בשבע 458: השתתף בהכנת הידיעה: היחצ"ן

סוד גלוי הוא ב'תעשייה' כי אחוז גדול מהידיעות בכלי התקשורת, אולי אפילו הרוב, מקורן ביחצנים ודוברים למיניהם

עדי גרסיאל , ב' באלול תשע"א

 

השתתף בהכנת הידיעה: היחצ"ן

סוד גלוי הוא ב'תעשייה' כי אחוז גדול מהידיעות בכלי התקשורת, אולי אפילו הרוב, מקורן ביחצנים ודוברים למיניהם. זה חוסך לעיתונאים כאבי רגליים בהתרוצצות שטח ולעורכיהם כאבי ראש במציאת נושאים. והכי נחמד: כשהיחצנים כבר מארגנים גם את כל המרואיינים ומייצרים 'קבוצה' או 'תופעה'.

שתי דוגמאות מ'ידיעות אחרונות' ממחישות את יחסי הגומלין הללו בין הפרה לעגל היונק (תחליטו בעצמכם מי זה מי). ביום שישי שעבר התפרסמה כותרת גדולה בעמ' 2 בידיעות אחרונות: "מה הספקתי עד גיל 25, מה גלעד לא הספיק". שישה צעירים חברי ילדות וחיילים ששירתו עם גלעד שליט מספרים "מה הספיקו בינתיים" בזמן ששליט נותר בשבי: לטוס לחו"ל, ללמוד וכו'.  זאת לרגל יום הולדתו ה-25 של החייל החטוף. מבלי להסתכן יותר מדי, אפשר לנחש איך נתפרה הידיעה הזו, שככל הנראה לא תהיה מועמדת השנה לפרס פוליצר. זה נשמע בערך כך.

יחצ"ן ממטה שליט: עוד מעט יום ההולדת ה-25 של גלעד. שלא ישכחו אותו בכל המחאה הזו. אתם חייבים לעשות משהו.

עורך (מפהק): מה יש לכם לתת לי? איזה סיפור אנושי מעניין?

יחצ"ן: יש לי כל מיני חברים ומכרים של גלעד. בערך בגילו.

 עורך: אז מה? איפה הבשר פה? יחצ"ן:

אולי כל אחד יגיד איפה הוא היה ומה הוא עשה בינתיים. אתה יודע, נסיעה למזרח וכאלה. מה אתה אומר?

עורך (נאנח): יאללה, תארגן אותם. אני שולח צלם. נראיין אותם כבר  שתי דקות בטלפון.

יום קודם לכן, בעמ' 12 של העיתון של המדינה (לשעבר) מופיעה תמונה של תשע נשים חד הוריות כשבידיהן שלטי מחאה. העילה: מכתב ששלחו לראש הממשלה אחרי שמנכ"ל משרדו העליב אותן, לטענתן. גם כאן לא קשה לזהות טביעות אצבע של יחצ"ן או קמפיינר (מבית הקרן החדשה?) שטרח לבנות 'סיפור' ולשווק אותו לעיתון: מכתב מחאה - שמובא כמעט במלואו ותופס את רוב הידיעה - של מאהל האימהות החד הוריות משכונת התקווה, בלוויית תמונה מתאימה, כמובן.

כל זה לא היה קורה, בוודאי לא בהיקפים כאלה, אלמלי היתה במערכות העיתונים הזדהות נרחבת עם מטרות הקמפיינים. ובכל זאת, גם המחנה הכתום יכול להפיק מידיעות כאלו לקחים וללמוד איך להפעיל את התקשורת למטרותיו. תשאלו את איתמר בן גביר. הוא יכול להעביר על כך קורס אקדמי באורך מלא.

עדי גרסיאל

 

גל חדש

עם דעיכת האינרציה של מחאת האוהלים, יצאו כמה קולות בתקשורת נגד המקהלה הכללית. מעבר ליושרה של בן דרור ימיני, שבאופן עקבי מעז לבדוק אמיתות תקשורתיות בעיניים עצמאיות, כמו גם קלמן ליבסקינד או יואב יצחק, נוסף עוד קול שעדיין פחות מוכר במערכה - שרון גל. גל, בתוכניתו 'לילה כלכלי' בערוץ 10, ראיין את נסיכת המחאה, דפני ליף. הוא לא ליטף אותה בשאלות מובילות, אלא הקשה עליה. כל כך הקשה עליה עד שהיא נאנחה, עיניה התפלבלו והיא עזבה את הראיון בהפגנתיות לפני סופו.

גל שאל באומץ על הלגיטימיות של ליף להוביל מחאה "חברתית" כשהיא עצמה ילדת שמנת שגדלה ברחביה ועברה לכפר שמריהו. ליף לא מכירה את המושג של מחסור אמיתי, של שכונות מצוקה, של גידול משפחה ברוכת ילדים. גל גם הציק לה בשאלות על שירותה הצבאי. היא השיבה כי עקב מחלת הנפילה היא לא שרתה בצבא, והיא התנדבה במשך שנים "ממקום נקי" כהגדרתה, כלומר לא במסגרת שירות לאומי רשמי. לא מפתיע שליף ממש לא אהבה את השאלות. נסיכיה של התקשורת הישראלית זוכים ליחס מפנק, ולא למתקפות ללא הפסקה להן זוכים מפגינים ממגזר אחר. אצל הנסיכים לא מחפשים את האפונה מתחת למזרונים. גל העז לחשוב אחרת.

אך בכך לא הסתיים העניין - בהמשך השבוע, ביום שני, השיב גיא מרוז לשרון גל בשידור. השיחה בין השניים הוקלטה בווידיאו ושודרה במלואה. מרוז הגן על ליף ועל טענתה כי מצבה האישי לא קשור למחאה הגדולה, ואילו גל המשיך וטען כי אי אפשר להתעלם מהשאלות הקשות על הלגיטימיות שלה בתור מנהיגה ועל הניתוק שלה מהבעיות האמיתיות. בעצם, מה שגל הוכיח הוא שעיתונאים בודדים שאינם מגיעים מאותו מרקם אנושי של הצפונבונים-אשכנזים-חילונים-בעלי-מעמד-גבוה, מביאים איתם גם חשיבה אחרת וקול אחר משל אלה שעוברים את מסלול גל"צ ונוסקים ישירות לחדשות בטלוויזיה ולעיתונים המובילים.

חני לוז

 

  • מיהו קיצוני

קיבלתי העתק מתלונה שנשלחה לממונה על קבילות הציבור ברשות השידור, אלישע שפיגלמן. התלונה נגעה לדבריה של מרב מילר, מגישת 'מבט', ביום כ"ד אב (24 באוגוסט).  בסיקור של העצרת שקיים גלן בק בירושלים במסגרת הקמפיין של "להחזיר את האומץ", הגדירה מירב מילר את בק כ"קיצוני". כמובן, במקרים של הדבקת תיוג כזה, ההסבר בתגובה לתלונות תמיד נמצא בין התהייה של "מה אתה רוצה מאיתנו?" לבין ההצדקה של "שיקולי עריכה". אלא שתיוג פוליטי כזה יכול להטות את ציבור הצופים לחשוב שבאמת בק הוא 'קיצוני' ושיש להתייחס אליו באופן שלילי עוד בטרם אנחנו יודעים מה הוא אמר ומדוע.

לא התאפקתי, וכתבתי למר שפיגלמן, הממונה: "הובא לידיעתי תוכן הסברך לשימוש במינוח 'קיצוני' בתיאורה של מרב מילר את גלן בק. עקרונית, מכיוון שבארה"ב הוא אכן מתואר כ'קיצוני', אולי מובן השימוש בארץ. בכל זאת יש לי שתי תהיות:

א) אולי הוא 'קיצוני' שם בגלל הטיות אידיאולוגיות של התקשורת הליברלית האמריקנית? ואפילו מוצדק לכנותו 'קיצוני' בארה"ב, אולי עמדותיו כאן בישראל די נורמטיביות? 

ב) האם הממונה יכול לספק לנו דוגמה אחת לכך שבערוץ הראשון או בקול ישראל מישהו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, כגון 'בצלם', 'שלום עכשיו', 'תעיוש', 'ארגון סולידריות שייח' ג'ראח' זכה לתיוג 'קיצוני'? או אז דעתי ורוחי היו נרגעות במקצת.  למיטב זכרוני אין הדבר כך, וברור ש'קיצוני' אינו תיאור סתמי אלא הטלת קלון וכתם השמורה רק לאנשי המחנה הלאומי-אמוני. האם מישהו ידביק את הכינוי 'קיצוני' למערכת החדשות של הערוץ הראשון?"

ישראל מידד

 

  • ביקורת הנקרא

מה שהפלסטינים רוצים זה לקבל את פלסטין כולה

(איל מגד, מעריב)

ובשבוע הבא מאמר ובו תגלית חדשה ומפתיעה: השמש תמיד זורחת במזרח

 

ד"ר יריב בן אליעזר: המחאה דועכת כי המנהיגים שלה מתנהגים כמו נפוליאון

(כלכליסט) 

דוקטור תיזהר, שלא תגמור בתקשורת כמו מרגול

 

אמא שלי מקדמת פרויקטים מטעם הביטוח הלאומי

(דפני ליף בראיון לשרון גל, ערוץ 10)

עכשיו סוף סוף הבנו מה מכשיר את הגברת הצעירה הזו להנהיג את המחאה בדרישה לצדק חברתי

 

  • חדשות בחדשות

העיתונאית מירב ארלוזורוב היא אחת מהזוכים בתואר 'אביר איכות השלטון' לשנת 2011, שמוענק מטעם התנועה למען איכות השלטון. ארלוזורוב, שכותבת בדה-מרקר, מתמקדת בכתיבה פרשנית על נקודות התורפה של המשק ועל ניהול המערכות הכלכליות בישראל.

העיתונאי לארי דרפנר פוטר השבוע מהג'רוזלם פוסט, לאחר שכתב בבלוג שלו שהוא מצדיק את פיגוע הטרור באילת ואת הטרור הפלשתיני בכלל. דרפנר, שנחשב לסמן השמאלי של הג'רוזלם פוסט, היה בעל טור בעיתון וכן פרסם שם מאמרי פובליציסטיקה.

רשות השידור תפתח את המכרז למשרת מנהל הטלוויזיה גם למועמדים חיצוניים, כך החליטה השבוע ועדת המכרזים. בין המועמדים לתפקיד מתוך הרשות:  אורי לוי, איתי לנדסברג , משה נסטלבאום ויצחק זוננשטיין.