בשבע 459: פרק 2: הטנדר חוזר

אחרי שנכנסו בשערי המושב, תמר וטלי חוות רגע מפחיד במיוחד. טנדר חשוד נראה על הכביש ודוד ירמי חוסם אותו ומורה לבנות לקפוץ החוצה.

הודיה בונן - אלק, בשבע , ט' באלול תשע"א

תקציר הפרק הקודם: רגע אחרי שנכנסו בשערי המושב, תמר וטלי חוות רגע מפחיד במיוחד. טנדר חשוד נראה על הכביש ודוד ירמי חוסם אותו ומורה לבנות לקפוץ החוצה.

טלי התעוררה בבהלה.

"אין זמן להסברים",  אמרתי, והתרתי את חגורת הבטיחות שלה. "בואי, מהר".

למזלי, טלי התעשתה במהירות וצייתה לי. העפתי מבט לאחור. דוד ירמי כבר הספיק לסמן לרכב נוסף לחסום מהצד השני את הטנדר החשוד. לא ראיתי את הנהג המזוקן. מה, הוא הספיק לברוח? "את מוכנה להגיד לי מה קורה כאן?" שאלה טלי, שיצאה אחריי וניסתה לעמוד בקצב ההליכה שלי. אני רק הגברתי את הקצב. גם כך בזבזתי מספיק זמן בניסיון להעיר אותה.

"לאן אנחנו הולכות?" היא שאלה וניסתה להשיג אותי, "תמר, תעני לי כבר!"

"אין לי מושג", פלטתי לבסוף, שואפת לריאותיי את אוויר הבוקר הקריר. היא צודקת, לאן אני הולכת? איך נמצא את הבית של דוד ירמי ודודה אפרת?

***

חמש דקות חלפו. אם הייתי מנסה להיות דרמטית, הייתי אומרת "חמש דקות שנראו כמו נצח". טלי צנחה מתחת לעץ הראשון שראתה בדרך, והכריחה אותי לעצור ולספק לה הסברים.

"אז הוא פשוט עצר פתאום?" היא שאלה, מגרשת זבוב מעל פניה.

"כן", עניתי בעצבנות. גם לי הציקו כמה זבובים ועוד משהו עקץ אותי ברגליים. נשארתי לעמוד וסרקתי את האזור. לאן נעלמו כל האנשים? חוץ מעובד תאילנדי שרכב על אופניים ושרק בנחת, אף אחד לא עבר בסביבה.

"והוא אמר לך שנלך לבד לבית שלו ושל אפרת?" היא שוב הקשתה.

"כן", נאנחתי. "כבר אמרתי לך, ירמי שוחח איתי כרגיל, ואז פתאום הוא עצר וחסם טנדר שבא מהכיוון הנגדי. וזהו".

 

הנמשים של טלי נצצו באור השמש. היא נשכה את שפתה התחתונה ואני ידעתי שהיא חושבת.

"הפלאפון שאמא נתנה לנו", היא הרימה אליי את מבטה, "איפה הוא?"

"באוטו", אמרתי בקול קודר, "בתוך התיק".

טלי לא שאלה למה לא חשבתי לקחת איתי את התיק כשיצאנו בחופזה. זה דווקא היה די יפה מצידה.

היא שיחקה עם אבן קטנה והמשיכה לערוך חישובים. "כתובת אין לנו..." היא הרהרה בקול, "אבל בכל מקרה נראה לי שאין כאן רחובות..."

העפתי מבט לצדדים. היא צדקה. במושב לא היו שלטי רחוב וגם לא מספרים על הבתים. כמה מוזר.

"אז יש לנו רק עוד שתי אפשרויות", היא הזדקפה, "או לחזור לשם ולראות מה עם דוד ירמי..."

"לא!" אמרתי מיד. "יש לו שם... אקדח... ואיש חשוד... ואני לא יודעת מה עוד! הוא בעצמו אמר לנו ללכת משם, אז..."

טלי הניעה את ידה באוויר. "טוב, טוב," היא קטעה אותי, "תירגעי. אז נבחר באפשרות השנייה".

נעצתי בה מבט. "שהיא...?"

"לדפוק פה על הדלת ולשאול מישהו איפה גרה משפחת אברהמי. בטח כולם יודעים", היא השיבה בפשטות וקמה ממקומה. הבטתי בה מנקה את חצאית הג'ינס שלה מהעפר שדבק בה, ולא אמרתי כלום. למרות שאני האחות הגדולה, קיוויתי שהיא תיקח על עצמה את המשימה הזאת. אני באופן אישי ממש מתביישת לדפוק לאנשים סתם כך על הדלת.

אבל ברגע בו טלי הצביעה על הבית שמולנו ואמרה: "נתחיל עם הבית הזה", ראיתי משהו שגרם ללב שלי להחסיר פעימה.

טנדר אפור בעל מנוע מטרטר התקרב אלינו במהירות. כן, בדיוק אותו טנדר חשוד שדוד ירמי עצר בנחישות רבה כל כך.

"אמאל'ה", מלמלתי. מה קורה כאן? האם הוא הצליח לברוח?

"מה קרה?" טלי סובבה אליי את ראשה.

בלעתי את רוקי ולא הספקתי לענות לה. הטנדר האט ונעצר ממש ליד שתינו. ואז היא הבינה במה מדובר.

"אוי, לא..." טלי לחשה ונעמדה במקומה.

המשך בשבוע הבא