בשבע 458: הזקנה מהמסדרון מתעוררת

נכון יותר לקבוע שהנושא החברתי הטביע את הליכוד בקלפי לאחר שהציבור השתכנע שבתחום הביטחוני-מדיני הליכוד אינו מביא בשורה.

תגיות: מחאת הדיור
עמיאל אונגר , ב' באלול תשע"א

כאשר הלכו בני ישראל איש לאוהליו, בשדרות רוטשילד ובאתרים אחרים, צוטטו דברי שר החינוך גדעון סער כי באותן פעמים שהליכוד הובס בקלפי - הוא הובס על הנושא החברתי. לדעתי, האבחנה של סער אינה מדויקת. נכון יותר לקבוע שהנושא החברתי הטביע את הליכוד בקלפי לאחר שהציבור השתכנע שבתחום הביטחוני-מדיני הליכוד אינו מביא בשורה. כאשר בתחום המדיני שתי היריבות הגדולות מצטיירות כהיינו הך, הציבור מגיע למסקנה שאפשר להתמקד בנושא אחר.

בבחירות 1992 סייעה למפלגת העבודה התחושה שהליכוד אינו מספק פתרון לטרור, בעקבות אירועים כמו רצח הלנה ראפ בבת ים. בגלל לחיצת הידיים המקוממת לערפאת לאחר אירועי מנהרת הכותל, חתימת הסכם וואי והחשד שהוא מתכנן גם נסיגה בגולן, נתניהו בקדנציה הראשונה שלו אפשר לאהוד ברק לאגף את הליכוד מימין ובמקביל להזיל דמעות על הזקנה במסדרון. אם השמאל הקיצוני לא היה כה אכול שנאה, הוא היה קולט ששלי יחימוביץ מנסה לשחזר את הצלחות השמאל כאשר היא טוענת שהוויכוח הביטחוני-מדיני הפך להיות עקר בנסיבות הנוכחיות ויש להסיט את הדיון לתחום החברתי.

התסריט הזה מתגלגל שוב עם הגעתנו לעוד רגיעה מזויפת בדרום, שפעם אהבו לכנותה בישמעאלית צחה 'תהדייה'. אבל תושבי הדרום לא במהרה ישכחו את האירועים הביטחוניים האחרונים ואת תחושת הזעם וההשפלה שהרגישו. שר החינוך סער הכין את תלמידי הדרום לאפשרות שילמדו מהבית, ובכך הרגלנו את עצמנו ואת העולם לחשוב כי מצב בו האויב משבש את הלימודים לתלמידינו בדרום בעוד תלמידי עזה לומדים להנאתם את משנת הג'יהאד בבתי הספר ובמדרסות הוא מצב נורמלי. האויב רשאי לשבש את החיים למיליון תושבים, ואף להתרברב שהוא ירחיב את מספר הישראלים במקלטים לארבעה מיליון, ואנו נגיב בהפצצת איזושהי מנהרה ונרווה נחת מהפגיעות המדויקות. אנו נעניק לאויב את הזכות לקבוע ולהכריז מתי שביתת הנשק נכנסת לתוקפה ומה היא כוללת (קסאם או גראד - ביני ובינך מה היא, ואת מתך קבור), כאילו מדובר בעניין של מה בכך ואין כל חשיבות באזורנו לשפת הסמלים.

הכי גרועים היו התירוצים ששמענו מסנגורי הממשלה להצדיק את האיפוק, ובראשם - "ספטמבר בפתח". הנשיא רונלד רייגן התבדח פעם לגבי החקלאות הסובייטית וקבע שהיא סובלת מארבע בעיות בלבד: אביב, קיץ, סתיו וחורף. גם האסטרטגיה של לעבור את ספטמבר בשלום סובלת מ-12 בעיות: אוקטובר, נובמבר, דצמבר, ינואר וכו'. תמיד ניתן לכנס את עצרת האו"ם למושב מיוחד, ורשתות הכבלים תמיד יהיו זמינות להתפרצות אלימה נוספת.

המצרים מאיימים שתגובה ישראלית תסכן את השלום, וזוהי סיבה נוספת לזהירות. ובכן, אם זו הסיבה להבלגה אז ישראל לא רק איבדה את גורם הרתעתה, אלא בנתה את ההרתעה המצרית כלפינו. מעכשיו והלאה תדע מצרים שהיא יכול לקנות לעצמה שם ותהילה בעולם הערבי על ידי איומים לפגוע בהסכם השלום שחתמה איתנו. קברניטינו מטפטפים לנו לגבי הטילים שבידי החמאס המסוגלים להגיע לתל אביב. האם האיפוק שגילתה הממשלה יגרום לחמאס לכתת את הטילים לצינורות השקיה, או להתחמש בטילים נוספים? ובכלל, מה קרה לערכי השוויון, הצדק החברתי והערבות ההדדית? אם תושבי שדרות ובאר שבע אמורים לספוג טילים, למה לתושבי תל אביב שמורה הזכות לחסינות?

ישראל כביכול לא מנהלת משא ומתן עם החמאס, אבל בשבוע האחרון נכנסנו די מהר לתוך המנטאליות שקדמה להלבנת אש"ף. החמאס מתבקש על ידינו לעשות סדר - בלי בג"ץ ובצלם -  לקבוצות הסוררות בעזה. עוד מעט יהפוך להיות הפרטנר והשותף שישחרר אותנו מלבצע את הדבר בעצמנו.

דן מרגלית מסביר לנו שלמעשה אין מה לעשות, כי כאשר נכנסנו לעזה בכוח רב קיבלנו את דו"ח גולדסטון וגינויים עד אין ספור. כך מציע הפובליציסט הבכיר בעיתון 'ישראל היום', המקורב לממשלת נתניהו. וכך, בקרוב נוכל שוב לשמוע את הדי הקריאות הישנות של השמאל: אין שלום, אין ביטחון, אין סיבה להצביע ליכוד.

הכוח הנעלם
בעוד ממשלת ישראל דנה האם לפתוח את הסכמי הפירוז של קמפ דיויד ולהתיר לכוחות מצריים על משורייניהם ומקלעיהם להיכנס לסיני, שכחנו שישנו כבר כוח בינלאומי שנמצא בסיני מאז חתימת ההסכם. ייאמר לזכותו של אותו כוח בינלאומי בסיני שהוא נותר על כנו ולא נטש את עמדתו כפי שעשו המפקחים האירופים בעזה. מצד שני, הוא לא סיפק תועלת רבה מול הטרור המגיע מסיני. כדאי להיזכר בעובדה הזו נוכח הנטייה לשלוף מהבוידם את רעיון הכוח הבינלאומי כתחליף לנוכחות וריבונות ישראלית בשטח, למשל בבקעת הירדן.

כוח בינלאומי יכול להתריע על תזוזות של כוחות קונבנציונליים ולשמש כתיל ממעיד שאמור לגרור תגובה מצד המדינות ששיגרו את חייליהן לכוח. אולם מסתבר שמול טרור הפתרון הזה אינו יעיל כלל וכלל. בגבול צפון החיזבאללה משטה ביוניפיל, והכוחות הבינלאומיים נאלצים לבחור בין חיכוך יתר עם האוכלוסייה המקומית לבין התעלמות מנוכחותם של החמושים כל עוד אינם מסתדרים בשלשות ובטורי שריון.

כוח שיבטיח את ביטחון ישראל מול הטרור חייב להיות נחוש ולמנות רבבות חיילים. בעידן בו מדינות המערב מקצצות בצבא שלהן, מניין אמורים להגיע החיילים שיערבו לביטחוננו? ממדינות העולם השלישי?

חומץ בן יין
מתחריה של ח"כ שלי יחימוביץ' עטו על המציאה כאשר בעיתון 'הארץ' נפתחה לעברה הרעשה כבדה בעקבות הצהרותיה שההתנחלויות אינן תכלית הרוע ומפלגת העבודה היא שהחלה במפעל ההתיישבות. אסור היה לטפח ציפיות לגבי עמיר פרץ, הרואה את העולם דרך משקפת אטומה. גם לא ממי שעשה קריירה פוליטית מהנישה הייחודית של ראש עיירת פיתוח אשכנזי ושמאלני. נוכח ניסיוננו עם עמרם מצנע באינתיפאדה הראשונה, היה מתאים גם לו להצטרף לחגיגה. אילו חשב אחרת, ייתכן והיה מנהל את הקרב נגד הטרור בצורה יותר נחושה כאשר שירת כאלוף פיקוד מרכז. אולם מה נאמר על ח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג, שניצל את דברי יחימוביץ כדי לרמוז לבוחרים "הצבעת שלי קיבלת ביבי"?

היה זה אביו של בוז'י, חיים הרצוג ז"ל, שבימי כהונתו כנשיא דאג לבקר ביישובי יו"ש, בניגוד לקודמו בתפקיד יצחק נבון. היה זה בוז'י הרצוג עצמו שבביקורו כשר הרווחה בביתר עילית לפני שנתיים שיבח את התושבים על צייתנותם להקפאה, והסביר כי צעד שנועד לקדם את התהליך המדיני בעצם משרת את תושבי ביתר. "האינטרסים של מדינת ישראל מחייבים אותנו להפגין מאמץ בכל הקשור להתנעת תהליך מדיני אמיתי לקראת הסדר הקבע, במיוחד שעיר כמו ביתר שוכנת בתוך גוש עציון הנמצא בהסכמה לאומית רחבה", הטעים הרצוג. אם כן, גם הוא דבק בעמדה המסורתית של העבודה כי הלגיטימציה של יישובים ביש"ע היא עניין של מיקום ולא עניין של מהות.

לא יועילו הניסיונות להתכחש לתפקיד שמילאה מפלגת העבודה בבניית ההתיישבות ביש"ע. אנו לא מתגוררים בברית המועצות של סטאלין, שבה עוד לפני עידן הפוטושופ ניתן היה להוציא מתנגדים שנרצחו מתמונות היסטוריות. לכן, במקום שבמפלגת העבודה יזעמו על יחימוביץ, מוטב שיואילו מתחריה לשאת נאום נוסח אהוד ברק בשם מפלגת העבודה לדורותיה המביע התנצלות על תרומת המפלגה למפעל ההתיישבות.

מי רוצה דרום אפריקה?
למדינת דרום אפריקה שמור מקום מכובד בארסנל הטיעונים של השמאל. מספרים לנו שאם לא נרפה מהכיבוש נהפוך לדרום אפריקה שנייה, וטוענים כי ישראל חטאה בכך שקיימה יחסים הדוקים, בייחוד בתחום הביטחוני, עם המשטר הלבן הקודם בדרום אפריקה. לכן הח"כים אחמד טיבי, איברהים צרצור וחנא סוויד הגיעו לקרקע פוריה כאשר התארחו לאחרונה בשגרירות דרום אפריקה על מנת לבקש משגרירים אפריקנים לתמוך בהכרה במדינה פלשתינית באו"ם. על פי המדווח ברשת ב' אמר אחמד טיבי כי "עמי אפריקה סבלו מדיכוי וכיבוש ונאבקו למען חירות וחופש, ולכן לתמיכתם בבקשה הפלשתינית יש משקל מוסרי."

אין זה סוד שמאז החל שלטון הקונגרס הלאומי האפריקני, דרום אפריקה היא מדינה עוינת לישראל. כזכור, ערפאת הרגיש מספיק נוח שם לשאת את נאום יוהנסבורג, בו הרגיע את המאמינים כי השלום שהוא מתכנן עם ישראל מיוסד על מודל הנביא מוחמד נגד השבטים היהודים.

דרום אפריקה התבלטה לאחרונה כמי שתמכה במועמאר קדאפי עד הסוף, ואפילו לאחר הסוף. בחוגי מפלגת השלטון הופץ מנשר הקורא להעמיד בפני בית המשפט הבינלאומי לפשעי מלחמה דווקא את המדינות שנטלו חלק בפעילות הצבאית לסילוק הרודן. דרום אפריקה היא שמקיימת בזימבאבווה את ממשלו של רוברט מוגאבה - אחד השליטים העריצים והמושחתים ביותר. לכן בהחלט ניתן לברך את שלושת הח"כים הערבים, שמצאו את הפרטנר המוסרי המתאים להם.