בשבע 458: שאלת השבוע

האם ישראל נערכה כנדרש מול איום המתקפה הפלשתינית הצפויה בחודש ספטמבר?

עורך: ירעם נתניהו , ב' באלול תשע"א

דני דיין - יו"ר מועצת יש"ע | ממשבר להזדמנות

אמנם מדינת ישראל ביצעה כמה פעולות הכנה הן בתחום המדיני (מסעות מוצלחים יחסית של ראש הממשלה לכמה ממדינות אירופה) והן בתחום הביטחוני (צה"ל אכן מתאמן לקראת תרחישים אפשריים שונים), אך את העיקר כלל לא עשתה: צעדים שירתיעו את הערבים מלממש את כוונתם. וחמור מכך: ממשלת ישראל לא השכילה להפוך את המשבר להזדמנות, אף על פי שיש בידיה הכלים לעשות זאת.

בתחום ההרתעתי ישראל לא עשתה דבר, פרט להשמעת כמה מילים חלולות שאיש לא התייחס אליהן ברצינות. יש בידי ישראל שפע של מנופי לחץ מדיניים, כלכליים, ביטחוניים והתיישבותיים כדי להרתיע את המנהיגות הערבית מלממש את כוונתה. לא רק שאף אחד מן המנופים הללו לא הופעל, להפך: המדיניות הרווחת בממסד הביטחוני (משרד הביטחון, המינהל האזרחי וצמרת צה"ל) גורסת שיש 'לחזק' בשעה זו את הרשות הפלשתינית ע"י הזרמת כספים מוגברת כדי שתמשיך בתאום הביטחוני. "ככה לא בונים חומה" – טבע פעם שדרן ספורט מונח שהפך למטבע לשון, בתארו מהלך שבעקבותיו ספגה נבחרת ישראל שער. ככה לא מונעים מהלך ערבי חד-צדדי נגד ישראל, יש לומר לממשלתנו, בתקווה שעוד תתעשת ותשנה את מדיניותה.

אך ההחמצה הגדולה מכל היא חדלון הממשלה בהפיכת משבר זה להזדמנות גדולה. צעד חד-צדדי ערבי באו"ם הוא ניפוץ כל ההסכמות עם ישראל. הצעד החד-צדדי הערבי היה צריך להיענות בצעד חד-צדדי וניכר בהרבה מצדנו: החלת הריבונות הישראלית, אם לא על כל יו"ש – לפחות על כל ההתיישבות היהודית ועל השטחים הפתוחים בין היישובים – מה שמכונה 'שטחי C'. הערבים כפו על ישראל מלחמה מדינית. במלחמה זו – בדיוק כמו במלחמה צבאית – ישראל חייבת הייתה לנצח ולא להסתפק בתיקו ובוודאי שלא בהפסד 'מכובד' (כמה עשרות מדינות שיימנעו או יתנגדו באו"ם זו, כיום, שאיפת הדיפלומטיה הישראלית). רק החלת ריבונות על חלקים גדולים ממולדתנו הייתה משיגה תוצאה זו. זהו, על כן, משבר שנוהל רע, זוהי הזדמנות גדולה שהוחמצה.

 

ד"ר דוד בוקעי - מזרחן, אוניברסיטת חיפה | לחשוף את הבלוף הפלשתיני

 אין הבדל בין חמאס, ארגוני אל-קאעידה ואש"פ מבחינת המטרות, אלא בשיטות ובאמצעים. אבו מאזן הוא אנטישמי, מכחיש שואה, אישיות קיצונית כמו ערפאת. כמוהו, כל 'המתונים' סביבו מצהירים במפורש כי אין הם מכירים במדינת ישראל כמדינה יהודית; כי מחובתה להחזיר את שבעת מיליון (כן!) הפליטים לבתיהם; ובעיקר, כי לא מדובר בשתי מדינות לשני העמים, אלא במדינת פלשתין הגדולה, ולצידה מדינה דו-לאומית ורב-תרבותית שתהפוך במהרה לחלק מהמדינה הפלשתינית. ולעתיד כך גם ירדן.

 ישראל שגתה עמוקות באסטרטגיה שלה. כיוון שאבו מאזן איננו מדבר על מדינה פלשתינית בגבולות 1967 כמטרה סופית, אלא רק שלב בדרך החיסול, היא הייתה צריכה לחשוף זאת. במקום להשקיע מאמצים גדולים בסיכול רעיון הכרזת המדינה, בהחלט דבר ראוי, ישראל הייתה צריכה לחשוף את מטרות הפלשתינים הקיצוניות, ולהציע לכל המדינות במערכת הבינלאומית להחתים את הפלשתינים כי עם הקמת המדינה בגבולות 1967, תמו המטרות החיסוליות שלהם כלפי ישראל: אין זכות שיבה של הפליטים לתוך ישראל; הפסקת הלוחמנות הטרוריסטית וכל סוגי האלימות; והפסקת ההסתה לשנאה אנטישמית. אבו מאזן וחבר מרעיו לא היו מקבלים את ההתניות הללו, וכך המערכת הבינלאומית הייתה מבינה כי לא מדובר בשאיפה הפלשתינית למימוש זכות ההגדרה העצמית, אלא ברצון שלהם לחסל את מדינת ישראל.

 כל הקבוצות הפלשתיניות אינן מוכנות, אינן מסוגלות ואינן מסכימות למדינה בגבולות 1967. ערפאת לא יכול היה לכפות זאת, ואבו מאזן הקיצוני אך החלש יותר, לבטח לא יכול ולא רוצה. רבים, גם בישראל, לא מכירים את אישיותו הקיצונית של אבו מאזן, ו'התרגיל המבריק' של מדינה בספטמבר הוא אמצעי להמשך דרכו החיסולית. חשיפת הבלוף והוכחת אישיותו הן האתגר הגדול של ישראל, אך היא כושלת. העיסוק המתמיד בסיכול הטרור מונע מישראל להתעלות ולהתמודד מול האתגר האמתי: השאיפה הפלשתינית לחסלה באמצעות דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה שלה במערכת הבינלאומית. תרגיל ההכרה במדינה פלשתינית בספטמבר באו"ם הוא אמצעי בלבד בדרך למטרה החיסולית.

 

עמרם מצנע - אלוף במיל' וח"כ לשעבר, מועמד לראשות מפלגת העבודה | לרש"פ אין עניין בהסלמה

צה"ל ומשטרת ישראל צריכים להיערך ולהתכונן לאפשרות שיהיו התפרעויות ואולי ניסיונות לחסום כבישים, ואולי אף לצעוד לכיוון חלק מהיישובים ביהודה ושומרון ולאיים עליהם. כמו כן, על צה"ל לתדרך את תושבי יו"ש כיצד להתנהל מבחינת תנועה בכבישים וביישובים עצמם.

ההערכה שלי היא שלרשות הפלשתינית אין עניין להגיע למצב של אובדן שליטה, כשם שלא היה להם עניין כזה ביום הנכבה וביום הנכסה. הם מבינים שצה"ל והתושבים היהודים לא יעברו לסדר היום על כל ההתפרעויות הללו. אבל בכל זאת, יש סכנה שהעניין יצא מכלל שליטה, בעיקר לנוכח המציאות היום שאפשר לשלהב ולהלהיב אנשים באמצעות הרשתות החברתיות.

בזירה הצבאית: איני מצוי בפרטים, אבל אני מניח שצה"ל נערך כראוי וכי הייתה לו הזדמנות להפיק לקחים מאירועים קודמים, וכי יש מגעים עם הרשות הפלשתינית, ותיאום לא רע עמם.

בזירה הבין-לאומית: הממשלה יכלה למנוע את התהליך בעצרת האו"ם, אבל היום קצת מאוחר מדי לפעול בעניין, אם כי זה עדיין לא אומר שאין צורך להמשיך ולשכנע מדינות שלא לתמוך במהלך. לצערי, היום התוצאה כבר כתובה על הקיר ואני מערך שעצרת האו"ם תאשר את הבקשת הפלשתינית ברוב גדול. אין בכך איום פיזי לישראל, לפחות לא בטווח הקרוב, אבל יש בזה בה צעד לדה-לגיטימציה וערעור היחסים הבין-לאומיים שלנו. אין לי ספק שהמוח המעוות של העולם ימציא לנו אתגרים, כמו תביעות משפטיות הזויות, שליחת שגרירים לפלשתינים וכדומה.

 

מי שמאמין לא מפחד

מהאירועים האחרונים באזורנו עלינו להסיק שכל תרחיש אפשרי. אל לנו לזלזל בסכנות, ומנגד אסור לנו להיכנס לפאניקה. מיעקב אבינו למדנו שצריך להתכונן כראוי לעימות אפשרי, ובדרכים שונות: דורון, תפילה ומלחמה, ולהיות מוכנים לכל אפשרות. אך נראה לי שהצעד הראשון שעלינו לנקוט הוא להפגין נחישות ואמונה בצדקת דרכנו. ידעו אויבינו, שכל הפרת ריבונותנו תגרור אחריה תגובה בלתי מתפשרת. נוכחנו לא מזמן ברפיסות התגובה כלפי פורצי הגדרות ברמת הגולן, שום מדינה ריבונית לא היתה מאפשרת הפרה בוטה מעין זו של ריבונותה.

אריק קרמר, ירושלים

 

זמן לסגור חשבון

משבר אותיות מבשר. זו הזדמנות נדירה לפוצץ את ההסכם הארור שהביא הרבה מרחץ דמים והסתה נוראית נגדנו. במקום שנקיים את ציווי התורה שנשים עליהם מסים כבדים, בפועל הם גורמים לנו להוצאות מיותרת ולנזק בין לאומי בהאשמות שווא. זאת הזדמנות לסגור חשבון איתם על כל השנים שעשו לנו צרות. מי יודע מתי תהיה לנו הזדמנות חוזרת.

משה כהן , בת ים