בשבע 460: ככה מבקשים סליחה?

ההתנצלות החריגה וההתפטרות הגורפת של עיתונאי ערוץ 10 בסוף השבוע, חוללה רעש בקהיליית התקשורת הישראלית.

תגיות: ערוץ 10
הלל גרשוני, בשבע , ט"ז באלול תשע"א

בסוף השבוע שעבר שידרה תוכנית 'השבוע' של ערוץ 10 הודעת התנצלות חסרת תקדים. בפתח המהדורה הקריא המגיש אסף צ'רנילס התנצלות נרחבת על כתבה ששודרה לפני כמה חודשים על שלדון אדלסון, היהודי העשיר בעולם, בעליו של העיתון 'ישראל היום' וידידו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הכתבה שרטטה דיוקן מפורט של אדלסון, ובין השאר הועלו בה שתי טענות: האחת, שבדרך להשיג את הרישיון להקמת מפעלי ההימורים שלו בלאס וגאס, השתמש אדלסון בקשרים פוליטיים כדי לשנות את החלטת הוועדה שפסלה אותו עקב בעיות במוסר התשלומים שלו. השנייה נסובה אודות אדם שטען שאדלסון חייב לו 400 אלף דולר, וטרם החזיר אותם.
פרסום תיקון והתנצלות אינם בבחינת התקפלות, אם אכן טעו בתום לב, אלא דרך נאותה וחובה חוקית לתקן פרסום שגוי או עוולה

בהתנצלות ששודרה נאמר שטענות אלו "היו - והינן - כוזבות לחלוטין", וכי "לא נפל פגם כלשהו בהתנהגותו של מר אדלסון". עוד מודה הערוץ שההאשמות לא נבדקו על ידו לפני שידור הכתבה. "אנו מצטערים מאוד שלא בדקנו את ההאשמות האלה לפני ששידרנו אותן", נאמר בהתנצלות, "ואנו מבקשים להתנצל בפני מר אדלסון ומשפחתו על הפרסום".

"לעצור ולהרים דגל שחור"
לא היתה זו ההתנצלות החריפה ביותר בתולדות התקשורת, אך הייחוד בה היה שעל פי הטענות היא נכפתה על אנשי הערוץ על ידי אחד מבעליו, רון לאודר. הצורה הזו, שנתפשה כמבזה במיוחד, טלטלה השבוע את עולם התקשורת הישראלי. ביום ד' שעבר, עוד טרם שידור ההתנצלות, הודיע מנכ"ל חדשות 10, ראודור בנזימן, על התפטרותו בעקבות ההחלטה. בעקבותיו התפטרה גם עורכת התוכנית, רותי יובל, ובסוף המהדורה שבה שודרה ההתנצלות הודיע גם המנחה, גיא זוהר, על התפטרותו מהגשת התוכנית (עם זאת, זוהר ימשיך להגיש תוכניות אחרות בערוץ). "לעתים יש לעצור ולהרים דגל שחור", אמר זוהר בסיום התוכנית, "אסור לעבור לסדר היום על מה שנראה בעינינו כשבירה של ערכים מקצועיים ואתיים. אין דרך קלה יותר לומר את זה, ואי אפשר להוסיף חיוך או קריצה".

הסערה לא תמה בהתפטרויות אלה: 140 עיתונאים בכירים ועובדי ערוץ 10 חתמו על עצומה שקראה לבעלי המניות של הערוץ לשמור על החופש העיתונאי של אנשיו; התנהלות בעלי הערוץ ספגה ביקורת מהאגודה לזכויות האזרח, מאיגודי היוצרים, ומאישי ציבור רבים. גם העמיתים בחדשות 2 הביעו תמיכה בעובדי הערוץ, וח"כ נחמן שי קרא לבדוק לעומק את הפרשה, ואף לשקול מחדש את החוק המעביר את הטלוויזיה המסחרית בישראל משיטת הזיכיונות לשיטת הרישיונות. לדבריו, "בשיטה החדשה השידורים חסרים הגנה של הרגולטור ונתונים לחסדיהם של בעלי הערוצים".

על פי הפרסומים בתקשורת, במשך חודשים ארוכים נוהל משא ומתן בין ערוץ 10 לבין פרקליטו של אדלסון בארץ, אביגדור קלגסבלד, בנוגע להתנצלות על אותם פרטים שהתבררו כנראה כלא-מדויקים. בדיווחים נאמר כי לפני כשבועיים הודיע איל ההון רון לאודר, המחזיק כרבע ממניות הערוץ, כי אם לא יתקבל נוסח ההתנצלות המקורי שהציע קלגסבלד, הוא יפסיק להזרים כסף לערוץ. הודעה זו היתה מכרעת, שכן לאודר הוא למעשה הבעלים המתפקד היחיד של ערוץ 10: יוסי מימן, המחזיק 51% מהמניות, נמצא בקשיים כלכליים עקב הבעיות בצינור הגז ממצרים הנמצא בבעלותו, וארנון מילצ'ן, השותף השלישי, כבר זמן רב אינו מזרים כסף לערוץ. בפועל, משמעות ההודעה היתה כפייה של ההתנצלות על אנשי הערוץ: תתנצלו, או שהערוץ יחדל להתקיים. ללאודר יכלו להיות סיבות טובות לכפות את ההתנצלות: לאדלסון לא חסר כסף לתביעה עתירת ממון, והוא יכול היה להגיש את התביעה גם בארה"ב, שבה אמנם דיני הראיות חמורים יותר, אך גם סך התביעה יכול להיות גדול הרבה יותר.


עיתונאים צריכים להיזהר בדבריהם ולהתנצל כשנעשה עוול, אך העובדה שאדם חזק ועשיר תובע אותם לא אומרת שהם צריכים להתפשט מכל ערכיהם
בשימוע שקיימה מועצת הרשות השנייה למנכ"ל ערוץ 10, יוסי ורשבסקי, ולמנכ"ל חדשות 10 היוצא, ראודור בנזימן, טען ורשבסקי שההחלטה לא התקבלה בכפייה על ידי בעלי המניות. לדבריו, היתה זו החלטה של הדרג המקצועי, לאחר שבעלי המניות סירבו לספק ערובות למקרה שאדלסון יתבע את הערוץ בארץ או בחו"ל. בנזימן מצידו הסביר כי התפטרותו נבעה מההבנה שזו כפייה, משום שהיה ברור שאם ההתנצלות לא תשודר הערוץ לא יתקיים, וכן בשל הנוסח הדרקוני של ההתנצלות.

הגיוני שבעלי המניות לא ירצו לסכן את ממונם בתביעת ענק, ואף על פי כן, אומר ל'בשבע' שוקי טאוסיג, עורך אתר ביקורת התקשורת 'העין השביעית', החלטה שכזו אינה מתקבלת על הדעת בענף התקשורת: "אם אתה עוסק בכבישת חמוצים או בייצור של גולות משחק, אז באמת הרציונל הזה מצוין: למה להסתבך, למה להגיע לבתי משפט, למה להוציא ממון וכאב ראש על צדקתך? בוא נתפשר. יש כאן אדם שהוא עשיר יותר וחזק יותר, בוא נחסוך את כאב הראש. אבל בעיתונאות, אם זו הרוח שנושבת בך, אתה בעסק הלא נכון. כל מטרתה של העיתונות היא חשיפת האמת. נכון שיש בתקשורת הרבה מאוד זבל ובידור מסביב, אבל בסופו של דבר הצדקת הקיום של כלי התקשורת זה הגרעין הזה, שמנסה לשפוך אור על המציאות. בדרך הזו, מן הסתם תיתקל במי שהיה רוצה שהאמת תישאר סמויה מן העין, ומהות המקצוע אומרת שעליך להיאבק לחשיפת האמת, שתצטרך להסתבך, לריב. אם אתה לא רוצה את זה, אתה במקצוע הלא נכון".

גם יו"ר סיעת 'הבית היהודי', ח"כ אורי אורבך, משתמש בדימוי דומה: "בקרב הגדול שבין עיתונאים לבין טייקונים, אני בעד העיתונאים. עיתון זה לא עוד בית חרושת לפלסטיק, או קזינו. זה מוצר אחר. הוא מוצר ציבורי, לא מבחינת הבעלות הפורמלית, אלא הוא מוצר בעל מחויבות ציבורית. ואם בניגוד לכל הנורמות אתה אומר שאתה בוש ונכלם וכולי, רק כי איימו עליך שאחרת יבולע לך, זאת בעיה. עיתונאים צריכים להיזהר בדבריהם ולהתנצל כשנעשה עוול, אך העובדה שאדם חזק ועשיר תובע אותם לא אומרת שהם צריכים להתפשט מכל ערכיהם".

ח"כ אורבך מתייחס גם לממדי ההתנצלות: "דקה וחצי של התנצלות, בפתיחת המהדורה, זה דבר בלתי נתפש. נניח שמחר 'בשבע' יכתוב משהו לא נכון על בן אדם, בכתבה מרכזית. תהיה הבהרה, התנצלות, מה שיסוכם, אבל לא תהיה כפולת עמודים של התנצלות. נניח עכשיו שמישהו יגיד לבעלים של העיתון: אם אתם לא מתנצלים בכותרת הראשית - אתם לא מקבלים את האשראי מהבנק שאני הבעלים שלו. מה צריך לעשות, להתנצל בכותרת הראשית?

"המחשבה שההתנצלות תהיה בגודל של ההכפשה היא נחמדה, אבל הדברים לא עובדים ככה. זה לא הגיוני. צריך שזה יהיה מספיק בולט, אבל כאן זה מעל ומעבר; גם הצורה, הכתבת הטקסט, התבטאויות כמו "טענות כוזבות". כלי תקשורת לעולם לא יתנצל בצורה הזו. יש כאן בעיה קשה לחופש הביטוי. אני יודע, נורא קל להגיד: שילמדו, מגיע להם, הוא לימד אותם לקח, אבל כמה שזה יישמע אולי לא פופולרי, אני חושב שבמקרה הזה יש פה בעיה קשה".

לנצל את ההתנצלות
ד"ר זוהר קמפף מהחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית, הקדיש את הדוקטורט שלו למושג ההתנצלות והיישום שלו בשיח הציבורי. הוא מבקש להעמיד את ההתנצלות בקונטקסט רחב יותר: "אנחנו נמצאים בתקופה שיש בה הרבה מאוד התנצלויות, דרישות התנצלות, סירובי התנצלות. אנו רואים את זה בהקשר הישראלי-תורכי וההתנצלות שלא היתה; בוז'י הרצוג התנצל השבוע על שהיה חבר הקואליציה של הליכוד, גם אנשי מחאת האוהלים דורשים התנצלות מהטייקונים. ההתנצלות הופכת לז'אנר רטורי שהוא משמעותי יותר מבעבר. אנשים מנצלים את ההתנצלות לצרכים שונים: אם למטרות השפלה, בסכסוך בין ישראל לתורכיה, או כדי לתבוע את הצדק ואולי גם השפלה, במקרה של אדלסון.
אתה לא יכול להמשיך לעסוק בעיתונות אם אתה יודע שהמערכת לא תגבה אותך. ‫וטקסט כמו שהקריאו שם זו השלכה לכלבים

"המקרה הזה מראה את הכוח העצום של בעלי ההון לגרום לאמצעי התקשורת לעשות דברים שלאזרח מן השורה הם לא היו עושים. התנצלות בשידור חי היא עניין נדיר למדי. מקרה אחד שזכור לי הוא של אילנה דיין, שלפני כעשר שנים התנצלה בשידור חי במשך דקה, התנצלות מהלב, על שהראיון שלה עם אהוד ברק היה לא הוגן. אבל שם זה היה עניין וולונטרי, ואילו במקרה הנוכחי מדובר בהתנצלות שנכפתה מלמעלה. מקרה אחר היה לפני כשבע שנים, שבו נמרודי, הבעלים של מעריב, כפה על יואב יצחק התנצלות על כתבה, ובעקבות כך התפטר יואב יצחק מן העיתון. גם שם זו היתה התנצלות די נרחבת ובולטת, אפילו לא מידתית, כך שהדברים דומים. אבל כאן מדובר בהתנצלות בשידור חי, בשעות הערב, כאשר אנשים רבים צופים. בנוסף, ערוץ 10 אינו פרטי לגמרי, והוא כפוף למועצת הרשות השנייה. אפילו כשיש לך עיתון פרטי, יש לך מחויבות בסיסית כלפי הציבור שאתה משרת אותו; על אחת כמה וכמה במקרה הזה".

גם קולות אחרים נשמעו בשיח התקשורתי בפרשה. העיתונאי יואב יצחק, שבעקבות התפטרותו ממעריב הקים אתר חדשות עצמאי, news1, כתב באתרו שהסיפור הוא "ספין מזויף מתוצרת ערוץ 10". "פרסום תיקון והתנצלות אינם בבחינת התקפלות, אם אכן טעו בתום לב", כתב יואב יצחק, "אלא דרך נאותה וחובה חוקית לתקן פרסום שגוי או עוולה; אחרי הכל, לטעות זה אנושי; ואילו לפרסם כזבים בחוסר אחריות ובמצח נחושה ומבלי לבדוק קודם לכן - כפי שעשו, זה מעשה חמור המסכן את קיומו של ערוץ 10, שבקושי גומר את השבוע.

"פרסום בלא בדיקה ותוך התנהלות בריונית, מעיד על חוסר תום לב ומחייב בדיקה שמא מדובר בכלל בכוונת מכוון מצד גורם הנמנה עם יריביו של אדלסון. התנהגות שכזו מחייבת סילוקם מהערוץ, ולא מתן במה תקשורתית משל מדובר באבירי חופש העיתונות". יצחק גם רמז שייתכן שההתפטרויות לא באו רק על רקע סיפור ההתנצלות, ו"שווה לבחון האם ראודור בנזימן ורות יובל היו בדרך החוצה שלא מיוזמתם גם בלי קשר לפרשת אדלסון-לאודר".

ברוח דומה כתב גם ד"ר דרור אידר בטור פרשנות ב'ישראל היום' (עיתונו של אדלסון). "ככה ייעשה לבדאים", כתב אידר "אם יש ראיות שאכן אמת שידרתם, הביאו אותן ואל תתנצלו! אין לכם ראיות - הסתמכתם על שרלטנות; נו טוב, זאת לא הפעם הראשונה - התנצלו וסגרו עניין". אידר גם קרא ל"כל הגופים השמרניים בישראל (ימין, דתיים, מתנחלים ועוד) לא להבליג עוד להכפשות ולדה-לגיטימציה שהם זוכים להן תדיר זה עשרות שנים מצד חבורה של צודקים בעיני עצמם. מעכשיו כל השמצה תגרור תביעה".

"מקהלה צבועה של עיתונאים"
מבקר נוסף היה בן דרור ימיני, שכתב ב'מעריב' נגד "מסיבת הבכיינות והצביעות" של ערוץ 10. לדבריו, אין כאן פגיעה בחופש העיתונות, מארבעה טעמים: א. בעלי הערוץ לא מנעו את שידור הכתבה, ואם כן אין כאן צנזורה; ב. הנוהג המקובל הוא שבעלי כלי התקשורת הוא זה שמשלם במקרה של תביעת דיבה, ולכן מן הדין הוא שגם יחליט אם תהיה התנצלות או לא; ג. הקו הפוליטי של ערוץ 10 הוא כבר שנים "שמאלני, אולי שמאלני מדי", בניגוד לעמדותיו הידועות של לאודר, ידידו של נתניהו, וממילא אין מקום לטעון שמעתה תהיה 'צנזורה עצמית'; ד. דווקא בעיתון של שוקן ('הארץ') יש סימביוזה מוחלטת בין דעותיו הפוליטיות של הבעלים לבין הקו של העיתון, ומשום מה דווקא הוא מוצג כאביר חופש הביטוי. "יש כאן מקהלה צבועה של עיתונאים", כתב ימיני. "לא מדובר בחופש הביטוי. מדובר בכוח הביטוי. כוח דורסני וצבוע. והם רוצים עוד".

שוקי טאוסיג, מצדו, מזהיר מפני האוטומטיות של מחנאות במקרה הזה: "יש לאנשים נטייה למין מחנאות כזאת: זה ימין או שמאל? זה בעדנו או נגדנו? אני חושב שלמען הבריאות הנפשית של כולנו צריך לנתק את הקשר הגורדי הזה שלא נותן לאנשים להתייחס לדברים כהווייתם. חופש עיתונות זה לא עניין שמאלי. גם לימין יש עיתונות. גם הימין צריך חופש עיתונות".

טאוסיג מסביר את הבעייתיות שבדברים: "אני יכול להעיד שהעושים במלאכה, שזה הכתב אבנר הופשטיין והעורכים ניר בכר ורות יובל, הם אנשי מקצוע ראשונים במעלה שיש להם רשימה של הישגים מאחוריהם, סופר מקצועיים. הכתבה עברה ייעוץ משפטי מקיף ורחב; היא לא נעשתה ברשלנות, לא נעשתה כלאחר יד, לא הוכנה עם סכין בין השיניים, וממילא האנשים שעשו אותה היו בטוחים בצדקתם והיו מוכנים גם להילחם עליה. אבל מה שקרה זה שלא נתנו להם להילחם עליה. הם חשבו שהם חלק ממערכת גדולה של כלי תקשורת, ובא מישהו וניתק אותם מהחמצן, וזרק אותם אל החלל החיצון. בא הבעלים ואומר: לא אכפת לי מי אתם ומה אתם אומרים, דיברתי עם מישהו שם בקומה העליונה, ואתם צריכים להגיד בשידור חי בטלוויזיה שאתם חבורה של נוכלים.

"בלי גיבוי של המערכת, העיתונאי הוא כלום. אין לעיתונאי יכולת להתמודד עם תביעות משפטיות, גם אם הוא דובר אמת במאה אחוז, אם אין לו ידיעה שיש מאחוריו עורך, שמאחוריו יש עוד עורך, שמאחוריו יש עורכי דין שיגנו עליו. אתה לא יכול להמשיך לעסוק בעיתונות אם אתה יודע שהמערכת לא תגבה אותך, ‫שמחר יכול להיות שתושלך לכלבים. ‫וטקסט כמו שהקריאו שם זו השלכה לכלבים. איך אפשר להמשיך לעבוד אחרי זה? הרי כל מושא תחקיר יצחק לך בפרצוף: אה, אתה הזבל הזה מערוץ 10? עזוב, אני מדבר ישר עם לאודר. ההתנצלות הזו היא סטירת לחי מצלצלת, והבריונות והדורסנות של אדלסון, והכניעה של לאודר, יוצרות איזשהו קרע במארג שמחזיק את החברה שלנו".

בינתיים התכנסה כאמור מועצת הרשות השנייה לדון בעניין, ובסופו יצאה הודעה לתקשורת: "המועצה רואה בדאגה רבה ובחומרה את האירועים המתרחשים בשבועות האחרונים בערוץ 10", נאמר בהודעה. "כמו כן, המועצה דורשת לקבל הבהרות בכתב מהנהלות ישראל 10 וחדשות 10, בין היתר תוך התייחסות לשאלות שהועלו על-ידי חברי המועצה והנהלת הרשות במהלך השימוע. המועצה קבעה כי הנהלת הרשות תבחן האם הנהלות ישראל 10 וחדשות 10 פעלו לפי הנהלים, התקנון והדין לעניין תהליך קבלת ההחלטה על פרסום ההתנצלות ונוסחה.

"בנוסף, המועצה הנחתה את הנהלת הרשות לבחון את הכללים והמנגנונים הקיימים ולהציע כלים אופרטיביים להבטחת העצמאות של חברות החדשות בערוצים המסחריים. זאת על מנת להמשיך ולקיים חברות חדשות מהימנות, אמינות ועצמאיות ולחזק את היכולת לקיים תחקירים עיתונאיים נוקבים ללא משוא-פנים".