בשבע 458: חוזרים הביתה

המחאה מאבדת גובה

דבורה גינזבורג , ב' באלול תשע"א

מחאת הדיור שהחלה בקול רעש גדול וזכתה להעצמה תקשורתית אינטנסיבית במשך קרוב לחודש, מתחילה לדעוך | סיור במאהל ברוטשילד מגלה נוכחות אנושית דלילה, וביקורת על התנהלותם של מנהיגי המחאה | מומחים ופרשנים מסבירים כי הידרדרות המצב הביטחוני בשילוב עם יהירות וחוסר ארגון של מובילי המאבק, מקרבים את המאהלים לשלב ההתקפלות

רונן, חסיד ברסלב במאהל: אף אחד בהנהגה לא התרומם מעל הגאווה והאנוכיות שלו בכדי להרים את המהלך הזה. יש גם חשש שהמניעים של חלק מהאנשים הם פוליטיים. אני עצמי פוצצתי מהלך של סיעת הירוקים בעירייה שניסו להפיק פה רווח פוליטי

 


יוחי דווידוביץ', 'רעננים': להפגנה במוצ"ש לא נגיע, כי בפעם האחרונה שהגענו האנרכיסטים משייח ג'ראח זרקו אותנו באלימות. כרגע גם ראשי המחאה הם במגמה שאנחנו לא מזוהים איתה. אולי אם היינו חלק מההנהגה היינו קוראים לציבור הדתי לקחת חלק

 

מאהל המחאה ברוטשילד נראה השבוע בשלבי גסיסה. קילומטר וחצי של אוהלים דומים זה לזה באופן מחשיד וריקים מתושבים. בולט בריקנותו מתחם הסטודנטים הגדול, שיריעותיו זועקות "נלחמים על הבית" אבל בבית אין איש, מלבד פנסיונר קירח מנמנם על אחד הכיסאות. שני סטודנטים המאיישים את "מרכז המידע" ומעניקים הסברים לתיירים מזדמנים, נותרו שריד למחאה המתוקשרת.

 

"אף פעם לא היתה מחאה"

עשר בלילה, יום שני השבוע, שבעה שבועות לאחר הקמת המאהל. אנחנו משוטטים בין מתחם אחד למשנהו, בין האוהל (הריק) המתהדר בשם "האוהל של ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ" לבין מתחם "הפריקים". יש בכל זאת פה ושם קבוצות דיון קטנות, אנשים שמתווכחים על המצב.

בחורה צעירה מאחד הארגונים החברתיים מנסה להסביר את המצע שלה לקבוצה של פחות ממניין. לא ברור מדוע, אבל היא מתעקשת להשתמש במגפון. בהמשך, במתחם הנושא את השלט "דיור ציבורי לא ליהודים בלבד", מנגנים על גיטרה ושרים, קבוצה קטנה, אולי עשרה אנשים.

המתחם השוקק חיים ביותר הוא ה"קולנוע", שם מקרינים את 'סלאח שבתי' מול כחמישים צופים, ישובים על כיסאות פלסטיק.

יחזקאל, מי שהציב את המסך והמקרן, יושב כמה אוהלים דרומה משם ומחכך ידיו בהנאה, חושב לעצמו איך הצליח להרוויח כסף מכל העאלק מחאה הזו. "אף פעם לא היתה פה מחאה", הוא קובע, "אנשים הגיעו לכאן, רצו למחות, רק שאף אחד לא ידע על מה. צדק חברתי, מחירים מוזלים, להפיל את הממשלה, לא ברור. לא יצא מהמחאה הזו שום דבר. כל אחד יישאר עם המאבק האישי שלו". דבריו של יחזקאל נקטעים על ידי צעיר זועם שלא מבין איך בכלל נותנים לו להתבטא בעיתון כי הוא "לא מהמחאה".

באחד המתחמים יושבת בחורה קצוצת שיער, לבושה בחולצה מכופתרת עד צוואר וחצאית ארוכה ומצ'וטטת עם חברים בפייסבוק. לא, היא לא תמיד ישנה במאהל, אבל הערב היא פה בגלל האינטרנט. אופק סלמה קוראים לה, הגיעה מקצרין לפני חודש למחות על המחסור במקומות עבודה לצעירים באזור מגוריה. בת 20, רוצה ללמוד מינהל עסקים, ואומרת שהיא מחפשת צדק. "בזמן האחרון המאבק דועך בגלל הלימודים והעבודה", היא מסנגרת "יש אנשים שאין להם אפשרות להישאר פה אבל ליבם תמיד נשאר איתנו, הם אומרים לנו: אנחנו איתכם, תחזיקו מעמד".

לא רחוק ממנה, שני צעירים יושבים לצד שולחן אבן, בבדידות מזהרת בין אוהלים ריקים. אחד מהם שוכר דירה לא רחוק מרוטשילד, בשינקין, ומשלם עליה שכר דירה גבוה במיוחד, למרות שמדובר בדירה בלי מזגן. ארז, סטודנט בן 27, במקור מיבנה, מחפש עבודה וחי כרגע מחסכונות. הוא אפילו לא בטוח שיחדש את השכירות בשינקין, כי בעל הדירה מתכוון להעלות את הסכום עוד יותר. ארז הגיע למחות על מחירי הדיור, תלה שלטים והלך לכל ההפגנות. גם הוא לא תמיד ישן באוהל שהקים ומתנייד בינו לבין הדירה בשינקין. זה לא שהמחאה דעכה, הוא אומר, אלא שהמאהל התרוקן בגלל הפיגוע בדרום. הוא לא ממש מאמין בוועדת טרכטנברג וגם לא בוועדה האלטרנטיבית שהוקמה, אבל בכל זאת הוא אומר "אני מקווה שהממשלה תתחיל לפעול".

 

 "לא שיתפו את החלשים"

כמה אוהלים צפונה, במתחם הברסלברים, מתנהל ויכוח עירני בין חובשי קסקט, ברסלברים וחילונים שבאים לשאול שאלות.

אריה, ברסלבר בשנות החמישים לחייו, תושב שכונת שפירא שבדרום העיר, הגיע למתחם בגלל האווירה. הוא בא לדבר עם אנשים, לנגן לשיר ולשמוח, אבל לא בשביל לגור. לדבריו, המאבק התפוגג בגלל שלא שיתפו את השכבות החלשות. "היה צריך ליצור גוף אחד גדול שמייצג את כל המאהלים בארץ, משהו כמו הקונגרס, וזה לא קרה. זה די מאכזב".

מה לדעתך היה צריך לעשות?

"התפישות שלי הן די אנרכיסטיות, אני לא מאמין בישיבה באוהל. אני מאמין בהפגנות שיש בהן נטיה לאלימות, לבצע פעולות אקטיביות, לפרוץ לבנקים למשל, להפגין אגרסיביות. זה לא נעשה כי הכוחות האלה נמצאים ברבדים המוחלשים של האוכלוסייה, ואותנו הרי לא שיתפו בהנהגה של המאבק".

למה לדעתך לא שיתפו אתכם?

"על בסיס של סנוביזם, גאווה אישית, הבדלי מעמדות. אף אחד לא התרומם מעל הגאווה והאנוכיות שלו בכדי להרים את המהלך הזה. יש גם חשש שהמניעים של חלק מהאנשים הם פוליטיים. אני עצמי פוצצתי מהלך של סיעת הירוקים בעירייה שניסו להפיק פה רווח פוליטי. אני מאמין שאם היתה קבוצה גדולה ומאורגנת, דברים כאלו לא היו יכולים לקרות. קבוצה גדולה של אנשים אי אפשר לשחד".

על הספה לצידו יושב חסיד ברסלב נוסף ומאזין לשיחה. שמו רונן, הוא רק בן שלושים ושמונה, אבל את פניו הצעירות מעטר זקן כסוף ופאות אפורות שמשוות לו מראה מבוגר. הוא רווק, ומתגורר ברחוב מונטיפיורי בעיר כבר שמונה שנים. בשבילו, המאבק הזה הוא הרבה יותר ממה שנראה מבחוץ. "ראיתי פה ממש הצצה לגאולה", הוא אומר בפנים נוהרות, "היתה תחושה עילאית. אנשים שעד אתמול היו שונאים אותי פתאום יושבים ומדברים איתי. קרה פה משהו מאוד חזק. ראיתי פה המון נתינה, ממש עולם חסד ייבנה. באו אנשים זרים לחלוטין, שאלו מה אנחנו צריכים, נתנו אוכל בחינם, הזמינו אנשים לבוא להתקלח בבית שלהם, אנשים שהם בכלל לא מכירים. כל זה היה בשלושת השבועות הראשונים. אחר כך הצטרפו למחאה אנשים פחות פעלתנים אבל עם הרבה רצון טוב, הומלסים, קצת נרקומנים. זה אנשים שחיים את המצוקות האמיתיות - אבל זה הבריח חלק מהאנשים שהיו פה. לדעתי המהפכה האמיתית היא מה שקרה פה בין האנשים. הרוח עדיין קיימת, אנחנו לא נחזור להיות מה שהיינו, לא נמשיך להיות מנוכרים אחד לשני".

מה דעתך על מנהיגי המחאה?

"ההנהגה זה בלוף של השמאל שמנסה להפיל את הממשלה. אבל תכל'ס לכאן הגיעו אנשים מהשטח שמבקשים אחדות בעם ישראל, ומזה אי אפשר להתעלם".

מה גרם לדעיכה?

"ביום של הפיגוע תשעים אחוז מהאנשים נעלמו. אחר כך בשבת נפלו טילים בדרום. האווירה היתה עכורה, אנשים נכנסו לתסכול זה הוריד את המורל כאן. גם ההתעניינות של התקשורת פחתה".

יש עתיד למחאה שלכם?

"חלק מהחברים כאן עברו למאהל בירושלים בעין כרם. אני חשבתי ליזום עיר אוהלים, אולי בדרום, יש כל מיני רעיונות. אי אפשר לעצור את הרוח".

 

 רוצים פתרונות אופרטיביים

בניגוד לרונן, לא כולם רואים עין בעין את הרוח הטובה שנשבה במאהל המחאה. אנשי הימין שהצטרפו בעיצומו של המאבק והגיעו לרוטשילד במלוא המוטיבציה לשתף פעולה, נטשו את המאהל לאחר שבועות ספורים. יוחי דווידוביץ, רכז פרוייקטים בתנועת 'רעננים', היה ממקימי המתחם הדתי לאומי במאהל, שזכה לשם "הפורום הציוני חברתי". "הגענו לשם מתוך רצון לומר את המילה שלנו במאבק החברתי", הוא אומר השבוע, "רצינו להיות חלק מהעם. לא הזדהינו עם מובילי המאבק אלא עם המאבק עצמו. רצינו לחרות על הדגל של הציונות הדתית לא רק התיישבות, תורה ועבודה אלא גם אמירה חברתית. אני חושב שדווקא במשימות האלה הצלחנו חלקית".

אבל בסופו של דבר פרשתם.

"אני חושב שההנהגה הרבנית של הציבור הדתי לאומי וההנהגה ההתיישבותית לא מספיק בשלים בשביל לצאת למאבק שהוא לא 'ארץ ישראל השלימה'. תוך כדי השהות שלנו שם קיבלנו מסרים מרבנים שיצאו בחריפות נגדנו. הם טענו שזו מחאה שמאלנית ואנחנו מגבים את הפלתו של נתניהו. כתוצאה מהמסרים הללו, הרבה אנשים שתמכו בנו פשוט התקפלו".

מי הרבנים?

"אני לא רוצה להגיד שמות".

מה התכניות שלכם לעתיד?

"היה ניסיון להעביר את המחאה לאחד המאהלים בדרום, אבל החלטנו לעבור למישור המעשי ולעבוד מול ועדת טרכטנברג. אנחנו מנסים להיפגש איתם ולהביא פתרונות אופרטיביים, ולא רק לצעוק 'מגיע לי מגיע לי'".

תגיעו להפגנה שמתוכננת במוצאי שבת?

"להפגנה לא נגיע, כי בפעם האחרונה שהגענו האנרכיסטים משייח ג'ראח זרקו אותנו באלימות. כרגע גם ראשי המחאה הם במגמה שאנחנו לא מזוהים איתה. אולי אם היינו חלק מההנהגה היינו באים וקוראים לציבור הדתי לאומי לקחת חלק בהפגנה".

 

נציג נוסף של הציבור הציוני דתי במחאה היה פעיל הימין ברוך מרזל, ששהה שבוע במאהל ברוטשילד ואחר כך עבר למאהלים אחרים. "אני רחוק בהשקפותיי מהשמאל, אבל אם הם עושים משהו טוב אני מוכן לשתף איתם פעולה בעניינים חברתיים. חששנו שזו תהיה סכנה גדולה מאוד להותיר את המגרש בידי השמאל והקרן החדשה".

איך קיבלו אתכם ברוטשילד?

"מנהיגי המחאה רצו שנצטרף כחיילים שלהם, שאנחנו נביא את האנשים והם ייתנו לנו שירותי מנהיגות. אמרתי מראש שזה לא יעבוד. ביקשנו מהם למשל שלא לקיים פסטיבלים יומיים לפני תשעה באב, הם לא רצו לשמוע. הם גם לא שילבו עולים, חרדים או פריפריה. אין נציגות בכלל לרוב הציבור בארץ, אנשים אמרו לי 'אנחנו מרגישים דחויים'".

למה לדעתך המחאה דעכה?

"מראש אמרתי להם, אתם מגישים לביבי רשימת דרישות שכל אדם נורמלי במדינה לא יכול לעמוד בה. אף אחד הרי לא רוצה שהכלכלה שלנו תתמוטט. הם לא גילו מנהיגות ולא התמקדו בכלום. היו להם אנשים עם הרבה אנרגיה ומוטיבציה, ומצד שני חוסר ניסיון ציבורי בולט. היתה להם גאווה גדולה, כאילו הם עשו הפיכה בסין לא בישראל. הם ניזונו מהחיבוק של התקשורת שכל הזמן הפריזה במספרים של המפגינים. כשביבי הכריז על ועדת טרכטנברג המלצתי להם: תציגו את זה כהישג, כהצלחה שלכם, אבל הם העדיפו להתנגח".

באיזה שלב החלטת לעזוב?

"את רוטשילד עזבתי ברגע שהבנתי שההנהגה אינה מוכנה להתחבר לימין ולא מוכנה לעשות שום ויתורים. רצינו להביא אנשים לדבר בהפגנות, אבל הם לא רצו לשמוע. הם הביאו את הרב פרומן מתקוע ואת הרב בני לאו, שהם לא מקובלים על כולם. אחרי שההחלטות האלה התקבלו בלעדינו, עזבתי לטובת המאהל בשכונת התקווה והמאהל בירושלים".

 

 מזכיר את מחאת הקוטג'

הימין היה ועזב, אבל מי שכמעט ולא ישנה במאהל, מסתבר, היא לא אחרת מאשר דפני ליף. מדובר בבחורה שיצאה ונטעה את האוהל הראשון בשדרות רוטשילד, והוגדרה על ידי התקשורת כמנהיגת המחאה. השבוע היא נטשה באלגנטיות ראיון טלוויזיוני שהעניקה לשרון גל בערוץ עשר, לאחר שזה העז לשאול אותה שאלות מביכות. ליף הודתה בראיון כי בשבוע האחרון כלל לא ישנה באוהל שלה, וטענה שהיא וחבריה מנהיגי המחאה הסתובבו במאהלים אחרים ברחבי הארץ. במענה לשאלה האם ראוי שאחת כמוה שלא שירתה בצבא או בשירות לאומי תנהיג מחאה חברתית, טענה ליף כי לא שירתה בצה"ל בשל מחלת הנפילה ממנה היא סובלת, והוסיפה כי התנדבה במשך שנה וחצי במקלט לבני נוער. ליף מיהרה לעזוב את הראיון בטענה שהיא "חייבת ללכת", בטרם תישאל שאלות מביכות נוספות.

מי שהתייחס למחאה בחשדנות עוד משחר היוולדה היה צבי טסלר, כתב לענייני כלכלה ברדיו קול חי, שעוקב באדיקות אחרי המחאה ואחרי הסיקור שלה בתקשורת. (גילוי נאות: הכותבת עובדת ברדיו קול חי)

"יש משהו משותף למחאת הקוטג' ומחאת הדיור", הוא אומר ל'בשבע'. "שתיהן התחילו בקטן, כידיעה לחלוטין לא חדשותית. בזמן שהידיעה על מחאת הקוטג' היתה כותרת ראשית בווינט, היו בה 70 איש בלבד.

במשך שבועות היו יום ולילה פרסומים בעניין בווינט ובכלי תקשורת נוספים, עד שהקבוצה מנתה כמאה אלף איש. גם מחאת האוהלים התחילה כיוזמה מקומית של פעילה אנונימית שיצאה עם אוהל לרחוב העיר, שזו כשלעצמה לא ממש ידיעה חדשותית. אבל היא קיבלה כותרת ראשית ואחרי ההצטרפות של גורמי שמאל רשמיים למחאה וסיקור אוהד ואינטנסיבי, היא הגיעה למימדים גדולים יותר. גם בשבוע האחרון, כשהמחאה כבר דועכת, התקשורת ממשיכה לתת לה במה מרכזית כשהיא מעבירה בשידור חי הפגנות בטלוויזיה וברדיו תוך ניפוח של מספר המפגינים. אני אישית נכחתי בהפגנה בחיפה ונדהמתי לשמוע דיווחים מוגזמים על מספר האנשים שהשתתפו בה. ברוטשילד המחאה תוחזקה באופן מלאכותי על ידי הופעות של זמרים מובילים בחינם. אבל למרות השימוש בתותחים הכבדים, בשבועיים האחרונים נרשמה נוכחות דלילה של קהל. המחאה לא התקדמה לשום מקום".

ד"ר יריב בן אליעזר, מומחה לתקשורת המונים במרכז הבינתחומי בהרצליה וגם נכדו של דוד בן גוריון, זהיר בהגדרותיו. אם בתחילת השבוע הוא היה חריף יותר בהתבטאויות שלו על דעיכת המחאה, הרי שלקראת אמצע השבוע הוא כבר מדבר על רגיעה.

"מובילי המחאה היו מעין שעון מעורר שגרם לזה שגם בחברה שלנו ובוודאי בממשלה, התחילו להבין שיש מצוקה וצריך לטפל בה. הם הזכירו שהחברה הישראלית היא לא שוויונית, לא מוסרית ולא צודקת וצריך לטפל בזה. זה לא נקל בעיניי מה שהם עשו, שעון מעורר חברתי ממדרגה ראשונה".

ובכל זאת זה דועך.

"בין מנהיגי המחאה יש אנשים שמתקבל אצלי הרושם שהתאהבו במחאה לא כאמצעי אלא כמטרה בפני עצמה. יש קבוצה של מנהיגי המחאה שמרגישים שהחשיפה התקשורתית הופכת אותם הרבה יותר גדולים מכפי שהם. אחת מהן קראה לטרכטנברג להתפטר ועוד אחת אמרה שנתניהו לחוץ ועלול לפתוח במלחמה כדי לדכא את המחאה. זה חצוף בעיניי. המצוקה היא מוצדקת, השאלה אם לא נכנסו אינטרסים זרים, פוליטיים או אישיותיים – מגלומניה".

מה גורם לדעיכה?

"יש דבר שלא תלוי במאהלים. סדר היום התקשורתי השתנה, הם כבר לא הדבר המוביל, עכשיו העניין הביטחוני בכותרות. עניין נוסף, מתברר שיש הבדלים בהשקפות העולם בין המאהלים השונים וזה מה שגרם לסדקים. אפשר לקחת מאה חבר'ה ולשלוט בהם ארגונית, אבל אי אפשר שעשרים אלף איש יעבדו פה אחד. הם לא דאגו שלכל מאהל יהיה ייצוג בקבוצה, זה היה כשל ארגוני רציני. אם זה היה תלוי בי הייתי ממליץ להם לקחת אתנחתא מהמחאה, להשאיר מאהלים סמליים ולתת פסק זמן שיאפשר לנתניהו לשנות מדיניות באמצעות ועדת טרכטנברג. אם התקוות יתבדו, תמיד יהיה אפשר לחזור למחאה".

גם במאהל המחאה ברוטשילד הזכירו השבוע את העובדה שמדובר במשהו זמני. "אנשים לא יכולים לחיות הרבה זמן בחום הזה, בסוף גם העירייה תראה שמתפוגג פה ותפנה את האוהלים", מתריע אחד הוותיקים.

במוצאי שבת צפויה להתקיים הפגנה המכונה בכלי התקשורת "הפגנת המיליון". המארגנים מקווים שאולי ההפגנה הזו, תצליח להחיות את המחאה הגוססת.