בשבע 457: טילים וטיולים

"חייבים לעשות משהו!" אמרתי לאבא ואמא, "אנחנו לא יכולים לשבת פה סתם ככה. אולי אפשר לעזור לאנשים האלה?"

חגית רוטנברג , כ"ה באב תשע"א

אמא ואבא הקשיבו לחדשות בפנים רציניות. היה נראה שאומרים שם משהו לא כל כך טוב. "מה קרה?" שאלתי, "מה אומרים בחדשות?". אבא השיב בקול נמוך: "שוב נופלים טילים בדרום. יש פצועים, יש מישהו שנהרג. כל החיים של האנשים שם שוב הופכים לקשים מאוד". אמא הוסיפה: "את יודעת, תמר, איך זה לחיות עם איום של טילים? לאן שאת לא הולכת, את לא יודעת מה יקרה בעוד רגע. את הולכת לקנות שוקו במכולת – ובדרך יכולה להישמע אזעקה, ואז את צריכה לרוץ מהר ולתפוס מחסה. אפילו אם את יושבת בחדר שלך וקוראת ספר – יכול להיות שתצטרכי לסיים לקרוא אותו במקלט למשל...".

הצטערתי מאוד לשמוע את התיאור של אמא. נזכרתי בבת דודתי איילה, שגרה בבאר שבע. ניסיתי לדמיין אותה הולכת לבריכה ביום חם מאוד, מחכה להיכנס כבר למים הצוננים. ואז, שנייה לפני שהיא נכנסת לבריכה, נשמעת אזעקה והיא נאלצת באכזבה לבטל את התכנית, ובמקום מים קרים היא נכנסת למקלט חם ודחוס. "חייבים לעשות משהו!" אמרתי לאבא ואמא, "אנחנו לא יכולים לשבת פה סתם ככה. אולי אפשר לעזור לאנשים האלה?". אמא ואבא הביטו בי וחייכו. "האמת שבדיוק חשבנו על זה", גילה אבא, "אבל מכיוון שגם את מציעה את הרעיון, אז כנראה שניגש לביצוע". אמא הסבירה לי שהרעיון הוא לנסוע ליומיים לבאר שבע, וחוץ מביקור אצל הדודים שלנו, ללכת בין השכנים ולעודד אותם קצת בימים הקשים.

הלכתי לחדר לארוז תיק למחר. במחשבה שנייה, פתאום לא התחשק לי להפסיד יומיים מהחופש הגדול, שהולך ומסתיים. חשבתי לנסוע מחר לים עם שירה והודיה, ומחרתיים רצינו לארגן יום בישול בסניף. ובכלל – באר שבע זה בנגב. בטח נורא חם שם, הרבה יותר מאשר המקום שאני גרה בו. איך נסתדר שם? אבל עכשיו כבר לא יכולתי להתחרט.

בשעת בוקר מוקדמת נכנסנו לאוטו: אבא, אמא, אני, ועוד שלושה מאחיי הקטנים. חוץ מאיתנו היו באוטו מגשים גדולים של עוגות שאמא הכינה כל הלילה במטבח, בלונים שהיינו אמורים לנפח בדרך וציורים לתושבי באר שבע שהכינו האחים שלי. הנסיעה היתה ארוכה, לקח לנו קצת יותר משעה וחצי להגיע. הנוף הפך לצבע חום-צהוב, כמעט בלי עצים ושיחים ירוקים. כשיצאנו מהאוטו, הכתה על ראשינו שמש חזקה של מדבר. "הי, יש פה אפילו גמלים!" הצביע אחי הקטן רועי על שני גמלים שהובלו על ידי בדואים באמצע הרחוב. לי כבר לא היה כוח לכלום. הייתי עייפה, היה לי חם ונזכרתי שבעצם הייתי אמורה עכשיו להיות בים. אבל אמא ואבא נראו מלאי מרץ, וקראו לנו לבוא בעקבותיהם. אחזתי בצרור הבלונים שניפחנו בדרך, ורועי החזיק צלחת עם פרוסות עוגה.

"שלום! באנו לכאן כדי להגיד לכם כל הכבוד, ושאנחנו מאוד אוהבים אתכם!" פנתה אמא לאישה מבוגרת שעברה ברחוב בפנים דאוגות. האישה הביטה בנו מופתעת. הגשתי לה בלון, רועי הציע לה עוגה, ולפתע נראה על פניה חיוך קל. "מה? מה עשיתי שאתם מחלקים לי פה הפתעות?" היא התפלאה. "את גרה פה למרות המצב הקשה, ולא מתייאשת. ובעזרת ה' יהיה יותר טוב, אבל בינתיים תדעי שאת עושה דבר חשוב מאוד", הסביר לה אבא.

בינתיים נאספה סביבי וסביב רועי קבוצת ילדים סקרנים. "מה הבאתם לנו? מאיפה אתם?" הם התעניינו. רועי הציע להם עוגה, ואמר: "לא קשה לכם לחיות פה עם הטילים? זה לא מפחיד?" הילדים טעמו מהעוגה, ואמרו בפה מלא: "זה קצת מפחיד, אבל פה הבית שלנו. אתה היית בורח מהבית שלך?". הילדים הזמינו אותנו מיד לבוא לבקר אותם ולשחק אצלם בבית, והאישה המבוגרת נפרדה מאמא בחיבוקים ונשיקות. הרגשתי שאמנם חם בבאר שבע, אבל היה לי יותר חם בלב.