בשבע 456: החופש הקטן

"ממש לא", אמרה הצעירה. "אנחנו גרות בקיבוץ. עד לפני כמה שנים לא היה אצלנו בכלל חופש!

אסתיר רמתי , י"ח באב תשע"א

גפן ואני ישבנו על שפת הים ואכלנו אבטיח. "אוף, איזה באסה. עוד שבועיים נגמר החופש הגדול", אמרתי.

"אהה..." הנהנה גפן בפה מלא אבטיח, "לא יאומן איך חודשיים עברו כל-כך מהר. החופש בקושי התחיל, והופס! הוא כבר נגמר".

על ידינו ישבו שתי בנות בלונדיניות, בערך בנות גילינו, ואכלו ענבים. הן כנראה שמעו את השיחה שלנו, ושמתי לב שהן מחייכות זו לזו. לי אין בעיה להתחיל לדבר עם בנות שאני לא מכירה, והן נראו נחמדות, אז פניתי אליהן.

"מה כל-כך מצחיק? לכן החופש לא נראה קצר מדי?"

הבוגרת יותר חייכה אלי. "לנו כן, אבל זה בגלל שהוא באמת קצר. יש לנו חופש של שלושה ימים בדיוק".

"שלושה ימים?!" גפן פלטה, "את עובדת עלינו".

"ממש לא", אמרה הצעירה. "אנחנו גרות בקיבוץ. עד לפני כמה שנים לא היה אצלנו בכלל חופש! באיזשהו שלב החליטו לעשות חופשה מרוכזת של יום, והשנה הגדילו את זה לשלושה ימים".

"וואו! שלושה ימים שלמים!" פרצתי בצחוק. "ולחשוב שאנחנו מקטרות על חופשה של חודשיים! אתן לא מרגישות קצת מסכנות? ודרך אגב", הוספתי, "אני שקמה, וזאת אחותי גפן. איך קוראים לכן?"

"אני הלל", אמרה הגדולה, "ואני מעיין" אמרה הצעירה. "ואנחנו בכלל לא מרגישות מסכנות", הן אמרו באותה שנייה. כולנו צחקנו.

"זה לא שאנחנו לומדות או משהו", הסבירה מעיין, "יש פשוט פעילויות מאורגנות משך כל הקיץ בבית הילדים. בשבוע שעבר, נניח, היה לנו ערב כישרונות צעירים. היה מה זה כיף! אני הכנתי הצגה. ולפני שבועיים היה לנו מחנון".

"מחנון?" התפלאתי.

"מחנון זה מחנה קטן", הסבירה הלל. "בונים אןהלים, ועושים א"ש לילה וכל מיני משחקים מגניבים..."

"כן, השנה שיחקנו בחטופים וחוטפים", התלהבה מעיין, "מי שחטפו אותו שמו אותו בכלא, שזה היה ליד חדר האוכל, והילדים היו צריכים לשחרר אותו. אותי חטפו שלוש פעמים!"

"זה באמת נשמע כיף", מצאתי את עצמי אומרת קצת בקנאה.

"וחוץ מזה, אנחנו קצת עובדים", המשיכה מעיין.

"את קצת עובדת", אמרה לה הלל, "אני הרבה עובדת!"

"במה את עובדת?" התעניינתי. אני חיפשתי עבודה החופש, ולא ממש מצאתי.

"כל מיני", אמרה הלל, "בגד"ש, למשל, או בכביסה...."

"בגדש?" שאלנו יחד. האמת היא שגם בכביסה היה נראה לי מוזר.

"גד"ש זה ראשי תיבות של גידולי שדה", הסבירה הלל. "יש כל מיני עבודות שצריך לעשות בשדות. ובכביסה זה יכול להיות למיין בגדים לפי מספרים, למשל... בקיבוץ יש מכבסה שמכבסת לחברים את הבגדים, ולכל משפחה יש מספר משלה".

"מגניב!" אמרה גפן, "נראה לי שסידור כזה היה מוצא חן בעיני אימא שלנו... היא כל הזמן מתלוננת על הכביסות".

"וכמה אתם מקבלים לשעה?" שאלתי בסקרנות.

"אנחנו לא מקבלים על זה כסף!" הזדעזעה הלל. "זה פשוט התפקיד שלנו - אנחנו הרי חברי קיבוץ! הקיבוץ זאת חברה שיתופית – כולם תורמים, וכולם נהנים! זה כיף להיות כבר בין הגדולים שיכולים לעבוד, ולא בין הילדים הקטנים..." והיא הביטה בחיוך באחותה הקטנה.

"סליחה, בשנה הבאה גם אני מצטרפת לגדולים", נעלבה מעיין.

שתקנו. פתאום החופש הגדול שלנו ששרפנו חלקים גדולים שלו מול המחשב נראה קצת... מרוח.

אמא של הלל ומעיין קראה להן לבוא. "להתראות!" אמרה הלל, וקמה מהחול החם. "אנחנו צריכות לזוז. נשארו לנו רק יומיים חופש ויש לנו עוד המון מה להספיק..."

"יאללה, ביי", אמרנו, והבטנו על חברותינו החדשות, הולכות לנצל את מה שנשאר מהחופש הקטן שלהן.