בשבע 456: עופו גוזלים

חתונה היא שמחה גדולה, אך גם קצת עצב על הילדים שפורחים מהקן | פלא שאני בוכה בחתונות?

חנה קטן , י"ח באב תשע"א

שבת קיצית. בית הכנסת של היישוב עמוס באורחים. החתן הנרגש עולה לתורה, מסלסל בקולו, ובסיום הקריאה מטר של סוכריות נזרקות לעברו, וכל הילדים הנלהבים מתרוצצים במרץ בחיפוש אחר השלל.

ואם בסוכריות עסקינן, יש בפי וידוי קטן: שנים קינאתי באיש החשוב והאהוב שכל הילדים המתוקים מקיפים אותו בשקיקה, וכמו שושבינים סובבים אותו במעגל, האיש שרכש לו את תואר הכבוד של הסבא מחלק הסוכריות של בית הכנסת. והנה, לאחרונה אני רוקמת לעצמי חלום מתוק (תרתי משמע): להיות 'מלכת הסוכריות' של עזרת נשים, מחלקת הסוכריות הראשית לילדות. אם הקצנה דתית (או לחילופין 'העצמה מגדרית') - אז עד הסוף...

והיות ובחתונות עסקינן: אחת מחברותיי סיפרה לי בהתרגשות שבתה הקטנה התארסה. אחרי הברכות והחיבוקים שאלתי אותה בבדיחותא: "אז תרקדי בחתונה עם המטאטא?" והיא הזדעזעה כולה: "חס ושלום! זה איום ונורא! כאילו אני שמחה שהם עזבו. אני לא מגרשת ילדים מהבית!" אז הצעתי: "ואולי תרקדי עם יעה? זה מבטא שאת אוספת אלייך את הצאן. זה לא מטאטא בו את מטאטאת אותם חס ושלום החוצה". "את הרעיון הזה אני קונה", היא ענתה בהתלהבות, ואכן כך עשתה.

אני חושבת שאין שמחה גדולה מזו שכל הילדים מצאו את זיווגם. כשהאחרון או האחרונה נישאים נסגר מעגל משפחתי וזוגי, ונבנית קומה נוספת בהורות שלנו. המשפחה הגרעינית המצומצמת הופכת פתאום לכפולה, כאשר בני זוגם של הילדים מצטרפים לרשימת הילדים 'שלנו', ויש להיערך לכך נפשית מבעוד מועד. הנכדים הנולדים אחד אחר השני בעזרת ה' ממלאים אותנו נחת ומגדילים את המשפחה יותר ויותר, ואנחנו אט אט הופכים להיות מראשי משפחה לראש שבט שלם, עם כל האחריות שתפקיד זה דורש מאתנו. לעיתים קרובות אנו נזכרים בנוסטלגיה איך החיים היו הרבה יותר פשוטים וקלים כשהילדים ישנו עדיין בעריסה ובמיטת התינוק, עם כל הטרחה של הטיטולים והבקבוקים והכביסות והמעון.

ובכל זאת, יש גם רגעים בהם מזילים דמעה אחת או שתיים בחתונות הצאצאים, למרות (ואולי בגלל) ים האושר שמקיף אותך. אני אישית  לא נמלטתי מהורדת דמעות שוב ושוב בכל אחת מחופות ילדיי, עד שוויתרתי כמעט על חסדיה של הלנה רובינשטיין לקראת החתונה - חבל על המאמץ, הכל נמחק בן-רגע בים הדמעות (כמו שבעלי אומר - "ככה זה בנוגה"). אך יש גם היגיון מסוים ברגש הזה שמציף אותך; מקובל לומר שמנגינת החופה המסורתית היא כל כך נוגה עקב העצב שמהול בשמחה הגדולה - נכון שמתווסף ילד חמוד למשפחה, ילד שקיבלנו אותו ללא עמל של שנים, ללא מאמץ וללא יזע, ממש על מגש של כסף, ונבנית מול עינינו משפחה חדשה ומלבבת - אך מצד שני אנחנו נפרדים מתקופה בה הגוזל היה תחת כנפינו הבלעדיות, ופוחד ורוחֵב לבבנו...

עוד תובנה חשובה ביותר שלקחנו עמנו מחתונתם של ילדינו: איך ייתכן שאף אולם לא חשב להכין 'חדרי ייחוד' גם להורי החתן והכלה הנרגשים? זה יכול לשדרג במידה משמעותית את השמחה המשפחתית, ולתת לזוג הקשיש לנוח, להירגע, לעכל ולהכיל את החוויה המרגשת - אך גם מעט עצובה, של פרידת הילד מהקן! אחרי החיבוקים והנשיקות וה'מזל טוב' וה'הרבה נחת' שניחתים על זוג ההורים אחרי החופה – מתאים מאוד שהאורחים ייגשו למקומותיהם, ולשני זוגות ההורים יהיו כמה דקות של התבודדות, של הבעת רגשות הדדית, של אמירת פרק תהילים ביחד להצלחת הזוג הצעיר שזה-עתה התחיל את חייו המשותפים, ואולי גם של כתף לבכות עליה במשך כמה דקות בכי של התרגשות ושמחה...

לפני שנים הוזמנו לחתונה של בתו של רב חשוב מהעדה החרדית. נכנסתי לקומת הנשים כמה דקות אחרי החופה, וראיתי להפתעתי שבמרכז האולם ניצב שולחן רחב וארוך שסביבו כבר יושבות עשרות רבות של ילדות הסועדות את ליבן (שולחן מקביל עמד במרכז אולם הגברים, דווח לי מאוחר יותר). הסבירה לי אחת מהנשים: "אצלנו הילדים חשובים יותר משאר האורחים. הם יושבים כמלכים ואוכלים ושבעים ראשונים, ורק לאחר מכן מתיישבים הוריהם". ואכן, אחרי זמן לא ארוך סיימו הילדות את סעודתן, השולחן הפנימי פורק וסודר, ומיד נערכו השולחנות למבוגרים והילדות פנו לעיסוקיהן ולמשחקיהן. רעיון נפלא בעיני.

רבות דובר על השאיפה לפשטות בחתונות. זכינו בנושא הזה להיות גם 'נאה דורשים' וגם 'נאה מקיימים': התחתנו בחצר ישיבת הר עציון באלון שבות, כשאת שמלת הכלה שאלתי מגמ"ח בעלות של חמש לירות. את ההזמנות כתבנו בכתב יד וצילמנו אותן, הצלם היה שכֵן תושב היישוב, ובחתונה עצמה הוגשו מיץ פטל, עוגות ופירות. הריקודים והשמחה הסתיימו בערך בתשע, ולאחר מכן התקיימה סעודה מצווה למשפחה המצומצמת (כשישים איש) במועדון של היישוב, עם תפריט פשוט ועם הרבה שמחה בלב. ולא היה חסר מאומה...

בעלי חוזר שוב ושוב על כך שהוא היה מעדיף שנחזור לתבנית שהיתה מקובלת במקומות רבים בחו"ל - חופה ביום שישי, ושבת שבע ברכות לבני המשפחה הקרובים של שתי המשפחות. כך הכל הרבה יותר שקט ורגוע, כאשר אחרי השבת הזו יש לבני הזוג שבוע שלם לסעודות שבע ברכות עם כל העולם... ויש את תקנות חסידי גור מכאן, ואת "גזירות הרב טל" בישיבת 'תורת החיים' משם, ונוסח תקנות הפשטות שניסח הרב בורשטיין, ועוד ועוד; בעיניי כולם מבורכים, כי במקום להפוך את טקס החתונה למעמסה כלכלית על כתפי ההורים ברוכי הילדים (כולם מכירים את האמרה שבבני ברק כשאמבולנס עובר מקובל לומר שהשכן אירס את בתו...), ייהפך טקס זה בפשטותו לסמל ודוגמא לחיים יהודיים שלמים ונקיים.

ונזכה כולנו לראות בנים ובני בנים זוכים לחופה במהרה.