שזה המצב החוקי, יש לדאוג כי העונש של איש עסקים כזה יהיה שלהבא אם הוא יבקש הלוואה – איש לא ייתן לו אותה.

 

תשובות הגולשים

להלוות רק תמורת בטחונות

כמו שאדם שרוכש דירה באמצעות משכנתא הדירה לא שייכת לו עד שיחזיר לבנק את כל המשכנתא, קל וחומר טייקונים שלקחו הלוואות. צריך לגבות את ההלוואה בנכס שאפשר יהיה לממש אותו אם הלווה לא יוכל להחזיר. לא ייתכן שטייקון יאבד את כספי הציבור וימשיך לגור בווילה שלו כאילו לא קרה כלום. חובה לחלט את רכושו ולהחזיר את החובות.

משה כהן, בת ים

 

הרווחת? תשלם

אומנם החוק לא מחייב זאת, אך לדעתי כדי שיהיה צדק, יש לשפוט על פי משיכות הרווחים שבוצעו ע"י הטייקון במהלך השנים. במידה ולמשל הטייקון לא משך רווחים אלא נשאר יחד עם הציבור בחברה אין לחייבו, מעבר להון נטו שנמצא בחברה.
לעומת זאת, משיכת רווחים גבוהה במהלך השנים על חשבון העמסת חובות (וסיכונים) על הציבור, צריכה לחייב את הטייקון להזרים הון פרטי בחזרה לחברה.

אילן זרביב, ירושלים

 

שהטייקונים יקחו אחריות

השיטה הקפיטליסטית, שהוכחה כטובה ביותר למשק, גורסת שהאדם אחראי למעשיו. כמו שאנחנו דורשים מכל מבוגר אחראי לחסוך, לעשות ביטוח ולהיזהר בהוצאותיו, כך חובה עלינו לדרוש גם מהטייקונים.
נכון שזה יכול לגרום בטווח הקצר לנפילה ואף לפיטורי עובדים, אך כל אחד  חייב לדעת שהוא אחראי למעשיו.
כל עזרה יוצאת דופן לטייקונים מלמדת אותם לא לקחת אחריות על מעשיהם
ואנחנו משלמים את המחיר

דרור שראל, הר ברכה