בשבע 460: סליחה שלא התנצלנו

במשך שנה ורבע, עוסקים הפוליטיקאים והעיתונאים בשאלה האם צריך להתנצל בפני הטורקים או לא.

אבי סגל, בשבע , ט"ז באלול תשע"א

סליחה שלא התנצלנו
לפני כשנה ורבע הגיע לכאן משט טורקי באישורה של הממשלה הטורקית, ובו תקפו מחבלים טורקיים את חיילי צה"ל בעזרת מוטות ברזל טורקיים וסכינים טורקיות. כלומר, אלו העובדות, לא? הם אלה שתקפו את החיילים בנשק, צה"ל רק הגיב. יש תמונות, יש עדויות, ועדת טירקל אישרה, וכנראה גם הוועדה שהקים האו"ם. הקייס מושלם, התיק סגור.

בכל זאת, במשך שנה ורבע, עוסקים הפוליטיקאים והעיתונאים בשאלה האם צריך להתנצל בפני הטורקים או לא. במקום לדרוש התנצלות מהם, לנתק את היחסים עימם ולהפסיק להעניק להם נקודות באירוויזיון, אנו ממשיכים לדון בשאלת ההתנצלות שלנו. במקום להבהיר לעולם שמדובר במדינה תומכת טרור, ידידתם של האיראנים וחברת כבוד בציר הרשע, מתנצלים בכירי מדינתנו על כך שאנו לא מתנצלים.

בואו נחסוך לכולם את ייסורי הנפש: כן, אנחנו צריכים להתנצל. אחרי הכול, האלטרנטיבה שנבחרה אינה מכובדת יותר. לדון במשך תקופה ארוכה על נוסח ההתבטלות העצמית, לתת לראש הממשלה הטורקי להתפרע ולחגוג בכותרות על חשבוננו, להתעלם מכל ההשפלות המדיניות והצונאמי האנטישמי ברחוב הטורקי, ובעיקר להתעלם מחלקה של טורקיה במתקפת הטרור של המרמרה - זוהי מדיניות סמרטוטרית לא פחות מההתנצלות המיידית. ישראל מחפשת יחסים דיפלומטיים וביטחוניים במחיר של אובדן הכבוד העצמי, ובסופו של דבר היא הולכת ומאבדת את הכול.

בינתיים, ברובד התקשורתי, אנו לא זוכים ליותר מדי הפתעות טובות. על כל איזה רוני דניאל שמפגין נוקשות כלפי הטורקים, מגיעים עיתונאים רבים שמוכנים לנגב את כל המזרח התיכון ואז להיסחט לתוך דלי. אנשי תקשורת מסוגלים להקריב את עצמם כדי לא להתנצל בפני שלדון אדלסון (ולכך עוד אגיע), אבל מעולם לא היתה להם בעיה לצאת למסע התנצלויות בפני צוררים אמיתיים. את הגבריות שלהם הם יפגינו בהזדמנויות אחרות, למשל על ילדים מנומנמים של מתנחלים שבתיהם נהרסים באישון לילה.

הנצחה רגעית
בקול חנוק ומגומגם הודיע גיא זהר על פרישתו מהגשת התוכנית 'השבוע' בערוץ 10. זהר בחר להודיע על ההתפטרות בשידור חי, בהופעה עגמומית לא אופיינית ובטקסט חדור פאתוס. בכך הצטרף המגיש לבכירים נוספים בחברת החדשות שהתפטרו במחאה על שידור התנצלות בפני המיליארדר שלדון אדלסון, התנצלות שהונחתה מלמעלה על ידי בעלי המניות של הערוץ.

עירוב צופי הטלוויזיה בתככים שמאחורי העשייה החדשותית הזכיר לי, עם כל ההבדלים המתבקשים, את 'חגיגות' מותו של הקריין עדי טלמור. טלמור, ששם קץ לחייו לפני מספר שבועות, ביקש לכתוב ולביים לא רק את לכתו מן העולם אלא גם את ההספדים עליו בתקשורת הישראלית. הוא שלח לשדרנים שונים מעטפות שונות, ובהן הוראות מדויקות וקפדניות כיצד לדווח על פטירתו, אילו מכתבים להקריא ואילו הקלטות להשמיע. ההוראות של העיתונאי המנוח, כמעט מיותר להזכיר, מולאו בתוך זמן קצר ככתבן וכלשונן.

היה משהו משונה ומרתק בדרך שבה עסק טלמור בהנצחתו התקשורתית. אדם ללא משפחה וללא אמונה דתית, שלא עשה עניין גדול מקיצור חייו או אפילו משריפת גופתו - מה אכפת לו מהעולם שאחרי לכתו? אבל יותר מכך, איש תקשורת ותיק כמו טלמור אמור לדעת עד כמה קצרים חייו של האייטם התקשורתי. הניסיון להנציח את עצמו דרך התקשורת, להפוך את חייו ומותו לבלתי נשכחים, התגלה כמנותק לחלוטין מהמציאות התקשורתית בעידן הנוכחי. בתוך יום-יומיים, נושא עדי טלמור ירד מסדר היום, למעט מספר זעום של הגיגים ביקורתיים בטורים אישיים כמו זה.

הודעת ההתפטרות המשודרת של גיא זהר, על כובד הראש והחשיבות העצמית הגלומים בה, מוכיחה כי כוכבי התקשורת לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי. ייתכן שלרגע אחד הפך זהר לקדוש מעונה, לגיבור המשלם מחיר על עקרונותיו העיתונאיים. אך גם לאייטם הזה יש תאריך תפוגה מוקדם. ספק אם מצעד ההתפטרויות של ערוץ 10 מזיז את קצה ציפורנו של הציבור הרחב, או מטריד במשהו את קהל הצופים הדי מצומצם של הערוץ עצמו. בסדר, מגיש טלוויזיה התפטר, הבנו. תנו לנו כבר את הריגוש הבא.

גיוס לחומרה
ארבעה צוערים דתיים הודחו מקורס קצינים בעוון סירוב פקודה, וזאת לאחר שיצאו מאירוע מורשת קרב בזמן שזמרת צבאית שרה. לא אכנס לנושא המהותי של שירת נשים, וגם לא לשאלה אם צריך היה לסרב פקודה או לא. הנקודה המהותית כאן היא ההתנגשות המחזורית בצה"ל בין מפקדים לחיילים על רקע הקפדות דתיות.

מאחר שמדובר בתופעה, שבמקרים רבים מסתיימת בהוקעתם של אותם בני"שים והקאתם מתפקידי מפתח בצה"ל, הגיע הזמן לפתור את העניין אחת ולתמיד. אם צה"ל לא מעוניין בחיילים שיסרבו פקודה, כל פקודה, שיתריע על כך רגע לפני הגיוס. במקום לפתות שמיניסטים להצטרף ליחידות לוחמות, רק כדי להשפיל אותם מאוחר יותר כחיילים, צריך נציג הצבא להודיע מראש: אם אתם מתכוונים לסרב פקודה מאיזושהי סיבה - כולל שירת נשים, זמני תפילות או גירוש יהודים מבתיהם - אנו לא רוצים אתכם. אל תבואו, הישארו בישיבה. אם בכל זאת תתגייסו ותסרבו, כך וכך יהיו עונשיכם, ובהמשך גם תודחו מהצבא.

כל הקלפים צריכים להיות על השולחן ערב הגיוס ולא במהלך האירוע. אם הדברים יובהרו בזמן, ותינתן לבחורי הישיבה האפשרות לוותר על הליכה לצה"ל - הבחירה שלהם להתגייס מחייבת אותם להישמע למפקדים או לעוף. מנגד, אם בצה"ל מעוניינים בסדרי עדיפויות נכונים יותר, הכוללים קליטת חיילים מצוינים מכל רבדיה של החברה הדתית, אז במחילה - שהמפקדים ישתו כוס מים ויעזבו את החבר'ה האלה במנוחה.

יודע את מקומי
אם תשאו את מבטכם סנטימטרים אחדים למעלה, תיתקלו מן הסתם בתמונתו של כבודי המשקיפה על פני עמוד עיתון זה, לקיים את שנאמר במקורותינו: "אכן תמונות קשות, יונית". עלי להודות שיש בתמונה הזו לא מעט צדדים חיוביים: היא קטנה, לא רואים בטן, היא לא מסגירה את האיי-קיו, והיא הפחות מפחידה מבין התמונות העדכניות שבהן אני מופיע. ועדיין, עדיף היה למצוא תמונה יותר מתאימה, פחות רצינית, תמונה שתגרום לקורא לצפות למדור קליל, משעשע, שנון ואינטליגנטי. מה רע בתמונה של איתן אורבך? תגידו לי, מה?

לא תמיד נראיתי כה סובל מול המצלמה. בילדותי הרחוקה, באירועים חגיגיים שונים, הייתי רודף אחר הצלמים וקופץ מול עדשת מצלמתם. בגן הילדים הייתי מקלקל את התמונה הקבוצתית בניסיון למשוך את הפוקוס אלי. באירועים חגיגיים בהשתתפותי היו הצלמים גובים תוספת סיכון, ובחגיגת הבר-מצווה הצטלמתי שוב ושוב, עד שבסיום הערב גילה הצלם שזאת לא הבר-מצווה שלי.

באותם ימים, הייתי די בטוח במראה החיצוני שלי. בואו נודה על האמת: רבים חשבו שאני נראה בסדר, אחדים אפילו העלו את הציון לטוב, ולפחות אישה אחת החליטה שאני מספיק יפה כדי להתחתן איתי. היא אפילו התעקשה על כך, למרות שטענתי באוזניה פעם אחר פעם: "את לא ממש אובייקטיבית, אמא".

אבל כיום, כשגיל 42 כבר מגיע מאחור ונושף בעורפי, אני מעדיף שזה יהיה גם המקום של המצלמה. אני יודע שאסור לי לעשות עניין ממראה חיצוני, ושבגילי המתקדם יש לי יתרונות אחרים על פני הצעירים. עדיין לא גיליתי מה הם, אבל בטח יש כאלה. ובכל זאת, מטרידה אותי המחשבה שהמראה המצודד ביותר שלי לעולם לא יחזור, שמעתה והלאה איראה רק שפוף ומקומט יותר ויותר.

הנושא הזה רק מסמל עבורי את החרדה מאובדן כל רוח הנעורים. לשווא ינסו לשכנע אותי שהכול רק עניין של בחירה. האנרגיות הנפשיות הולכות ופוחתות, כך גם הזיכרון, שלא לדבר על הכושר הגופני. כל החלומות של כיבוש העולם נראים כעת לא רלוונטיים. ככל הנראה כבר לא אדבר בעשר שפות, לא אקיף את העולם בשמונים יום, לא אביים את זוכה האוסקר הישראלי הראשון, ואפילו לא אצא למאבק חברתי סוער בתוך מאהל בשדרה.

יודעים מה? עכשיו נרגעתי.