בשבע 460: פרק 3: מפגש משפחתי

תקציר: תמר וטלי מנסות למצוא את הדרך לביתם של דוד ירמי ודודה אפרת. עד שהטנדר החשוד, אותו עצר דוד ירמי, מתקרב היישר אליהן.

תגיות: סיפורים
הודיה בונן אלק, בשבע , ט"ז באלול תשע"א

הטנדר האט ונעצר ממש לידינו. טלי כמעט מעכה לי את היד מרוב פחד.

"מה הוא רוצה מאיתנו?" היא נלחצה.

עוד לפני שהספקתי לענות לה, הדלת נפתחה לאט-לאט, בקול חריקה.

ואז שמעתי אותה אומרת: "ירמי!"

לטשתי עיניי בנהג, מופתעת.

דוד ירמי צחק ויצא החוצה. הרגשתי הקלה. הוא מצא אותנו, וכל הפרשה המוזרה הזאת עומדת להסתיים במהירות.

"נבהלתן, מה?" הוא שאל וצבט את לחייה של טלי.

היא קימטה את המצח. "מה אתה עושה עם האוטו הזה?" דרשה לדעת, "לא ניסית לעצור אותו?"

חייכתי. טלי נשמעה כמו חוקרת קשוחה ומנוסה.

"זה טנדר גנוב", ירמי הסביר בשלווה. "אני מחזיר אותו לבעלים, בדרך נוריד אתכן בבית".

הבטתי בסקרנות בתא המטען הפתוח, המלא בקרשים, מוטות ברזל וכלי עבודה שכמעט נגנבו. טלי הסתדרה לה בפנים והשקיפה מלמעלה על השביל המאובק. אני התיישבתי לצידה והחלטתי לשאול עוד שאלה.

"מה עם הנהג?" התעניינתי, "הוא ברח?"

דוד ירמי סובב את ראשו. "מה איתך, תמרי?" אמר, מנפח את חזהו בגאווה, "נראה לך שניתן לגנב לחמוק ככה סתם?"

הטנדר קיפץ על פני הכביש, המלא בגבשושיות, שאמא קוראת להם "באמפרים". 

"אז הוא בתחנת המשטרה?" טלי ספק שאלה ספק קבעה.

"בהחלט כן", היתה התשובה.

נכנסנו לחניית בית ישן וגדול, בעל גג רעפים אדום ודשא מצהיב. גינה עליזה, פרחים, נדנדה ושני זוגות אופניים שעונים על עץ תות. סוף-סוף הגענו.

"טלי", לחשתי, "תראי, כולם מסתכלים עלינו".

זה היה נכון. בחוץ כבר עמדו בני הדודים שלנו, בתוספת כלב לבן וגדול, שני חתולים ודודה אפרת אחת. מהחלון של השכנים הציצה עוד מישהי שלא הכרתי.

"ברוכות הבאות למושב", דוד ירמי אמר בעליזות ופתח עבורנו את הדלת.

***

נדב, שגדול ממני בשנה, עשה לנו סיבוב בין עצי הפרי.

"עץ תאנה", הוא הצביע על התאנים הסגולות והיפות, "הגעתן בדיוק בעונה".

הושטתי יד וקטפתי תאנה אחת. נעמה, שהיא בדיוק בגיל של טלי, הושיטה לי צינור ירוק ומטפטף כדי שאשטוף אותה.

"תודה", אמרתי, וחציתי את הפרי הבשרני לשניים. ראיתי איך נדב מרים אותה מול השמש ועשיתי כמוהו.

"זה כדי לבדוק שאין חרקים", הוא הסביר. "טעימה, נכון?"

נגסתי בזהירות ומיהרתי לאשר. התאנה באמת היתה מתוקה.

נעמה קטפה לה גם אחת ובפה מלא שאלה: "אז כבר ראיתן את הבית שלנו?"

אני וטלי הסתכלנו זו על זו.

"בטח", טלי אמרה, "היינו בבית שלכם כבר כמה פעמים".

"לא בבית הזה", נדב הניף את ידו בביטול, "בבית שלנו. על האקליפטוס".

הרמנו את ראשנו בהפתעה. בין ענפי העץ הגבוה הסתתרה לה בקתת עץ אמיתית, אליה הוביל סולם חבלים משתלשל.

נעמה לא המתינה רגע אחד נוסף. "יאללה, בואו", אמרה וכבר החלה לטפס.

עיניה של טלי נצצו, ידעתי שבית על העץ מצית את דמיונה. היא מיהרה אחרי נעמה ואני נותרתי לעמוד. יש לי פחד גבהים ואני שונאת לטפס. מה עושים?

נדב הביט בי. "את לא פוחדת, נכון?" אמר והניח רגל על השלב הראשון, "זה יציב".

לקחתי אוויר והתקרבתי לסולם החבלים המתנדנד. אמאל'ה.

"אני - לא - לא פוחדת", המילים התבלבלו לי בפה, "תעלה, אני אבוא אחריך".

תוך רגע נדב כבר לא היה שם. ניסיתי להרים את עצמי. הידיים קצת החליקו אבל הצלחתי לעלות שלב. מעודדת, הרמתי באיטיות רגל נוספת והצלחתי לעלות עוד אחד. ואז עוד אחד.

"תמר!" שמעתי את טלי מלמעלה, "את באה?"

"כן," מלמלתי ותפסתי את החבל בכל כוחי. אבל אז הסולם החל לנוע באוויר ואני איבדתי שיווי משקל...

המשך בשבוע הבא