בשבע 456: המחאה דוחפת שמאלה

כל עוד הציבור הדתי והימני לא מתקבל כשותף מרכזי בעיצוב דמותה ומטרותיה של מחאת האוהלים, אין טעם שיצטרף אליה כעלה תאנה

עמנואל שילה , י"ח באב תשע"א


מארגני המחאה רוצים שהיא תוצג כקונצנזוס מקיר לקיר, אבל אינם מוחים כאשר הפרשנים המקורבים אליהם מצביעים על החרדים ועל המתנחלים כמי שאשמים כביכול במצוקת מעמד הביניים

1.  לפי כמה פרסומים שיצאו בימים האחרונים, ישראל מגמישה לאחרונה באופן משמעותי את עמדתה במשא ומתן על עסקת שליט. גורמים בחמאס מדווחים כי הצד הישראלי מוכן כעת לדון בכמה דרישות שלהם שבעבר נענו בסירוב מוחלט, כמו שילוחם לחופשי גם של מחבלים בעלי אזרחות ישראלית. ישראל גם מגלה נכונות להפחית ממספרם של המחבלים המסוכנים במיוחד שאותם היא דורשת לגרש מהארץ לאחר שחרורם. בריאיון לתחנת רדיו תל-אביבית אישר שר הביטחון אהוד ברק כי יש גרעין של אמת מאחורי השמועות על חידוש המשא ומתן. מעבר לכך ברק סירב להרחיב.

2.  אם אכן חל כרסום בעמדה הישראלית, נשאלת השאלה מה גרם לכך. מדוע לממשלת נתניהו דחוף להגיע לעסקה דווקא כעת, עד כדי נכונות לוותר על דרישות שעד לאחרונה נחשבו כקריטיות. קשה שלא לחשוד שהדברים קשורים למחאת האוהלים ולהידרדרות שחלה במעמדו של נתניהו בסקרים. במצבים כאלה, ראש ממשלה שהסקרים הם אבן יסוד במדיניותו מחפש דרכים לשקם את מעמדו. כל התפתחות חדשותית שתדיח את מחאת האוהלים מכותרות העיתונים תתקבל בברכה. קל וחומר כשמדובר באירוע דרמטי שיש בו מענה לכמיהת הלב של הקונצנזוס הישראלי, אירוע שיבטיח לראש הממשלה ולשר הביטחון תפקיד מרכזי בהצגה תקשורתית ממושכת ועוצמתית שתאיר אותם באור חיובי. אפילו מארגני ההפגנות, שבאופן מובהק משתייכים לחוגי השמאל התומכים בעסקה ללא סייג, ייאלצו להניח את חיצי ביקורתם לכמה ימים.

האם שיקולים פוליטיים ופופוליסטים מהסוג הזה עלולים להכריע בסוגיה כה חמורה? האם נתניהו וברק עלולים להיות ציניים עד כדי כך? הלוואי ויכולנו להיות בטוחים שלא.

גם ללא הנסיגה ממה שנחשב עד לאחרונה כקווים אדומים, עסקת שחרור אלף המחבלים היא  מפלה וכניעה לטרור, אסון מוסרי, מדיני וביטחוני. לא ידוע על שום מדינה מלבד ישראל שהיתה מוכנה לשקול ברצינות צעד כה מטורף. הדרישות הישראליות הן הרבה פחות מהמינימום ההכרחי, והשמועות על נכונות לסגת גם מהן רק מגבירות את החשש מפני המחיר הכבד שעלול לגבות שחרורם של מאות מרצחים.

3.  הציבור הדתי יושב על הגדר ומתקשה לנקוט עמדה ביחס למחאת האוהלים. אנו רגילים לדאוג למי שאין להם, ופחות מורגלים להקשיב לזעקתם של מי שיש להם, אבל רוצים יותר. מהעבר השני, מארגני המחאה ואוהדיה מביטים בעין פקוחה על העמידה הזאת מן הצד, תוהים עליה, מבקרים אותה ובעיקר מנסים לגרום לנו לרדת מהגדר אל הצד שלהם. אך ככל שחולף הזמן מתחזקת ההכרה כי אמנם המחאה רוכבת על מצוקה שהיא מוצדקת לפחות בחלקה, אבל כשהמושכות נתונות בידי אנשי שמאל קיצוני - הסכנה גדולה מההזדמנות.

מארגני המחאה רוצים שהיא תוצג כקונצנזוס מקיר לקיר, אבל אינם מוחים כאשר הפרשנים המקורבים אליהם מצביעים על החרדים ועל המתנחלים כמי שאשמים כביכול במצוקת מעמד הביניים. לא במקרה הם נמנעים בחוסר יושר מלציין במקביל לחרדים את התרומה המועטה של המגזר הערבי לקופת המדינה. ככל שהמחאה תתעצם כך יוכלו עמותות השמאל והקרן החדשה לתרגם את הכוח הציבורי שתצבור לתוצאות התואמות את השקפת עולמם השמאלנית-רדיקאלית, ולא רק בתחום הכלכלי. דוגמה בולטת לכך היא דרישת המפגינים להכיר במאחזים הבלתי חוקיים של הבדואים בדרום, שכמובן לא לוותה בדרישה מקבילה לאשר את המאחזים של היהודים ביהודה ושומרון.

הציבור הדתי-לאומי שייך ברובו למעמד הביניים. אילוציה הכלכליים של המשפחה הדתית כבדים עוד יותר משל מקבילתה החילונית, מכיוון שהכנסתה מתחלקת בין נפשות רבות יותר. אך עד כה לא ראינו שהבעת הזדהות מצד מועצת יש"ע וגופים ואישים נוספים הקנו למזדהים השפעה כלשהיא על דרכה של מחאת רוטשילד. מארגני ההפגנות ישמחו לשלב, בין שלמה ארצי ליהודית רביץ, נאום של רב שמסכים איתם, אך הם לא יעלו בדעתם להתחשב בעמדתו של הציבור הדתי בשאלות כמו האם בכלל לקיים הופעות של זמרים במרכז הפגנה שנערכת יומיים לפני תשעה באב. שלא לדבר על החלטות משמעותיות יותר כמו האם ראוי בכלל להקים ועדה אלטרנטיבית לוועדה בראשות פרופסור בעל השקפה סוציאליסטית שמינתה ממשלת ישראל, והאם נכון שדווקא סמרטוט אדום כמו טליה ששון תצורף כחברה לוועדה הזאת. אילו היו מקשיבים לנו, אולי גם היינו מקיימים דיון פתוח לא רק על העלאת מסים לעשירים ומאבק נגד קרטלים, אלא גם בשאלה כמה צריך לתת למדינה וכמה לדרוש ממנה, מהי רמת חיים סבירה, והאם מגורים בפריפריה הם באמת אופציה כל כך לא אטרקטיבית.

כל עוד הציבור הדתי והימני לא מקבל מקום כשותף מרכזי בעיצוב דמותה ומטרותיה של המחאה, אין טעם שיצטרף אליה כעלה תאנה. חזקה על פעילי השמאל שיצליחו לגייס לצידם איזה רב סמלי, אך מוטב שזה יהיה הרב מלכיאור ולא הרב שרלו.

4.   כתבת 'מעריב' שרי מקובר-בליקוב מחזיקה בפס ייצור של כתבות שהקו המשותף להן ראוי לכינוי 'תסמונת הצדיק בסדום'. העיקרון הוא כזה: לוקחים רב או איש ציבור חובש כיפה שיש לו ביקורת על הציבור הדתי. האיש (או האישה) זוכה לכתבת ענק ב'סופשבוע' של מעריב, בה הוא מוצג כקולו הבודד של המיעוט השפוי בציונות הדתית. המרואיין מקבל במה מכובדת המוכיחה שהוא איש חשוב שמקובל גם על הציבור החילוני. הכתבת מצדה זוכה בחבילה של אמירות חריפות וביקורתיות על הציונות הדתית, הסתגרותה, הקצנתה הפוליטית והדתית וצרות-מבטם של רבניה העסוקים רק בענייני ארץ ישראל. בדרך כלל זוכה המרואיין גם לכותרות ותארים מוגזמים לחלוטין. אחר כך הוא אומר בלבו שהכתבה החיובית עליו הוכיחה שלא כל הדתיים כאלה גרועים ובכך גרמה לקידוש השם.

לפני חודש זו היתה מלכה פיוטרקובסקי. על עמוד השער של 'מעריב' פורסמה תמונתה עם הכותרת 'מלכה'. על שער 'סופשבוע' התפרסמה הפנייה בנוסח 'מי לא מפחדת מהרב דב ליאור' (יש לקוות שפיוטרקובסקי, אשת הלכה כהגדרתה, דווקא מקיימת את דברי חז"ל "את ה' אלוקיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים). בפתיחת הכתבה היא הוגדרה "מהדמויות המשפיעות בהנהגת הימין התורני". טוב לדעת.

פיוטרקובסקי נזעקה להשמיע את קולה נגד חילול השם שגרמו לדעתה מעשיהם ומחדליהם של רבנים בפרשת קצב, בפרשת הרב ליאור, בפרשת המכתב נגד השכרת בתים לערבים ובעוד מקרים. אלא שאם נקבל את הגדרתה, לפיה כאשר החילונים מנקודת השקפתם סבורים שהדתיים נוהגים שלא כשורה זהו חילול השם, הרי שהכתבה שלה עם שלל ההאשמות המוצדקות, המוצדקות למחצה והבלתי מוצדקות כלל ("חלה ירידה ברורה בהערכה ובמסירות של הבנים לצבא"; "יותר ויותר בתי כנסת מתלבטים אם להמשיך להתפלל לשלום המדינה"; "התורה מגוייסת היום לשני דברים בלבד: הקצנה דתית והקצנה פוליטית") היא עצמה בגדר חילול השם. שהרי עם כל הכבוד לקידוש השם שגורמת הידיעה שישנה גם דתייה נאורה כמוה, עדיין הכתבה עסוקה בעיקר בלהזכיר לנו כמה גרועים רוב הרבנים ורוב הדתיים.

כחברת פורום תקנה, מלכה פיוטרקובסקי בוודאי זוכרת את הנזק העצום שנגרם למאבקו של הפורום נגד הרב מרדכי אלון, כתוצאה מכתבה צהובה במיוחד שפורסמה ביוזמת אנשי הפורום במוסף 'ידיעות אחרונות'. חבל שפיוטרקובסקי לא יצאה מהכישלון הזה עם המסקנה המתבקשת: את המלחמות המגזריות יש לנהל בבמות פנימיות. לקבל תשואות מהתקשורת החילונית על ביקורת מתלהמת נגד הציבור הדתי - זו חכמה קטנה מאוד.

בשבוע שעבר יצאה כתבה נוספת מפס הייצור של מקובר-בליקוב, הפעם על הרב בני לאו, שהוכתר "הלהיט האמיתי של הפגנת ההמונים בתל-אביב", "כוכב צדק", ואפילו "הרב הראשי" - תואר שבמשפחת לאו שמור בדרך כלל למישהו אחר. לזכותו של הרב לאו ייאמר שלמרות השאלות המרימות להנחתה ("הקהל שלך נעדר, רק אתה היית שם כנציגו הצלול, הבודד") הוא שמר על טון מינורי בביקורתו על הציבור הדתי, והסתפק בהצגת עצמו כממשיכו של ירמיהו הנביא בדורנו תוך קידום מכירות לספרו רב-המכר על נביא החורבן. אך בעודו נישא על גל מחאת רוטשילד וטוען כי "סוגיית הצדק החברתי בציבור הדתי זקוקה לניעור משמעותי", אי אפשר שלא להיזכר כיצד ירמיהו של דורנו לקה בעיוורון מוחלט מול העוול החברתי הקשה ביותר שנעשה כאן בשנים האחרונות - הגירוש מגוש קטיף. אז היה לו חשוב יותר ללמד אותנו מהי דמוקרטיה ולצאת חוצץ נגד כל מחשבה על סירוב פקודה.