בשבע 457: ללא גבולות

חוליית המחבלים שביצעה את מתקפת הטרור בדרום בשבוע שעבר, ניצלה שוב את הגבול הדרומי הפרוץ בין ישראל למצרים

הלל גרשוני , כ"ה באב תשע"א


מתקפת הטרור שבוצעה בשבוע שעבר דרך הגבול עם מצרים, העלתה למודעות את הבעייתיות בגבול הדרומי הפרוץ. מדובר בגבול ארוך ביותר, 230 ק"מ אורכו, שלאורך רובו אין כיום גדר, והכוחות המופקדים עליו, משני צדי הגבול, דלילים.

אל"מ במיל', ד"ר גדי סיבוני: למכשול הפיזי יש חשיבות גדולה. כמובן זה לא יכול למנוע כל מקרה שהוא, אך זה בהחלט יכול לצמצם את האירועים בצורה משמעותית. אלא שיש לשלב את המכשול עם הקמה של מענה ארגוני מתאים

יהונתן דחוח-הלוי: צריך לקבל החלטה על סדרי עדיפויות. הצבא אינו מסוגל לייצר עוד דיוויזיה; זה בהכרח יבוא על חשבון היערכות במקומות אחרים. מה שיכול לחפות על החסר בכוח אדם זה טכנולוגיה ומודיעין, וגם זה בעירבון מוגבל. דבר נוסף שיש לעשות, הוא להגיע לשיתוף פעולה טוב יותר עם הצבא המצרי

אל"מ במיל' מוטי יוגב: כדי להשאיר ביד ישראל קלפים חזקים יותר בהתמודדות הבינלאומית שלה, יש צורך שהיא תשמר את מערכת קשריה עם מצרים באופן חיובי, וזה כמובן מגביל את היכולת לפעול בצורה התקפית בגזרת סיני, ומותיר לנו בעיקר פעולות הגנה בלבד. את ההתקפיות בחצי האי סיני צריך להשאיר למצרים
חוליית המחבלים שביצעה את מתקפת הטרור בדרום בשבוע שעבר, ניצלה שוב את הגבול הדרומי הפרוץ בין ישראל למצרים | מומחי ביטחון מזהירים מפני פגיעה בהסכם השלום הקר עם המצרים, אך מציעים לישראל להיערך מחדש בגבולה הארוך ביותר | ההפיכות במדינות העולם הערבי, כולל מצרים, הם מתריעים, מחייבות את ישראל להתכונן גם לתרחישי קיצון של תקיפות צבאיות

המתקפה האחרונה היתה חוליה אחרונה בשרשרת של פיגועים, חדירות והברחות מכיוון רצועת עזה, העושים שימוש בתיווך של חצי האי סיני, במתווה שנקרא בצה"ל 'ציר ה'ח'', על שם צורתו המעוקלת (עזה-סיני-ישראל). לפני כחמש שנים נעצרה סמוך למצפה רמון חוליה של שלושה מחבלים בכירים של "ועדות ההתנגדות העממית", אותו ארגון שתכנן את המתקפה בשבוע שעבר. החוליה יצאה מעזה, וחדרה דרך סיני לשטח ישראל במטרה להגיע לג'נין, לחבור לתשתיות הטרור המקומיות שם, ולהקים בעיר תשתית לירי תלול-מסלול (רקטות ופצצות מרגמה). שנתיים אחר כך התפוצץ באילת מחבל מתאבד מארגון הג'יהאד האסלאמי, שהגיע מרצועת עזה, ככל הנראה דרך סיני. בראשית שנת תש"ע נעצר פעיל חמאס שהסתנן מעזה דרך סיני, וסיפר בחקירתו שתכנן לבצע פיגוע רצח וחטיפת חייל. במהלך אותה שנה שוגרו לעבר אילת רקטות 'גראד' מכיוון חצי האי סיני, ככל הנראה בשליחות החמאס (באופן עקבי, החמאס וארגוני הטרור האחרים מכחישים את מעורבותם במקרים מסוג זה, כדי לא להרגיז את המצרים). רק בשנה שעברה חצו את הגבול לכיוון ישראל יותר מ-13 אלף מסתננים מסודן ומדרפור (ובסך הכול 35 אלף בחמש השנים עד סוף 2010), במה שהפך זה מכבר לבעיה דמוגרפית קשה בכמה ערים בישראל, ביניהן אילת ותל אביב. בגבול הפרוץ פועלות חוליות של מבריחים כמעט באין מפריע, בהברחות בכמויות גדולות של נשק, סמים (רוב מכריע של הסמים הקלים בישראל מוברח ממצרים), נשים וסחורות.

חוסר מוטיבציה בצד המצרי

בעיית הגבול הדרומי רק הסתבכה בחודשים האחרונים, עם ההפיכה במצרים והאנרכיה היחסית השוררת שם כרגע, ואוזלת היד שמגלה השלטון המצרי בסיני. שיתוף הפעולה עם כוחות הביטחון המצריים, שגם קודם לכן היה בעייתי, הידרדר עוד יותר. הדבר מתבטא הן בגבול בין מצרים לעזה, שנפרץ לחלוטין, והן בגבול מול ישראל. בעיה נוספת, לטווח הבינוני-ארוך, היא שאלת תוצאות ההפיכה במצרים, שעדיין תלויה ועומדת: אם מדרום לישראל יקום כוח עוין, המבוסס על צבא מערבי מתקדם, מדינת ישראל תהיה בבעיה אסטרטגית קשה.

הסכם השלום בין ישראל למצרים, שעומד כעת על כרעי תרנגולת כאשר במצרים מתרבים הקולות לבטלו, מהווה בעיה נוספת: על פי ההסכם, רצועות נרחבות בסיני נחשבות שטח מפורז, שעל הצבא המצרי נאסרה הכניסה אליו, ולפיכך היכולת של הצבא המצרי למנוע חדירות ופיגועים לישראל מוגבלת. עם השנים חל כרסום מסוים בהסכם, כאשר ועדת חוץ וביטחון אישרה כניסת כוחות מצריים נוספים לאזורי החיץ, אך עדיין הכוחות המצריים ערוכים על הגבול בדלילות. מעבר לשאלת היכולת, קיימת שאלת הרצון: בעוד בגבול המזרחי עושים הכוחות הירדניים מאמצים רבים למנוע הסתננויות והברחות, מתוך הבנה שגבול שקט הוא גם אינטרס שלהם, בצד המצרי לא ניכרים מאמצים דומים - גם לפני המהפכה וקל וחומר שאחריה, כאשר מי ששולט בפועל בחצי האי סיני הם שבטים בדואים מקומיים. הפיצוצים החוזרים ונשנים של הצינור מוליך הגז ממצרים לישראל הם דוגמה מוחשית לחוסר הרצון או חוסר היכולת של הכוחות המצריים כיום למנוע פעולות אנטי-ישראליות בשטח סיני.

מה עושה מדינת ישראל נוכח בעיית הגבול המצרי? הפעילות המרכזית שמתבצעת בחודשים האחרונים היא הקמת גדר לכל אורך הגבול. הגדר נועדה בראש ובראשונה לפתור את בעיית ההסתננויות וההברחות הפליליות, אך סביר שהיא תקשה גם על ביצוע פיגועים חוצי-גבול. עם זאת, ההערכות הן שהעבודות לא תסתיימנה לפני שנת 2012.

כיצד על מדינת ישראל להיערך אל מול כלל האיומים מכיוון מצרים, בהתחשב בנתונים האמורים? האם זירוז בניית הגדר יהווה פתרון? האם יש להיערך אחרת מבחינה צבאית - לתגבר כוחות אל מול הגבול, להתיר למצרים להזרים עוד כוחות אל אזורי החיץ, ושמא על צה"ל עצמו לפעול גם מעבר לגבול?

 כניסה שתסייע לחמאס

כל המרואיינים לכתבה מאוחדים בדעה אחת: יש לכבד את הריבונות המצרית ואת הסכמי השלום, גם אם הדבר יוצר מגבלות על יכולת ההגנה הישראלית. סא"ל במיל' יהונתן דחוח-הלוי, לשעבר בכיר באמ"ן וכיום חוקר בכיר ועמית במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, רואה באפשרות כניסת כוחות ישראליים לסיני, שהועלתה על ידי פרשנים בכלי התקשורת בשבוע שעבר, טעות קשה: "לכניסה לסיני במצב דהיום יש משמעות אסטרטגית חמורה. זה יסייע לאותם גורמים במצרים שמעוניינים להביא את ההפיכה לגוון אסלאמי אנטי ישראלי, ויעמיד את הצבא המצרי במצוקה גדולה עוד יותר מכפי שהוא נמצא בה היום.

"עליית האחים המוסלמים במצרים מסוכנת מאוד, והחמאס, כתנועת-בת של תנועת האחים המוסלמים העולמית, שואף לקדם אותה. אם חמאס יצליח לסכסך בין ישראל למצרים זה יהיה הישג אדיר מבחינתו. בהסלמה הנקודתית עכשיו הוא רוצה לתעל את הלהט של ההמון הערבי לכיוון פלסטין; הוא שואף לסייע בהפלת המשטרים הישנים, בסוריה, בירדן ועוד, וכן להאיץ מהפכה של האחים המוסלמים במצרים ולתעל את הכוחות של ההמונים ללחוץ על המשטר לאמץ קו אנטי ישראלי".

אל"מ במיל' מוטי יוגב, לשעבר ראש מטה אוגדת עזה, אומר דברים דומים: "אנו יוצאים מנקודת הנחה שלא יהיה כדאי להרע את מערכת יחסינו עם מצרים או היחסים הבינלאומיים, בין השאר כדי להתמודד טוב יותר עם הכרזה פלסטינית אפשרית על מדינה עצמאית; כדי להשאיר ביד ישראל קלפים חזקים יותר בהתמודדות הבינלאומית שלה, יש צורך שהיא תשמר את מערכת קשריה עם מצרים באופן חיובי, וזה כמובן מגביל את היכולת לפעול בצורה התקפית בגזרת סיני, ומותיר לנו בעיקר פעולות הגנה בלבד. את ההתקפיות בחצי האי סיני צריך להשאיר למצרים. מבחינה הגנתית, את הגבול הפרוץ הזה צריך לסגור כמה שיותר מהר, בהשקעת מיליארדים בהשלמת הגדר ובאמצעים טכנולוגיים ואמצעים קרקעיים. היתרון בגבול הזה שיש עליו קונצנזוס, לא כמו הבעיה בגבול מול עזה.

"צריך לתת למצרים להזרים לסיני כוחות במידה מוגבלת. אנחנו לא צריכים לאהוב את זה יותר מדי, אבל המצב האסטרטגי הזה תורם יותר לישראל. אנחנו לא רוצים לפתוח עם מצרים חזית, ובנוסף יש גם שיקולים בינלאומיים אחרים - האינטרסים האמריקאיים והטורקים ועוד. זה מחייב התנהלות מדינית חכמה, וכך אכן נראה לי שמתנהלים. בלית ברירה ישראל צריכה להעביר את המידע הביטחוני שברשותה למצרים, ולתת להם לפעול בהתאם".

אל"מ במיל' ד"ר גבי סיבוני, ראש תוכנית המחקר הצבאי במכון למחקרי ביטחון לאומי, סבור גם הוא שיש לשתף פעולה עם המצרים ככל האפשר, ושלא יהיה נכון להיכנס מעבר לגבול: "צריך לפעול במסגרת הסכמי השלום. באשר להזרמת כוחות מצריים נוספים לסיני, אני סומך על המערכות שעושות את הבקרה המתאימה לקבוע את מינון הכוחות". סיבוני פרסם ב'הארץ' לפני כשנה וחצי מאמר הטוען שיחד עם הקמת הגדר, על ישראל לגבש תפישת הגנת גבול כוללת, שתחליף את התפישה הנוכחית. כיום מתבססת הגנת הגבול על כוחות צבאיים ה'מחזיקים קו', שאותם מחזיקה אוגדה מרחבית - תפישה שגובשה במהלך שנות העימות הצבאי ופעולות הביטחון השוטף בין המלחמות. סיבוני הציע להפעיל בגבול כוחות קטנים ומתמחים במרחב, בעלי יכולת שיטור, וכדי להפעיל את התפישה הכוללת להגנת הגבול - להקים מנהלת ייעודית שתשלב את הגורמים השונים האחראים על הגבול, יחד עם מודיעין שיספק השב"כ, מנהלת ההגירה, גורמי משרד הפנים ועוד. המנהלת הזו, הציע, תוכל לקבל אחריות גם על גבול ירדן.

בשיחה עם 'בשבע' אומר סיבוני שהוא עדיין עומד מאחורי הצעותיו, וביתר שאת. "אני לא יודע אם מישהו מקשיב לי. אני מציע את הדברים בכל הזדמנות שאני יכול, אבל מעבר לזה אני לא יכול לעשות משהו. אירועי כיכר תחריר לא משנים את הבעיות, אלא רק הופכים את הדברים לאקוטיים יותר". באשר לגדר, אומר סיבוני: "למכשול הפיזי יש חשיבות גדולה. כמובן זה לא יכול למנוע כל מקרה שהוא, אך זה בהחלט יכול לצמצם את האירועים בצורה משמעותית. אלא שיש לשלב את המכשול עם הקמה של מענה ארגוני מתאים, כפי שהצעתי".

גם מוטי יוגב סבור שיש צורך לשנות את ההיערכות מול הגבול המצרי: "המפקדות והמפקדים והאמצעים צריכים לקבל שדרוג, ולמעשה הם כבר שודרגו לאורך השנים, בהצבת פלוגות ניידות ועוד. אין ספק שהגבול הזה יתבע יותר לאחזקתו ולאבטחתו. אלה דברים שהולכים ונעשים, יחד עם העבודה על הגדר".

יהונתן דחוח-הלוי מדגיש שסגירה הרמטית אינה אפשרית. באשר להיערכות מתוגברת בגבול הוא אומר: "בגבול כה ארוך צריך לשעבד את כל הכלכלה כדי להגן על כולו. בסופו של דבר, צריך לקבל החלטה על סדרי עדיפויות. הצבא אינו מסוגל לייצר עוד דיוויזיה; זה בהכרח יבוא על חשבון היערכות במקומות אחרים. מה שיכול לחפות על החסר בכוח אדם זה טכנולוגיה ומודיעין, וגם זה בעירבון מוגבל. דבר נוסף שיש לעשות, הוא להגיע לשיתוף פעולה טוב יותר עם הצבא המצרי. בכל מקרה, ההגנה הטובה ביותר היא מאזן ההרתעה, ובניית מאזן ההרתעה חייבת להיות מול האיום המרכזי, ובמקרה שלנו מדובר בחמאס בעזה".

המוכנות של הציבור תקבע

בכלל, דחוח-הלוי מבקש להדגיש שעיקר הבעיה היא החמאס: "הפיגוע הזה יצא מעזה, וברור שהחמאס אחראי. לטעון שמדובר בארגונים אחרים זה חסר ערך: ראשית, החמאס הוא זה ששולט בשטח; שנית, זו שיטת העבודה של החמאס, להשתמש בארגונים אחרים".

וכיצד ניתן לפעול מול עזה? לדעת דחוח-הלוי, במצב הנוכחי אין הרבה מה לעשות: "השאלה היא האם הציבור מוכן כרגע למהלך כולל בעזה. להבנתי, דבר כזה אינו עומד כרגע על הפרק. ומרגע שהאפשרות הזו ירדה, קשת האפשרויות לפעולה מוגבלת. השתלטות על ציר פילדלפי, לדוגמה, תהיה חסרת משמעות מבחינה ביטחונית, ורק תחשוף ותסכן את החיילים. זה ציר שקשה מאוד להגן עליו".

גם מוטי יוגב סבור שהמצב מול עזה בעייתי מבחינת הציבור הישראלי. לדעתו, בעוד הפתרון מול מצרים נמצא בקונצנזוס, עזה היא סיפור אחר לגמרי: "אין לנו דרך ארוכת-טווח לפתרון אלא לבודד את רובה של רצועת עזה ולהכיל אותה מחדש, ולפגוע בראשי הטרור - וכל זאת תוך ניסיונות להגיע להסכמות עם מצרים. אפשר שכרגע עדיין לא הגיעה השעה, אך במוקדם או במאוחר, כאשר הטרור יגדוש את הסאה, נידרש להכיל את הרצועה ולהחיל עליה שליטה ביטחונית ישראלית מחודשת. כל זמן שרצועת עזה אינה מבודדת, אין ערך גדול לתקיפות: גם אם התקיפה השמידה מפקד אחראי, או מחסן תחמושת, תמיד תבוא תחלופה בשפע מסיני".

האם יש להאשים את הסכם השלום עם מצרים בבעיות הנוכחיות? דחוח-הלוי סבור שלא: "הסכם השלום נתן פירות רבים, ולצדם גם פירות באושים. אך במאזן הכולל הצבא המצרי יצא ממשוואת העימות, וזה אִפשר להיערך מול איומים אחרים. בזכות השלום עם מצרים ניתן היה להרתיע את צבא סוריה, לדוגמה, ולהעביר כוחות לגזרות אחרות תוך דילול הכוחות בדרום. נכון שבראייה ההיסטורית-כוללת לא תהיה השלמה של המרחב הערבי עם קיומה של ישראל, אבל בתוך המצב הזה אפשר לתמרן ולבנות קואליציות, וזה חשוב כשלעצמו".

דחוח-הלוי סבור שאירועי החודשים האחרונים יוצרים בעיה אמיתית: "מה שמכנים 'האביב הערבי', שהוא בעצם סתיו ערבי כפי שאנחנו רואים, הביא להיחלשות המשטרים המרכזיים. ברגע שאין חלופה אחרת מיידית, דמוקרטית, חילונית, מתונה, פרו-מערבית, אנחנו רואים מצב של אנרכיה. סוריה על סף מלחמת אזרחים, גם לבנון בדרך לשם, גם בירדן יש סכנה להידרדרות כזאת, וכמובן במצרים. במציאות הזאת, של חולשת המשטרים המרכזיים, הסכנה מצד ארגוני טרור עולה בהרבה.

"האיום הגדול מכיוון סוריה, לדוגמה, אינו של מלחמה, אלא של פיגועים חוצי גבול ושל פיגועים מעבר לגבול (ירי קטיושות, ירי מנגד, וכיוצא בזה). כעת זה זמן נוח לבצע פיגועים, כי לממשל אין יכולת להתמודד עם הדברים. כדוגמה היסטורית ניתן לראות את תחילת שנות ה-90, לאחר הפלישה העיראקית בכווית. בירדן הייתה אז סערה מבית, ובאמת באותה תקופה הייתה עלייה משמעותית במספר הפיגועים חודרי הגבול. הגבול הופך הרבה יותר רגיש במצב של חוסר יציבות אזורית".

 להיערך למלחמה מדרום

האם עלינו לחשוש מאפשרות שמצרים תיפול לידי קיצונים אנטי-ישראלים, ויווצר איום צבאי אסטרטגי מדרום? "חד-משמעית עלינו להיערך לאיום צבאי מדרום, לאפשרות של החלפת שלטון במצרים", אומר דחוח-הלוי. "תמיד היה עלינו להיערך לזה, אבל כרגע זו אופציה ממשית יותר".

מוטי יוגב מסכים שעלינו להיערך, אבל סבור שכרגע אין סכנה ממשית נראית לעין: "כל עוד האליטה הצבאית שולטת במצב ואיננה מאפשרת דמוקרטיה או בחירות חופשיות במצרים, אין סיכוי שהאחים המוסלמים יעלו. מובן שהופעת ההפגנות וקול הציבור יצרו משוואת כוח נוספת, שהשלטון מתחשב גם בה. מה יקרה בפועל? קשה לדעת. אנחנו הרי רואים שקדאפי נופל, שמשטרים אחרים קורסים. ה' משפיל מלכים ויעל. אבל נכון לעכשיו לא רואים סכנה ממשית לכך".

גבי סיבוני מדגיש שיש להפריד בין המענה המיידי לבעיית הגבול, לבין אפשרות של התפתחות כוח צבאי עוין ממזרח: "הדברים אינם קשורים. מענה לגבול צריך להיות, ואם משהו כזה יתגלגל מדינת ישראל צריכה להיערך בכוחות המתאימים".

להאיץ את בניית הגדר, לבנות כוחות ייעודיים ואולי מסגרת כוללת מתאימה, להשקיע בטכנולוגיה ובמודיעין, לשפר את שיתוף הפעולה עם המצרים - אלו מקצת ההצעות העולות מהשיחות עם המומחים שהתראיינו לכתבה. עם שתי בעיות גדולות קשה הרבה יותר להתמודד: נכונותו של הציבור הישראלי למבצע גדול ברצועת עזה, וסימן השאלה המרחף מעל השלטון המרכזי במצרים, יחד עם הטלטלות העוברות על שאר העולם הערבי. הגבול הדרומי לעולם לא יהיה סגור לגמרי, אבל שורש הבעיה, כך נראה, אינו בגבול עצמו אלא במה שמעבר לו - שלטון החמאס ברצועת עזה מצד אחד, והשלטון הרעוע במצרים מן הצד השני.