בשבע 459: אי של איזון

בדרך כלל אנו מעניקים במדור זה ציונים לגנאי לכלי התקשורת, אך מפעם לפעם כדאי גם לתת ציון לשבח.

הלל גרשוני, בשבע , ט' באלול תשע"א

אי של איזון
בדרך כלל אנו מעניקים במדור זה ציונים לגנאי לכלי התקשורת, וכאלו לא חסרים, אך מפעם לפעם כדאי גם לתת ציון לשבח. אמנם לא מלא, אמנם מסויג, אבל בכל זאת טפיחה קלה על השכם.

מבין שלושת העיתונים הגדולים (אם נתעלם לרגע מ'ישראל היום'), העיתון 'מעריב' מתבלט לטובה בסיקורו את המחאה החברתית. גם הוא ברובו נלהב לעניין, בעמודי החדשות כמו גם בעמודי הדעות, ועדיין: בעוד ב'ידיעות אחרונות' וב'הארץ' יש מונוליטיות כמעט מוחלטת של דעות, 'מעריב' נותן במה מכובדת למתנגדי המחאה, או לתומכים בה באופן מורכב. לא רק קלמן ליבסקינד, שמקבל שם במה נרחבת, ושחשיפתו על התכנון המוקדם של המחאה בידי ארגוני השמאל זכתה להדים רבים; ולא רק אראל סג"ל. גם קולות אחרים בעיתון מביעים דעות שאינן מיישרות קו אוטומטית לצד המחאה: הפובליציסט בן-דרור ימיני שתומך במחאה, אך לאורך כל הדרך מזהיר מפני השתלטות השמאל הקיצוני עליה; הרכש החדש שי גולדן, שכתב טור המזהיר מפני דורסנות המחאה וה'איתרוג' של מנהיגיה מפני שאלות קשות; וכן הבלוג 'הקפיטליסט היומי' המוצג דרך קבע באתר העיתון, ומספק לקוראים מבט מעמיק ומקיף על המאבק ומטרותיו מתוך השקפת העולם של השוק החופשי.

נכון, הדעות המורכבות והמאוזנות אינן העיקר בעיתון, והכותרות וניסוח הידיעות עדיין מוטה מאוד לטובת המאבק החברתי. ועדיין בהשוואה לעיתונים אחרים, המצב ב'מעריב' מאוזן יחסית. די אם ניזכר בדרור פויר מ'גלובס', שמעורב במחאה עד כדי כך שהוא זה שכתב את נאומה של דפני ליף בהפגנה; בגיא רולניק מ-The Marker שנפגש אישית עם מארגני המחאה ותדרך אותם, ומעל דפי עיתונו קרא לקוראיו להגיע להפגנה; במאמר המערכת של עיתון הארץ שהצטרף לקריאה הזו; ובידיעות אחרונות ובאתר ynet, שהם כה מגויסים למחאה עד שכתב בכיר באתר אמר כי ללא תמיכת ynet המחאה כלל לא היתה מתרוממת. די בכך כדי שנכיר טובה ל'מעריב' על שהוא מחלץ אותנו מעט מדהרת הסוסים הרועמת של העיתונות המגויסת.

הלל גרשוני

זיכרון קולקטיבי סלקטיבי
עונת ספטמבר התחילה. בשנה רגילה מתחילה בתקופה זו עונת הציד. הארכיון הלאומי קם לתחיה על צד שמאל ומתחיל לדקלם את מנטרות ההסתה לקראת הפסטיבל השנתי בנובמבר: הרבנים שהסיתו, המתנחלים שהפגינו עם ארון מתים בצומת רעננה. בכל פעילות מחאה של הציבור המזוהה עם התיוג "ימני" יימצא המוטיב המסית - בניגוד לגיליוטינה, ארון הקבורה ומוטיבים ויזואליים אחרים משדרות השמאל ברוטשילד, המוצנעים מהציבור. אפשר כבר מעכשיו להפעיל לוטו רבנים - מי מהרבנים יהיה הקורבן השנתי, והישיבה שלו תרד מרשימת המוסדות המתוקצבים. השנה עדיין שקט, כי עם כל הסאגה לקראת הכרזת פלשתין באו"ם - יש דחייה מסוימת בטקסי הזיכרון הקולקטיביים השנתיים.

הזיכרון הקולקטיבי הוא הזיכרון שאותו מנחילים לנו התקשורת, ספרי ההיסטוריה, מערכת החינוך ומעצבי תודעה אחרים. הזיכרון הקולקטיבי, למשל, לא טורח להזכיר לנו שחטיפתו והחזקתו הממושכת של גלעד שליט ומתקפות הטילים מהדרום המגיעים עד גדרה ובאר שבע - קשורים בקשר כלשהו לנסיגה מעזה ומפילדלפי ולהחרבת היישובים היהודים שם. זאת לעומת האזכור הנחוץ כשנהרג חייל באזור עזה לפני חורבן קטיף, שהכול בגלל המתנחלים שם ובגלל הכיבוש.

אותו זיכרון קולקטיבי עובד בצורה אחרת לגמרי כשמדובר באישים ובאירועים מהשמאל. עו"ד שמאי ליבוביץ, למשל, הוצג השבוע במהדורות החדשות בגל"צ כ"נכדו של הוגה הדעות ישעיהו ליבוביץ" וכמי שישב בכלא האמריקני על הדלפת מסמכים. בגלי צה"ל הצניעו את מטרת פעולתו של ליבוביץ' - שהדליף מסמכים לאינטרנט כדי למנוע פעולה צבאית ישראלית באיראן. בתחנה של צה"ל לא זכרו גם כי אותו ליבוביץ' הסית חיילים שלא לשרת במבצע עופרת יצוקה, וניסח אוסף עצות לחייל כיצד להשתמט מהקרב. כמובן שגם תיוגים כמו "פעיל שמאל" או "איש שמאל קיצוני" הושמטו מהזיכרון הקולקטיבי. 

חני לוז

וואלה, עזבו את העובדות
לצערנו, הקשר בין שם היישוב מגרון לבין המילה "הרס" נקבע וגם בלתי-נמנע בעקבות שתי החלטות, זו של שר הביטחון וזו של משכימת-הקום נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש. אלא שגם התקשורת עסקה בהרס. הדיווח באתר 'הארץ' ביום ב' כלל אזכורים של שני הארגונים שהיו מעורבים בתהליכים המשפטיים. אך בעוד הארגון 'רגבים' הוגדר כ"תנועת הימין", הארגון השני השייך לשמאל הקיצוני הופיע בצורה הפשטנית ביותר: "תנועת 'יש דין'". לקורא באתר העיתון באנגלית, ההבדל בתיאור שני הארגונים, אחד פוליטי והשני 'פרווה', היה בולט עוד יותר.

'הארץ' המשיך עם הסיפור ודיווח על אירוע של הצתה, לכאורה, של מסגד בכפר הערבי קוצרה (ולפי מקורות שלי, כדאי שייבדק טיעון של פעילות זרים באזור וחשד לפרובוקציה). אבל כבר בכותרת חרץ העיתון את הדין ללא ראיות וללא משפט, כשפרסם כותרת זו: "מתנחלים הציתו מסגד בכפר ליד שכם". מילא שלעיתון אין אתיקה עיתונאית מקצועית, אבל גם כללי הצדק הדמוקרטי אינם מקובלים עליו?

אתר החדשות 'וואלה!' בחר אף הוא לשחק בכותרת מוטה. כבר ב- 9:12 בבוקר יום שני, קוראי האתר התוודעו להצהרתו של חבר הכנסת איתן כבל (העבודה), שהגיב לשריפת המסגד. אמנם גם הוא 'ידע' שהדבר בוצע בידי "מתנחלים". כבל הכריז ש"יש לגנות בחריפות את המתפרעים במגרון, ובמיוחד את הפושעים ששרפו את המסגד בכפר סמוך...".  כבל טועה, והכפר אינו כל-כך סמוך (הוא נמצא צפון-מזרחית לשילה, מרחק של לפחות 20 קילומטר ממגרון, אם לא יותר), אולם הוא ציין, לפי הבנתי, שתי קבוצות שונות של אנשים. אבל בשביל 'וואלה!' זה לא היה מספיק טוב, ועורך קבע שהכותרת תיכתב כך: "ח"כ: מגנה בחריפות הפושעים ממגרון ששרפו מסגד". לשון זו איננה סתם שיבוש מקרי. יש כאן כוונת זדון, כוונה הרסנית. כדי להיות בטוח, יצרתי קשר טלפוני עם דניאל, הדובר של ח"כ כבל, ושאלתי אותו אודות הניסוח המדויק. הוא אישר לי שכבל הבחין בין שני המקרים. ב'וואלה!' לא מספיק לדווח על חדשות, צריך גם ליצור אותן.

 ישראל מידד

חדשות בחדשות / הלל גרשוני

מגזין הבידור והתרבות 'רייטינג' מבית 'מעריב' ייסגר בשבועות הקרובים, ואת מקומו יתפוס מוסף התרבות החדש המתוכנן של העיתון, כך דיווח אתר 'אייס'. התחקירן עופר שלח עזב את תוכנית התחקירים 'המקור' בערוץ 10, ואת מקומו יתפוס מיקי רוזנטל.

בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן התקיים השבוע 'שולחן עגול' בהשתתפות מומחים ואנשי תקשורת. המטרה היתה לקבוע מהם הקריטריונים לקבלת תעודת עיתונאי, בפרט בהתייחס לבלוגרים ולאתרי חדשות.

  • ביקורת הנקרא:

"יו"ר התאחדות הסטודנטים: לפחות 300 אלף ישתתפו ב'צעדת המיליון'" (הארץ)

חזקים במתמטיקה, הסטודנטים האלה

"גם אם ייצאו 800 אלף איש - ברגע שיוצאים כל כך הרבה אנשים, אי אפשר להתעלם מזה" (דפני ליף, שם)

אז מה אם הגיעו בסוף פחות מחצי מהמספר הזה, למה להתקטנן?

"המספר מיליון הוא רק סמל" (מארגני ההפגנה, משהתברר שגם את החצי מיליון לא מגרדים, NRG מעריב)

חבל, הייתם הולכים על שישים ריבוא: יהודי יותר, מגלומני פחות, קרוב יותר למציאות