בשבע 459: העם דורש צדק

גם אם מגרון הוקמה בטעות על אדמה פרטית של פלשתינים, הפתרון הראוי והצודק הוא תשלום פיצוי הוגן לבעלי הקרקע ולא הריסת הבתים.

עמנואל שילה, בשבע , ט' באלול תשע"א

1. גדול הצער ורב התסכול על הריסת שלושה מבני קבע ביישוב מגרון השבוע - תוצאה של יד אחת שעשו ממשלת ישראל ומערכת המשפט עם ארגוני השמאל הקיצוני ועם אויבינו הפלשתינים. הלב הומה אל המשפחות הצעירות שלא חסכו ממון ועמל ומתוך מסירות ואמונה תמימה טרחו בהקמת ביתן, שהפך בן-לילה לעיי חורבות. במיוחד גדול הכאב לנוכח המכה המוחצת הרבה יותר שמאיימת לנחות בקרוב, בעקבות פסיקת בג"ץ להרוס את היישוב מגרון כולו בתוך שבעה חודשים.

2.  לפני שלוש שנים התגבשה 'פשרת מגרון' המפורסמת והשנויה במחלוקת, לפיה ייהרס היישוב מגרון לאחר שהתושבים יעברו אל יישוב קבע חלופי שייבנה עבורם. מקרב תומכי הסכם הפשרה יצאו אז רמיזות אופטימיות לפיהן בסופו של דבר נזכה אולי בשני יישובים: היישוב החדש, שייבנה לכאורה עבור תושבי מגרון אך יימסר למתיישבים אחרים, והיישוב מגרון - שלבסוף יישאר על מכונו. למרבה הצער, התמונה המצטיירת כיום היא הפוכה: יישוב קבע חלופי לא נבנה, ואילו לפעולת ההכחדה של היישוב הנוכחי כולו כבר קבע בג"ץ תאריך קרוב.

התקווה שהיתה אז לאישורו של היישוב במקומו הנוכחי נשענה בין השאר על הציפייה לחילופי שלטון בישראל. דובר על כך שבשנים שיחלפו עד לתכנונו ובנייתו של יישוב הקבע, סביר שהכלב ימות או הפריץ ימות. ואכן הימין ניצח בבחירות ועלה לשלטון, אך בחזית המאחזים כאילו כלום לא השתנה. הערבים אותם ערבים, השמאל אותו שמאל, בייניש אותה בייניש, במשרד הביטחון עדיין אותו אהוד ברק, ושר המשפטים חובש הכיפה רק מעורר געגועים לקודמו, דניאל פרידמן. שוב הוכח שעליית הליכוד לשלטון לא מבטיחה שמשהו יושג ללא מאבקים קשים, או לפחות לחצים נמרצים ובלתי פוסקים.


הימין ניצח בבחירות, אך בחזית המאחזים כאילו כלום לא השתנה. הערבים אותם ערבים, השמאל אותו שמאל, בייניש אותה בייניש, במשרד הביטחון עדיין אותו אהוד ברק, ושר המשפטים חובש הכיפה רק מעורר געגועים לקודמו

3.  האם נגזר גורלו של היישוב מגרון? האם בעקבות פעולת ההרס ה'מוצלחת' השבוע יבואו רבות אחרות במאחזים נוספים? הדבר תלוי במידה רבה בהיערכותם של תושבי מגרון, של תושבי שאר המאחזים, של כלל המתיישבים ביו"ש והנהגתם, ושל אותם שרים וח"כים תומכי ההתיישבות שאינם מתבלבלים מרוממות הצדק אשר בפיהם של דורית בייניש ודן מרידור.

ראשית יש ליישר קו בעניין הטיעונים לגבי צדקת המאבק. במקום תרגילי השהייה משפטיים וניסיונות להפריך את טענות הבעלות של הערבים, טענתנו צריכה להיות שאין מקום להרוס יישוב של עשרות משפחות שהקמתו נתמכה בידי רשויות המדינה, גם אם בטעות הוא הוקם על אדמה פרטית. תשלום פיצוי הוגן לבעלי הקרקע הוא פתרון ראוי וצודק הרבה יותר. בפרט כשמדובר בקרקע שלא עובדה מעולם, והמתיימרים להיות בעליה כלל לא ידעו שהם כאלה עד שאנשי השמאל שונאי ההתיישבות הביאו זאת לידיעתם. אין ספק שהפקעה ופיצוי זה הפתרון שהיה ניתן במקרה שבו יישוב הוקם בטעות על קרקע פרטית בבעלות יהודית. קניינו הפרטי של פלשתיני באדמתו אינו מקודש יותר, אלא אם אתה מאמין שהעם היהודי הוא כובש בלב מולדתו ההיסטורית. אבל זו כבר שאלה אידיאולוגית ופוליטית שצריכה להיות מוכרעת בקלפי ולא בבית המשפט.

בשלב הבא, על חברי הכנסת והשרים המבקשים להימנות בין ידידי ההתיישבות להפעיל לחצים, ובמקרה הצורך גם להעביר חוקים, כדי שהעמדה שמציגה הפרקליטות בשם המדינה מול עתירות מהסוג הזה תשתנה מן הקצה אל הקצה. לא עוד התפתלויות בנוסח 'אנחנו נהרוס, רק תנו לנו זמן', אלא הצהרה כי בכוונת הממשלה להוציא צווים, לתקן תקנות ואף להעביר חוקים כדי להכשיר את כל המאחזים, ואל להם לשופטי בג"ץ להתערב. וכדי שבנימין נתניהו ויעקב נאמן יואילו להזיז את עצמם ולעשות משהו, דרוש שהח"כים נאמני ארץ ישראל ידאגו לעכב העברת חוקים ותקציבים שהממשלה מעוניינת בהם עד שהנושא ייפתר. אין להיבהל גם מהאופציה של עזיבת הקואליציה ואיום בהפלת ממשלת נתניהו על רקע יחסה המנוכר להתיישבות ותמיכתה בהקמת מדינה פלשתינית. הקונספציה כאילו שלטון הליכוד לעולם עדיף על שלטון השמאל כבר נמוגה מזמן בענני האבק שהיתמרו מעל חורבות חבל ימית וגוש קטיף.

בקרב מתפקדי הליכוד וחברי המרכז צריכה לקום התארגנות שתבהיר היטב כי קולותיהם של המתפקדים נאמני ארץ ישראל יוענקו בפריימריס למי שיוכיחו עבודה מסורה בחזית הזאת. רובי ריבלין, זאב אלקין, גלעד ארדן, לאה נס, לימור לבנת, גדעון סער, משה יעלון, סילוון שלום, ישראל כץ, איוב קרא, גילה גמליאל, אופיר אקוניס - בזאת ייבחנו.

4.  במקביל לעבודה הפוליטית חייבת לבוא גם עבודת שטח. לא מדובר במעשי נערות מסוכנים, מפוקפקים  מוסרית וחסרי תועלת של פעילים בודדים המתיימרים לגבות 'תג מחיר' אך בפועל אינם מרתיעים לא את הערבים ובטח שלא את צה"ל. כדי שהפוליטיקאים יתעוררו מתרדמתם, הם צריכים לראות שהרס של יישוב ייתקל בהתנגדות המונית בנוסח עמונה. לדורית בייניש ואהוד ברק היה קל לתת את פקודת ההרס במגרון גם בגלל שלא היתה צפויה שם התנגדות חזקה מדיי. אילו היה ברור שמול דחפורי ההרס יעמדו אלפי צעירים, ושברחבי יו"ש ובכל רחבי הארץ יתקיימו בעקבות ההרס ימי זעם סוערים, סביר להניח שאפילו דורית בייניש היתה נאלצת לדחות סיפוקים.

5.  השמאל ובג"ץ מאלצים אותנו לעסוק בעימותים פנימיים בימים בהם כל תשומת הלב צריכה להיות מופנית אל האיום החיצוני. ממשלת נתניהו ראויה לשבח על שהתעשתה לבסוף ודחתה את הדרישות המשפילות של הטורקים. אבל בחזית הפלשתינית היא ממשיכה לגלות הססנות, פחדנות ורפיון מול התוקפנות המדינית והפרת הסכמי אוסלו מצד הפלשתינים. כפי שכבר כתבנו בעבר, התשובה ההולמת והראויה, שגם היתה יכולה לעצור את הפנייה הפלשתינית להאו"ם, היא איום בהחלת ריבונות ישראל על היישובים היהודיים ביו"ש ועל כל שטחי סי בתגובה להכרזה חד-צדדית על מדינה פלשתינית. אבל בנימין נתניהו, הססן כדרכו, לא יגיע לזה מעצמו. יש לנו ראש ממשלה שנכנע ללחצים. אם לא נלחץ עליו ללכת לכיוון המועדף עלינו, נמצא אותו נכנע ללחצים המופעלים עליו מהכיוונים ההפוכים.

הגישה האסטרטגית של המתיישבים לנושא החלת הריבונות צריכה לאמץ את העיקרון של תורת השלבים, או אם תרצו - תורת ה'קמעא קמעא'. כרגע לא ניתן, בעיקר בגלל הבעיה הדמוגרפית, לגייס הסכמה לאומית להחלת ריבונות ישראל על כל שטחי יו"ש. זה לא צריך לעכב את החתירה להחלת הריבונות בכל מקום  בו יש רוב יהודי ברור, שלגביו ניתן לגייס הסכמה. צריך רק להקפיד שקו הסיפוח לא יסמן את גבולותיה המוסכמים של המדינה הפלשתינית, אלא ישורטט כך שיהווה אבן נגף בדרך להקמתה. כאשר הח"כים ישובו מחופשתם ומושב החורף יתכנס, יש לפעול במרץ רב לקידום המהלך הזה.