חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

ישיבות הקים בכל מקום - בגליון השבוע

ב-12 שנות כהונתו הוא הכפיל את מספר המוסדות של מרכז ישיבות בני עקיבא, הפך למנהל רשת חינוכית ועונה לתואר הסרבן האידיאולוגי הראשון
22/09/11, 14:06
עפרה לקס


אנחנו שואלים את עצמנו איך ישיבות יוכלו להיות קצת אולפנות. הבנות מצליחות להוביל מהלכים בתחומים רבים, בזכות יכולת ההקשבה והייחוד הנשי ולמרות גילן הצעיר. אנחנו אומרים: בואו ניקח אלמנטים שיש באולפנות ונטפטף לתוך הישיבות

הרמנו את הדגל של פתיחת ישיבות בני עקיבא לאוכלוסייה המקומית בכל מקום שאפשר. ואז הגענו לאופקים ולבית שאן ולאור עקיבא. זאת אמירה שאנחנו גאים בה עד מאוד. כשאתה מקים ישיבה לא פנימייתית בבית שאן, אתה מאפשר ל-50-60 בנים בכל שכבה לקבל חינוך ישיבתי בני עקיבאי מעולה

בישיבת סוסיא, למשל, יש ביקוש של פי ארבעה וחמישה מהמקומות הקיימים, אבל ראש הישיבה לא מקבל דווקא את הכי טובים אלא את אלה שאיתם הוא יכול לבנות את דור העתיד של מדינת ישראל. וכשבכל שנה מתגייסים 4-5 בוגרים שלהם לשייטת, אז הרמטכ"ל קורא לו ושואל מה נותנים להם לאכול
ב-12 שנות כהונתו הוא הכפיל את מספר המוסדות של מרכז ישיבות בני עקיבא, הפך למנהל רשת חינוכית שמבוקשת על ידי רשויות מקומיות בכל רחבי הארץ, והוא עונה גם לתואר הסרבן האידיאולוגי הראשון | אלחנן גלט, מנכ"ל מרכז יב"ע, מדווח על מגעים להורדת שכל הלימוד הגבוה במוסדותיו אבל מצפה מההורים להדדיות, מספר על הסיוע שהעניק לשיקום תיכון בדואי בערערה וקורא לישיבות התיכוניות ללמוד מכוחן של תלמידות האולפנות

כשנוסעים עד קצה מושב בית מאיר שבהרי ירושלים, מתגלים כמה מבנים וש.ג. אחד: ברוכים הבאים  לרמות שפירא, מרכז חינוכי ומשרדי מרכז ישיבות בני עקיבא. את השקט שיש כאן ממחיש מנכ"ל המרכז, אלחנן גלט, בכך שהוא פותח את חלון משרדו. הדממה שהיתה בחדר ממשיכה לשרור, חוץ מציפור קטנה אחת. אין מכוניות, אין צופרים. גלט התגלגל לכאן לאחר ששמע שהמקום, שהיה שרוי בחובות כבדים, עומד להימכר ליזם חרדי. "אמרתי, 'מה? מקום על שם משה חיים שפירא, מושב בית מאיר, איך המבנים יעברו לידיים חרדיות?". גלט - ציוני דתי בכל רמ"חיו - הפשיל שרוולים, הכניס צוות ניהולי וחינוכי, שיפץ ושיקם, והיום יש למרכז יב"ע מקום לאירוח תלמידים, צוותים וסתם שמחות, וגלט עצמו עובד מול מראה ירוק משגע ונוף מהפנט. ביום טוב רואים מכאן את החרמון (של 'מיני ישראל') צופים על דרך בורמה, וגם פס החוף של גוש דן נשקף איפשהו באופק הרחוק. כל המרחב הפנורמי הזה לא מחזיק אפילו מחצית מ-70 המוסדות השייכים לרשת אותה הוא מנהל, אבל המקום נותן איזושהי פרספקטיבה על מגוון הערכים והמורכבויות להם הרשת מחנכת.

קצין הסדרניק ראשון

אלחנן גלט ("היה לא תהיה. 'גלט' זה בלי אל"ף") נולד בניו יורק, ארצות הברית, לפני חמישים וקצת שנים. כשהיה בן 8, כמה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים, "עזבו הוריי את סיר הבשר האמריקאי ועלו ארצה". הילד ה"אמריקאי החנון", כהגדרתו, ספג הרבה שעות בני-עקיבא של סניף 'בית וגן' הירושלמי, מה שתרם לגיבוש אישיותו. אחרי לימודים ב'נתיב מאיר' הגיע תורו של ההסדר במעלה אדומים, וגלט נמנה על הקבוצה הראשונה של ההסדרניקים שהורשו להתגייס לצנחנים אחרי מלחמת יום הכיפורים. גלט גם מתכבד בתואר 'הקצין ההסדרניק הראשון'. מזכיר איגוד ישיבות ההסדר לשעבר, אברהם ברון, סימן לו את זה על הכומתה.

תואר ראשוני נוסף בו הוכתר גלט, והפעם על ידי העיתונאי חגי סגל, הוא "מסרב הפקודה הראשון" בכל הנוגע לפינוי יישובים. הדבר אירע בזמן שהיה צוער בבה"ד 1 וצה"ל נדרש לפרק את חבל ימית. "הלכתי למפקד בה"ד 1 ואמרתי לו 'פה זה האחים שלי, אני לא יכול'. כתבתי אז יומן עם דמעות. נער צעיר שמחפש את הביטוי לרגעים בלתי אפשריים".

שנים רבות אחרי, נאלץ גלט להתמודד עם הסוגיה שנית, והפעם כאחראי על חינוכם של אלפי בני נוער שואלים. "בנושא גוש קטיף הקו היה שאין לשבור את מערכות המדינה. אבל בתור בודד, לגיטימי וגם צריך להגיד 'אני לא יכול להיות שותף לדבר כזה'. זה אפילו לא בגדר סירוב פקודה מבחינתי. יש דברים שאדם פשוט לא יכול לעשות. אדם לא יכול לפנות את ילדיו. זו ארצי, ילדיי, ביתי". טראומת מיגרון הטרייה, סמוך למקום מגוריו בעפרה, אגב, חיה ופועמת בו. "אין לי מילים. מזל שלא נדרשתי להסביר לתלמידים".

אחרי ההסדר, שימש גלט כרכז מפעלים בבני עקיבא, ניהל מתנ"ס בבנימין ואחר כך נסע עם אשתו ובנותיו לשליחות מטעם התנועה. הוא היה האחראי על הסניפים בצפון אמריקה. "בזמן שאני דילגתי בין הסניפים בצפון אמריקה וקנדה, אשתי ובנותיי הפכו את הבית לסניף הקהילתי. זה היה בית פתוח עבור  סטודנטים ובני נוער, שבו הריחו ציונות ואכלו ארץ ישראל. ברוך ה' יש חבר'ה שעלו, ועד היום יש לנו  קשר איתם". במסגרת תפקידו הנוכחי נדרש גלט לצאת מספר פעמים בשנה לחו"ל כדי לגייס תרומות. יש לו כבוד רב לתורמים הנדיבים, ולדבריו "אסור להתייחס לזה כמובן מאליו. יש משהו שנובע מעומק התפיסה היהודית של האנשים האלה, שלוקחים על עצמם מחויבויות גדולות לבניין הארץ והתורה". עם זאת, הוא בעד שגם הם יעלו לארץ, והוא מעודד עלייה תוך כדי גיוס התרומות. "אנחנו מדברים איתם בשפתם על מה שחשוב באמת, ובלי להתבייש. אני אומר להם שהם מתגוררים איפה שהם מתגוררים באופן זמני, ומברך אותם שילדיהם ילמדו בישיבות בני עקיבא בארץ. חלק מזה גם מתגשם".

מצפון אמריקה נקרא גלט לכהונת המזכ"לות בבני עקיבא, תפקיד אותו מילא במשך חמש שנים. בסופן אמר לו הרב דרוקמן: "בוא תעשה במרכז יב"ע את מה שעשית בבני עקיבא".

הרב דרוקמן הוא היו"ר של מרכז ישיבות בני עקיבא, אבל גלט מדייק: "זה במובן הפורמלי. בפועל הוא מורה הדרך. אין יום בלי שיחה קצרה או ארוכה, אין שבוע בלי פגישת עומק על דרך או על דילמות בתחום החינוכי וההלכתי, גם באופן כללי אבל גם פרטני, על מוסד מסוים. הרב דרוקמן יורה את החץ, ואנחנו רצים אחריו ומקווים שהקב"ה ייתן לנו את הכוח לעמוד בקצב שלו". גלט מוסיף שהרב דרוקמן גם מבקר בשטח ונפגש עם ראשי מוסדות ותלמידים. אולם הניהול השוטף, החינוכי והכלכלי, מוטל על שכמו של גלט. כיוון שכך, הוא פורש את חזונו החינוכי שמתחלק, כמו בצבא (קצין או לא?) לשלושה חלקים.

הראשון הוא "בנים ובנות יקבלו מטען שיוציא אותם עם יכולת ורצון לחיי תורה, אמונה ומצוות, שזו בעצם כל התורה כולה על רגל אחת".

השני, במעגל שעוטף את הראשון, הוא "הכשרה להשתלבות בחיי המעשה בכלל, ולתרומה למדינת ישראל בפרט". גלט מעיר שהציבור הציוני דתי לא יודע לעצור ולהתפעל מהמקום בו הוא נמצא היום. "הרב נריה בחוצפתו שר עם קומץ נערים עם קסקטים: הבה נפיץ את האור הגדול. האמנו אבל לא היינו שם, היינו שותפים אבל לא מובילים. היום אנחנו כן שם, וזה כבר מובן מאליו. אבל האתגר הזה של ההשתלבות, הוא עדיין המבחן שלנו, כך תמיד אומר הרב דרוקמן".

המעגל השלישי הוא של החינוך הבלתי פורמלי, מה שגלט מכנה 'תנועת הנוער' של המוסד. "הרב צוקרמן, שהוא בן למעלה מ-90, אמר שהוא ראש ישיבת בנ"ע כפר הרא"ה, אבל בתפקידו האמיתי הוא הקומונר של ישיבת בנ"ע כפר הרא"ה".

 בוקר עם חקלאי העמק

פעם כשמישהו היה אומר 'ישיבה תיכונית', הוא היה מתכוון למוסד שבו לומדים חצי יום גמרא וחצי יום לימודים תיכוניים, כלומר מגמות פיזיקה, כימיה וביולוגיה, והמקוריות החזיקו גם מגמת ארץ ישראל. היום המציאות שונה בתכלית וניתן למצוא מניפה רחבה של אפשרויות, החל מישיבה מוסיקלית ('כינור דוד') המשך בישיבה סביבתית ('סוסיא'), מסלולים של תיגבור תורני משמעותי (כפר הרא"ה, בת ים, כפר מימון) וכלה בתכנית 'רגבים' שבישיבת בית שאן. בתכנית הזו, הנערים קמים השכם בבוקר, עובדים עם חקלאי עמק בית שאן במשך חצי יום, חוזרים לישיבה ומתחילים יום לימודים גדוש. בתכנית הזאת, אגב, לומד גם בנו של גלט עצמו.

אז מה, יש היום בכלל ישיבות של פעם עם 5 יח"ל פיזיקה ו- 5 יח"ל גמרא?

"יש מוסדות שמתייחדים בזה שהם לא מתייחדים בכלום, אלא הם קלאסיים. למשל נתיב מאיר, שהיא היום מאוד מצליחה".

ההליכה לקראת התלמידים באה לידי ביטוי לא רק בריבוי כיווני למידה, אלא גם בדמויות העומדות בראש המוסדות, ובצוות החינוכי המאייש אותם. גלט גאה לומר שכמעט כל המחנכים בישיבות יכולים להגיד לבניהם 'אני יוצא למילואים, להתראות'.

האם בבחירת צוות שכזה אין ויתור על דמות מופת, שאולי מרוחקת מהנערים אבל מהווה עבורם דוגמה?

"ברוכה הבאה לתשע"ב. הניתוח המקצועי של צרכי התלמידים היום מביא לחיפוש אחר ראשי מוסדות קשובים לתלמיד, שגורמים לתלמיד להקשיב ושהוא יכול גם לחקות אותם בדברים הרלוונטיים. הזכות שלנו היא לאתר ראשי מוסדות תלמידי חכמים צעירים בגילם וברוחם, שיש להם עוצמה בתורה ובדוגמה אישית. כאלה שדלתם במובן הרוחני פתוחה להתייעצות ולבניין משותף של תפישת העולם של התלמידים".

דיברת על 'נתיב מאיר' כ'הצלחה': קיימת תחושה שבתחרות על התלמידים שולטת המנטרה: 'שווק עצמך לדעת'.

"זה קורה בעיקר בגוש דן, וזה לא בריא. כוחות השוק פועלים בכל מקום וגם אנחנו מושפעים מהם. אנחנו מנסים וייתכן שצריך להתאמץ בזה יותר, לפעול להורדת הפן התחרותי והשיווקי, על ידי תיאום בין המוסדות. משרד החינוך עשה דבר ראוי עם קביעת תאריכים מאוחרים יותר לבחינות, הגבלת זמן הרישום והקמת מוקד רישום משותף. כל אלה מביאים להגברת הידידותיות של המערכת לתלמיד ולהוריו. אנחנו מייד הכרזנו שנשתף עם זה פעולה".

באופן אישי, אתה מסכים לכך שילד צריך להתקבל למוסד על סמך בחינה או ראיון?

"עשינו מאמץ מאוד גדול לפתוח מפה של מוסדות שמפתח הקבלה אליהם הוא אזורי-גיאוגרפי, כך שלכל ילד יש מקום. המוסדות הפנימיתיים משמרים מסגרת של קבלה מטווח רחב של מקומות, ואם יש למוסד  ביקוש גבוה, צריך לבצע תהליך של התאמה".

ומה באשר לשינוי השיטה?

"אני בתפקיד שבו אינני יכול לצאת רק בהכרזות. אבל זה לא שבוחרים רק את המצטיינים. בישיבת סוסיא, למשל, יש ביקוש של פי ארבעה וחמישה מהמקומות הקיימים, אבל ראש הישיבה לא מקבל דווקא את הכי טובים אלא את אלה שאיתם הוא יכול לבנות את דור העתיד של מדינת ישראל. וכשבכל שנה מתגייסים 4-5 בוגרים שלהם לשייטת, אז הרמטכ"ל קורא לו ושואל מה נותנים להם לאכול. עם זאת, בישיבת סוסיא נפתחת פעם בשנתיים כיתה של ילדים מצוינים עם יכולות לימודיות חלשות". אגב, מוסיף גלט, בכל איזור יש היום סבב בין המוסדות של פתיחת כיתות קטנות לתלמידי חינוך מיוחד או מתקשים.

מדברים הרבה על הבנים. אבל חינוך הבנות היום מאוד מורכב. איך מאזנים בין העצמה נשית ל'כל כבודה'?

"מי שעשה את המהפכה זה הרב נריה, שהקים את אולפנת כפר פינס. הוא קרא אז את המפה. והיום, בדור השני והשלישי, זה מובן מאליו. אנחנו מביאים היום את הבנות להעצמה רוחנית ומשדרים להן שהן צריכות ללמוד ולהתקדם".

גמרא?

"לא כהכרזה, אבל בנות שחשקה נפשן לפתוח את מגוון הספרים בספריה, יש להן מענה.

מצד שני, אנחנו נותנים להן את כל האפשרות להשתלב בכל התחומים. אנחנו גאים בבוגרות שלנו שחוקרות באוניברסיטת חיפה, ורואות באותה דרך גם את הקמת התא המשפחתי היהודי". גלט מוסיף גם אמירה שתעלה סומק קל בלחיי הבנות: "אנחנו שואלים את עצמנו איך ישיבות יוכלו להיות קצת אולפנות. הבנות מצליחות להוביל מהלכים בתחומים רבים, בזכות יכולת ההקשבה והייחוד הנשי ולמרות גילן הצעיר. אנחנו אומרים: בואו ניקח אלמנטים שיש באולפנות ונטפטף לתוך הישיבות".

מעכו עד מודיעין

גלט התיישב על כסא המנכ"ל לפני 12 שנים. "הגעתי להוסיף נדבך", הוא נזהר בכבוד קודמו. עם זאת הוא מציג, בשמחה לא מוסתרת, קבלה מכובדת על שנות עבודתו עד כה: הכפלת מספר המוסדות של הרשת, מ-35 ל-70. בשנה הבאה ילמדו בכל המוסדות יחד 24 אלף תלמידים, "כמניין תלמידי רבי עקיבא" בימיו הטובים, כמובן. "היום פונות אלינו רשויות מקומיות ומבקשות שנפתח אצלן מוסדות. עומדים בתור. ספק אם זה היה קודם". ובתוך כך, גאוותו האמיתית של גלט היא על פתיחת ישיבות ואולפנות בפריפריה. "הרמנו את הדגל של פתיחת ישיבות בני עקיבא לאוכלוסייה המקומית בכל מקום שאפשר. ואז הגענו לאופקים ולבית שאן ולאור עקיבא. זאת אמירה שאנחנו גאים בה עד מאוד. כשאתה מקים ישיבה לא פנימייתית בבית שאן, אתה מאפשר ל-50-60 בנים בכל שכבה לקבל חינוך ישיבתי בני עקיבאי מעולה".

זה לא פוגע בתיכונים המקיפים הדתיים?

"יש פה אוכלוסייה שרוצה תיגבור של לימודי קודש, וצריך לאפשר לה את זה. בשנים האחרונות הלכנו לשלב נוסף, שבו בעיר מסוימת אנחנו לוקחים אחריות על כלל החינוך הדתי. המהלך רק החל, אבל הוא יצבור תאוצה. באופקים, למשל, יש לנו ישיבה ואולפנה ותיכון דתי. בחולון העירייה ביקשה שנקים ישיבת בני עקיבא ושניקח את החינוך הדתי בכללו, כך שגם מי שאינם רוצים לימודים תורניים מוגברים יוכלו לקבל את הייחוד והשיוך החברתי שיש במסגרת של 'בני עקיבא'". חשוב לגלט להדגיש שההליכה לעיירות הפיתוח היא לא אנטי תיזה לשום דבר, "כמו שאנחנו בעכו, אנחנו גם בבית אל ובמודיעין".

גלט עצמו מתגורר עם אשתו וחמשת ילדיו בעפרה, "שהיא ביטוי ראוי לכל מה שגדלנו עליו מבחינה ערכית: האוכלוסייה, הפשטות, ההגשמה של תורה ועבודה, ריח החקלאות והעשייה הערכית". מקומם אותו שהציבור הציוני דתי מואשם באי עשייה חברתית. "זה ספין שלא התחיל בכלל וצריך לענות לו בתקשורת. אצלנו צדק חברתי זה לא אוהלים, זו דרך חיים. בני הדור השני והשלישי שלנו נמצאים בעיירות פיתוח בכל הארץ, ויש עשייה, התנדבות וקליטת עלייה".

לפני שנה וחצי פנה משרד החינוך למרכז יב"ע בבקשה יוצאת דופן: סיוע בשיקום התיכון ביישוב הבדואי ערערה שבנגב. זה לא שהוקמו שם אולפנת וישיבת ערערה, אבל במשך שנה ליווה הצוות של המרכז את המנהלים, וסייע לשמור על המשאבים בתחום החינוך. עבור גלט זו לא רק הוכחה שהמרכז שתחת ידיו מחזיק מוניטין טוב, אלא גם ראייה לכך שהציונות הדתית "יכולה לתרום למדינת ישראל בכל שכבות האוכלוסייה ובכל התחומים".

שיתוף הפעולה, הוא מודה, היה מעט מוזר, אבל התהליך הוכתר בהצלחה "ובסוף גם שילמו לנו על זה,

אז את המילגה שקיבל תלמיד אלמוני במוסד כלשהו, הוא צריך לזקוף לטובת ערערה".

אגב מלגות: שכר הלימוד האסטרונומי בישיבות ובאולפנות - עד מתי?!

"ההורים צודקים", קובע גלט ומוסיף "גם אנחנו הורים, בזמננו הפנוי". לדבריו, בחינוך הפנימייתי מאוד קשה להוזיל עלויות משום שההוצאות היסודיות הן רבות ואי אפשר בלעדיהן. אבל היום רוב המוסדות אינם פנימייתיים ובאלה, הוא מסביר, העלות הגבוהה נובעת משלושה מוקדים. הראשון קשור לגודל, לפי הכלל "מוסד גדול יכול לגבות פחות". השני קשור למגוון המגמות שקיימות במוסד, על גבי המגמות הבסיסיות. השלישי הוא הפעילות החברתית הלא פורמלית, שגלט מכנה אותה "הלוז של חיי כל ישיבה ואולפנא". המימון של כל אלה לא יורד, אך לעומת זאת הקיצוץ בתקציבים רק מעמיק. "אם לפני עשור קיבלו המוסדות סכום מסוים ממשרד הדתות, היום אנחנו מקבלים רבע".

צמצום מסוים בחור שנפער בכיסם של ההורים עשוי להגיע מכיוון 'עוז לתמורה'. גלט מספר שבימים אלה מתבצעת חשיבה כיצד להגיע להבנות עם משרד החינוך על הייחודיות של 'עוז לתמורה' בחינוך הדתי. השאיפה היא להגיע להכרה ש'סדרים' בגמרא, למשל, הם תוספת חינוכית שניתן להכניסה לתכנית. באופן כזה יצטרף החינוך הדתי למסגרת, ואקסטרות שממומנות היום על ידי ההורים יגיעו מתקציבי משרד החינוך.

אבל גלט לא מסתפק באלה. לדבריו הוא יזם, והרשתות האחרות ניאותו, לשבת יחד עם ראש מינהל חינוך דתי, אברהם ליפשיץ וצוותו, מתוך רצון להיכנס לעומק סוגיית העלויות. "הצוות שהוקם יצא בהכרזה משותפת: אנחנו נוריד את שכר הלימוד. המבחן הוא של שנתיים, ואנחנו עובדים יחד". גלט מסביר שהקיצוץ בפעילויות החברתיות וההתנדבותיות לא יהיה פשוט אבל הוא הכרחי. אל הדיונים האלה הוא מזמין "מעל גבי העיתון, את החוליה החשובה בשרשרת - ההורים, שצריכים להיות שותפים בהחלטה על מה מוותרים".

"אבל", הוא מבהיר "כמו שאני אומר שההורים צודקים, כך ההורים צריכים להגיד שהמוסדות צודקים. הדרך לפתור את זה היא ביחד. ומי שחושב שהפיתרון זה 'תתייעלו', מוזמן לשבת איתי. ההתייעלות היום היא בכל השדרות".

אז מה, יש כאן 'קול קורא'?  

"כן. קול קורא להקמת פורום משותף וללקיחת אחריות. לא הפגנה, חזרה הביתה והטלת אחריות על מישהו אחר".

גם עובדי התחזוקה מתמקצעים

יש שיאמרו שאין לעורר שדים מרבצם ומה שהיה - היה. מצד שני, קשה להתעלם מן העובדה ששני מוסדות השייכים למרכז יב"ע חוו טלטלות קשות. אחד בשל שערוריית הטרדה של רב כלפי תלמידיו, השני בשל שערורייה כספית, במסגרתה אדם שניהל שני מוסדות שלח את ידו אל הקופה. הפרשיות האלה אירעו אמנם לפני שנים, אבל הטיפול בהן היה, איך לומר, לא לגמרי לשביעות רצון ההורים. "אנחנו לא שם", אומר גלט "הניהול התקין הוא נר לרגלינו, הוא כרטיס הביקור שלנו, ולכן הרשויות המקומיות עומדות בתור כדי להתחבר למרכז ישיבות בני עקיבא". ובכל זאת, הוא ניאות להתייחס עניינית ואומר שהוא זה ששלח את מנהל הכספים ההוא לבית הסוהר. "ההבנה שלי היא שזה קידוש ה' ולא חילול ה'".

אז היום מרכז ישיבות בני עקיבא מברר תלונות באופן בלתי מטייח?

"אני לא יכול להתווכח עם דימויים של לפני 20 שנה, אבל הדוגמאות האלה מוכיחות שכשקורה משהו לא תקין- הוא מטופל. הראייה היא שמישהו יושב בכלא. היום מרכז יב"ע הוא מודל לניהול מקצועי ושקוף. אני יכול לדעת מכאן מה קורה בכל ישיבה. כשיש גוף גדול, יש למי לפנות ולא מטייחים".

את הפן החינוכי במרכז יב"ע מוביל היום, לצד גלט, מינהל חינוך פנימי שבראשו עומד הרב ד"ר יהודה פליקס, ראש מכללת 'אורות' לשעבר, ועוד 4-5 בעלי ניסיון עשיר בחינוך, בחתכים אזוריים. הרכש האחרון של המינהל הוא הרב בני נכטיילר, שסיים לאחרונה את תפקידו כמזכ"ל תנועת 'בני עקיבא'. את הרב בני, אגב, מחליף דני הירשברג, שמגיע להנהלה הארצית בדיוק מכאן, ממשרדי יב"ע.

מלבד תוכניות לימודים כלליות, הרשת מפעילה פרויקטים חוצי מוסדות כמו לימוד סדר משניות בשנה, תחרויות וחידונים במקצועות קודש, פרויקטים חינוכיים, חברתיים, התנדבותיים ועוד. המרכז אחראי על מינוי ראשי המוסדות ומנהלי התיכון והחטיבה ברשת, וגם על התמקצעותם. השנה היו כאן המזכירות, עובדי התחזוקה של המוסדות, ראשי הישיבות, וכל מי שנמצא בתווך. כולם עברו ימי עיון.

בתחום ניהול המשאבים, כאמור, הליווי הוא צמוד. החל מאיתור המשאבים, המשך בהצעות מחיר רשתיות ועד לבקרה כלכלית, חיסכון והתייעלות.

"המבחן של רשת הוא אם היא יכולה להחזיק מוסד גם באופקים ובבית שאן. לקחת מוסד כמו 'נוה רוחמה' (אולפנא לבנות עם לקויות למידה, ע"ל) שלא יכול היה להחזיק את עצמו, או לקחת את 'כינור דוד' ביישוב עטרת עם כל קשיי הביטחון. צריך לראות אם רשת מתעסקת רק בשמנת או שהיא לוקחת על עצמה את מגוון האתגרים של מפת הארץ. הרב דרוקמן אמר 'ופרצת' וזה הצליח".

בניגוד למסרי האחדות השגורים, גלט דווקא חושב שיש מקום לכמה רשתות חינוך ושזה אפילו בריא. "בשנים האחרונות יש שיתוף פעולה בריא בין הרשתות. יש פורום שהוקם על ידינו, ואנחנו יושבים בו יחד, נציגי הרשתות, ויש למידה משותפת ותיאום בנושאים ארציים". גלט, שמשמש ראש הפורום הזה, מסביר שכוחות אוחדו, למשל, במאבק מול משרדי הממשלה על משאבים. יש גם תיאום, ככל שניתן, במגעים עם רשויות מקומיות על כניסה של רשתות לערים חדשות, ואפילו בקביעת נורמות שכר סבירות לראשי המוסדות. "בתוך זה אני חש שמרכז ישיבות בני עקיבא מהווה, מבחינה אידיאולוגית, את הזרם המרכזי של הציונות הדתית, ומוביל בתוך המשפחה של הציונות הדתית".

ofralax@gmail.com