בשבע 459: תכנית אם

חודש אלול, המבשר את תחילתה של שנה, מזכיר מעגלי חיים שנסגרים ונפתחים מחדש וגם על מכתבים מלב אל לב בין מורה לתלמיד.

תגיות: רשיון
אסתי רמתי , ט' באלול תשע"א

יש משהו בסתיו. השמים האפורים, הימים המתקצרים, הרוח הקרירה שנושבת ומעיפה עלי שלכת וצ'קים לכל עבר... אופס, זאת לא הרוח, אלה התשלומים למוסדות החינוך. אבל איכשהו, הכל מתערבב בתקופה הזאת - החצבים הפורחים עם המחברות החדשות, הנחליאלי  עם הנוסטלגיה, "לדוד ה' אורי וישעי" עם צלצול השעון המעורר שמכוון שוב לשש וחצי... התינוקות שלך פתאום עולים ל – גן/ א'/ אולפנה/ ישיבה/ צבא/ אוניברסיטה (מחק את המיותר, אם יש) והרהורים פילוסופיים על מהות החיים משתלבים עם ניסיונות נואשים למצוא תפריט מקורי לתשע ארוחות החג המתקרבות.

גלגל חוזר
בתוך כל ההתחלות, השינויים והמעברים, קשה שלא לראות איך הדברים חוזרים על עצמם. לפני שמונה עשרה שנה, למשל, עברתי טסט. הייתי בהריון עם מספר שלוש  - פטנט מצוין, אגב, למי שזה רלוונטי לגביה. הבוחן התייחס אליי בג'נטלמניות מפתיעה, שאל אם נוח לי במושב, ונתן לי להסתובב שלוש פעמים סביב הרחוב השקט ביותר בעיר. אפילו חנייה הוא לא ביקש, למזלי הרב. עד עצם היום הזה אני חונה כמו אישה אמיתית.

אחרי שקיבלתי את הרישיון המיוחל, התחלתי להסיע את שני הגדולים לגן, כשאני יוצאת בדחילו ורחימו מהחנייה שבין עמודי הבניין ברוורסים מסובכים. "יופי, היום אמא לא התנגשה בפח", שמעתי את בן החמש אומר בטון ענייני לאחותו הקטנה. "נכון, וגם לא בקיר", היא הסכימה. אל תאמינו, הכל השמצות. דווקא הייתי מאוד זהירה.
אחרי שקיבלתי את הרישיון המיוחל, התחלתי להסיע את שני הגדולים לגן, כשאני יוצאת בדחילו ורחימו מהחנייה שבין עמודי הבניין ברוורסים מסובכים. "יופי, היום אמא לא התנגשה בפח", שמעתי את בן החמש אומר בטון ענייני לאחותו הקטנה. "נכון, וגם לא בקיר", היא הסכימה

והנה, עבר לו אלול ועוד אלול, ועוד כמה. לשני המבקרים הקטנים מהספסל האחורי כבר יש רשיונות משלהם, ועכשיו העובר שהצטרף בעל כורחו ללימודי הנהיגה שלי, לומד גם הוא למבחן התיאוריה, יחד עם אחותו הצעירה.

הקידמה עשתה את שלה, ובימינו כבר לא לומדים מספרים מיושנים כאלה, עם דפים. לומדים בעזרת מבחנים אינטראקטיביים ברשת. "זה בכלל לא קשה", אומרים השניים בביטול, "הכל אסור, והשוטר תמיד צודק".  

ואילו אני, עדיין סופגת ביקורות. נסעתי עם הילדים לגינה, וכשיצאנו מהאוטו, השביעיסטית נעמדה והביטה במכונית בעין בוחנת. "אמא, לא חנית טוב", היא אמרה בחומרה. "למה, מה קרה?" נבהלתי.

"מרחק הגלגלים מהמדרכה לא יעלה על 40 ס"מ, אלא אם יש תמרור שמורה במפורש אחרת", הצהירה הילדה בידענות. נו, טוב. כבר אמרתי לכם שחניות זה לא הקטע החזק שלי.

שני מכתבים

מורה יקר
השנה נבלה הרבה יחד, ורציתי לומר לך כמה דברים. קודם כל, גם אם אני ילד טוב ושקט, תשתדל לנסות להכיר אותי. לאמא לא כיף להגיע לאסיפת הורים בסוף המחצית ולגלות שאין לך מושג מי אני. ואם אני לא שקט ומפריע כל הזמן, אל תתייאש ממני מהר מדי. בטח יש לזה סיבה.

חשוב גם שתדע שאני עוד קצת קטן. אפילו אם אני שמיניסט, קל וחומר אם אני עולה לכיתה א'. אני צריך לשחק ולצחוק, ואני עושה שטויות מדי פעם.

אבל זה לא אומר שאני לא בוגר, אפילו אם אני עולה ל-א', וקל וחומר אם אני שמיניסט. יש לי המון כוחות, ואני בדרך כלל מבין ויודע יותר ממה שהמבוגרים חושבים.

אמא שלי בטוחה שאני הילד הכי מוצלח בעולם, ואם אני לא, זה בטח לא באשמתי. אתה אולי קצת פחות משוחד, ותוכל לדחוף אותי לכיוון הנכון - אבל רק אם תדע שבאופן עקרוני אמא די צודקת.

בבקשה, אל תהיה ציני. אני ממש, אבל ממש לא אוהב את זה. ותנסה להיות פייר. אני שונא חוסר צדק.

המורה, אתה יכול להיות קשוח. אני רוצה לסמוך עליך, ואני חייב לכבד אותך כדי ללמוד ממך. אבל אל תגזים, בבקשה. תהיה קשוח עם קריצה. אם אני אפחד ממך באמת, יהיה לי קשה לשפוך בפניך את הלב.

אה, ועוד משהו קטן – לימודים זה לא הכל בחיים. יש מסביבי חברים, ואולי אני לא לגמרי מסתדר איתם. אם תוכל לפקוח עין לפעמים ולראות מה קורה, זה יכול להיות יותר משמעותי מהרבה דברים אחרים.

בקיצור, המורה, אתה יכול להיות אחד האנשים החשובים בחיי. פשוט תנסה לאהוב אותי, כמו שאני, ותראה כמה אוהב אותך בחזרה.

ממני, התלמיד שלך

 

תלמידי היקר,
קראתי את הבקשות שלך, ואני אקח אותן לתשומת לבי. גם לי יש כמה בקשות קטנות. במסגרת השטויות שאתה עושה, תשמור בבקשה על עצמך. אני ערב לא רק לחינוך שלך, אלא גם לביטחונך. אני רוצה מאוד לשים לב אליך, אבל אני אחד, ואתם רבים. אז אם משהו מציק לך, תעשה טובה ותגיד לי, טוב? ותעביר את המסר גם לאמא.

אגב, אני לא רק מורה, אני גם בן אדם. לפעמים אני עצבני, או עייף, או מודאג. אני באמת משתדל שלא תרגיש בזה, אבל זה לא תמיד מצליח. נדון זה את זה לכף זכות, והכל יהיה בסדר.

יש לי סוד קטן לגלות לך. כל שנה, כשאני נכנס לכיתה החדשה, אני מת מפחד. לא בגלל שאני לא יודע ללמד – בגלל האחריות. אני יודע למה הערה קטנה שלי יכולה לגרום. מה אתה חושב, שאני לא הייתי תלמיד? אז ברור שאנסה לאהוב אותך. בלי אהבה, לא הייתי שורד בשליחות המקסימה והשוחקת הזאת יומיים וחצי.

אז בוא. אני אנסה לפתוח לך דלתות - אתה רק צריך לרצות ולהיכנס. ובעז"ה, תהיה לנו ביחד שנה מצוינת.

באהבה, המורה