בשבע 459: הקונפורמיסטים החדשים

מחאת הדיור, עוררה לחיים חלקים מסוימים בתוך הציבור הציוני-דתי, אותו מיעוט מתוקשר שמתיימר להעדיף את עם ישראל על פני ארץ ישראל.

תגיות: מחאת הדיור
אבי סגל, בשבע , ט' באלול תשע"א

הקונפורמיסטים החדשים
מחאת הדיור, או איך שלא נקרא לה, עוררה לחיים חלקים מסוימים בתוך הציבור הציוני-דתי, אותו מיעוט מתוקשר שמתיימר להעדיף את עם ישראל על פני ארץ ישראל, כאילו יש באמת סתירה בין השניים. הם תומכים במחאה, כמובן - מילה "חברתית" לבדה מעוררת בהם ריגוש מיוחד - אבל כבר לא מסתפקים בכך. הם דורשים תמיכה דומה גם מחבריהם למגזר, מאיתנו. הם נוזפים בנו, כועסים עלינו, שולחים בנו חצים של בוז מתנשא: אתם לא מסוגלים להצטרף למחאה חברתית אמיתית, כל מה שמעניין אתכם זה יש"ע, אתם חיים את השיח של פעם, הציבור הדתי שוב נשאר מאחור.

הם רחוקים מלהיות אידיוטים, אבל הם בהחלט שימושיים, בעיקר עבור כלי התקשורת המרכזיים שבהם הם מרבים להשמיע את קולם. כבר שנים אנו שומעים את עמדותיהם הנאורות והאמיצות: אלה שתמכו באוסלו ואלה שתמכו בגירוש מגוש קטיף - חלקם הספיקו להתחרט בגלוי, וחלקם פשוט מצניעים את עמדותיהם שהפכו פחות פופולאריות. התלונות שלהם על הימין הדתי התנפצו פעם אחר פעם על קרקע המציאות הביטחונית. זה לא מפריע להם להמשיך ולהטיף מוסר, להכות פעם נוספת על חזם של אחרים במסווה של ביקורת עצמית מגזרית.

כמה אירוני הוא שאותם אנשים, המטפחים קריירה של אאוטסיידרים ותדמית של בעלי מחשבה עצמאית, תובעים מאתנו היום להצטרף לעדר. תראו איזה דבר נהדר קורה כאן, אומרים הקונפורמיסטים החדשים בהתפעלות, ואתם מרשים לעצמכם להישאר בחוץ. אז לא, שום דבר יפה לא קורה כאן, ואם בעבר הייתי קצת אמביוולנטי לגבי המחאה הנוכחית - לא עוד. מה שקורה כאן זה שילוב של מקופחים מקצועיים ובחשנים פוליטיים, ערב רב של קבוצות בעלות אינטרסים מנוגדים ואזרחים בעלי זיכרון קצר, אנשים ששכחו מה קרה כאן בשנות ה-80 (מחירי מוצרים קופצים פי שלוש וארבע מדי שנה) וה-90 (ההומלסים וקבצני הצמתים באים לעולם), וחושבים שהמצב הנוכחי מצדיק את הנהי הכללי. כן, גם אני רוצה יותר כסף בחשבון הבנק ופחות בחשבונית הקנייה. אז?

זו המחאה הראשונה שבה עוסקים יותר במניעיה מאשר במטרותיה. מדי יום אנו מגלים דברים חדשים על אודות ה"התעוררות" או ה"מהפכה", כפי שהיא מכונה בשטיפת המוח היומית בעיתונים ועל מסך הטלוויזיה הקרוב לביתכם. כיצד היא נוצרה, מיהם מנהיגיה, מי מטפח אותה, מה האינטרסים של כולם, מהם השקרים שהם מוכרים לנו, וכיצד איבדנו בגללם את העיתונות החופשית ואת חופש הביטוי. המון גילויים, ורק התשובה לשאלה "אילו הישגים יביאו את המחאה לסיומה" לא נמצאת ביניהם.

כרגע עושה רושם שמחנה הקיץ ברוטשילד עומד בפני פירוק, וגם "הפגנת המיליון" המפומפמת - שלדעתי אפילו בערוץ בייבי קראו לבוא ולהצטרף אליה - לא קידמה את המטרות החברתיות במילימטר. הימים חולפים, הבחירות עדיין רחוקות, ופרצופה האמיתי והלא מצודד של מחאת הדיור ממשיך להיחשף בפני הציבור הרחב. אחיי בני המגזר ה"חברתיים" ומטיפי המוסר - אתם אלה שנשארתם מאחור.

ליף סטייל
ברשות הקהל הקדוש, אני מבקש לחזור מספר ימים אחורה: דפני ליף צודקת. נא לא לחפש את שגיאת הדפוס, גם לא את הציניות. כשמגיש הטלוויזיה שרון גל שואל את מנהיגת המחאה שאלות לא נעימות על הרקע האישי שלה, זכותה המלאה לעזוב באמצע הראיון. זכותו (וחובתו) של המראיין לשאול, זכותנו כצופים לקבוע דעה, אבל גם זכותה של המרואיינת לקום וללכת. דפני ליף לא עובדת בשביל ערוץ 10. ובמקרה הספציפי הזה - ואני יודע שרבים יחלקו עלי - היא אפילו עשתה זאת בחן, בוודאי יחסית להופעותיה בהפגנות שונות בפני קהל המריעים והאוהדים.

הסיטואציה הזאת מבטאת את היחסים השבריריים בין מראיין ומרואיין, שבדרך כלל לא מגיעים לידי פיצוץ רק בגלל זהות אינטרסים. מותר למראיין ללחוץ, אבל הוא צריך גם לחוש את המרואיין ולדעת מתי להרפות ומתי לשוב וללחוץ, באופן שהראיון יהיה מעניין וחדשותי וגם יעבור בשלום. במקרה הנוכחי, שרון גל הימר על רצף של שאלות אישיות קשות, הימר והפסיד - את המרואיינת לפחות.

למרואייני הימין יש מה ללמוד מהסיטואציה הזו, השגרתית אצלם הרבה יותר, של מראיין לא אוהד והתעסקות במה שנראה למרואיין טפל וקנטרני. אם אתם חשים שמתקיפים אתכם, עוינים אתכם, לא נותנים לכם להתבטא - תקומו ותלכו, עד שהמראיינים ילמדו את אמנות האיזון. גם אם תישארו, עדיין תקבלו יחס גרוע יותר מאשר דפני ליף, אז מה יש לכם להפסיד?

זה יעבור
"הוויכוח הקבוע על מספר המפגינים הוא יותר על גאווה מאשר מהות". "המרכז הישראלי קשיח בהרבה ממה שחשבנו. תרגילים ביחסי ציבור לא עובדים עליו". "הפסקנו להתייחס למתנחלים כאל כלי בשחמט שלנו". "האסקפיזם מת. לא רק שהוצאנו את הראש מהחול, גם ניקינו את האוזניים... אנחנו מתעסקים בימים אלה בבעיות האמיתיות שלנו, ואנחנו עושים זאת בכנות ראויה לציון". "אנחנו לומדים להסתכל על כל ההפגנות והזעקות ולהגיד לעצמנו, 'נו, זה יעבור, מה שחשוב באמת הוא מה שיקרה אחר כך". "זהו עולם חדש, ברור מאי פעם. אולי כרגע הוא נשמע רע, אבל אם תסתכלו חודש קדימה, תגלו שזה נראה טוב יותר". "היא (המדינה) טובה יותר מפני שיהיה לנו קצת יותר כסף בכיס".

(יאיר לפיד במיטב התובנות על יתרונות ההתנתקות, ט"ו בתמוז תשס"ה, '7 ימים' של ידיעות אחרונות)

יודע את מקומי
אני אמנם נחשב למשתמש כבד בפייסבוק, שלא לומר מכור – כי למה להטיח את האמת בפרצוף – אבל רק בשבוע שעבר גיליתי לראשונה את פונקציית 'הייד', או 'הסתר'. זה לא שכישורי החיים שלי מתפתחים בהילוך איטי (אם כי, יש להודות, אני עדיין לא יודע לפתור יותר משלוש דפנות בקובייה הונגרית). פשוט, עד לאחרונה מעולם לא היה לי צורך להסתיר סטטוסים או תמונות של חבריי לרשת, מייגעים ובלתי חשובים ככל שהיו.

כל זה השתנה בשבוע שעבר. ביום אחד, יום פתיחת הלימודים בבתי הספר, התמלא מסך המחשב במאות ברכות, שירים משתפכים ותמונות פוטו-רצח של ילדי כיתה א', עד שקיר הפייסבוק שלי קרס בבת אחת והרג חמישה אירועים קרובים ושתי מודעות פרסומת. כאן כבר לא היתה לי ברירה אלא להפר (וסליחה על משחק המילים) את הסטטוס-קוו בעולם הסטטוסים של חלק מהחברים הפחות קרובים. תבינו, זה לא שהילדים שלכם לא מעניינים אותי - הם פשוט לא מעניינים אותי מספיק.

לדעתי, אני גולש הפייסבוק היחיד ששלח ילדה לכיתה א' ולא דיווח על כך בקיר שלי כחוק. בלי בושה השתמטתי מפרסום תמונתה בממלכתו של צוקרברג, ואפילו לא חיברתי שיר מחורז על הילדה הכי חמודה שפתאום הפכה לתלמידה. שום כלום. לפי הערכות המשטרה, הפסדתי קרוב לחצי מיליון לייקים בגלל אי מילוי חובה אזרחית זו. מצד שני, כשתגדל עוד קצת ותתחבר לפייסבוק בעצמה, אני מקווה שהיא תכיר לי טובה ולא תפרסם בקיר שלה את תמונתי העדכנית.

ולהורים הגאים שבין חבריי לפייס: זה בסדר, תמשיכו להעלות תמונות של הילדים, לספר על מעשיהם ולהשתבח בחוכמותיהם. יש בזה חן, נגיד, פעם-פעמיים בשנה: כשהם נולדים, ובאחד מימי ההולדת שלהם לפי בחירה. לא מספיק? אפשר אפילו להתאגד יחד ולמנות נציג אחד לכל הילדים שמתחילים כיתה א'. אבל זהו, מעבר לזה אנו כבר גולשים לקיטש סכריני. לכתוב שוב ושוב על הילדים בפייסבוק זה גרוע כמעט כמו לכתוב עליהם במדור שבועי בעיתון. אני אומר לכם, יש הורים שפשוט אין להם גבולות.