גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

הרהורי תשובה - בגליון השבוע

בתקשורת לא מדברים על הדבר האמתי, אלא תמיד על הצד הצרכני-תיירותי של החג: מתנות לחגים, מתכונים, טיפים ודיאטות. החגים ברוח אודטה.
22/09/11, 14:06
ידידיה מאיר

1.     חודשיים לפני חנוכה כבר יש סופגניות בחנויות המאפה בישראל. זה קצת מבלבל, וגם די משמין, אבל מילא. השנה, יותר מחודש לפני סוכות, כבר ראיתי מישהו שהקים בעירנו חנות ארבעת המינים ארעית. גם מודעות הוא תלה ברחובות הסמוכים: בואו להזמין לולבים ואתרוגים. עד כאן, אמרתי. יש גבול.

אני אפילו שוקל לפתוח נגדו קבוצה באינטרנט. אימת הדין עוד לפנינו, עוד לא המלכנו את הקב"ה, לא תקענו בשופר, לא צמנו ולא התחננו על נפשנו, וכבר הדסים? כל ימיי שמעתי על אתרוגים אחרי סוכות, השנה התחדש לי שיש גם אתרוגים לפני סוכות. וזה בלבל אותי, כי לא רק למה שקורה בלב-לבו של יום הכיפורים קוראים 'סדר העבודה'. אפשר לכנות כך את כל מהלך הימים האלה, סדר עבודה מדוקדק: חודש של הכנה, ואז ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפור, "הימים שבינתיים", סוכות, חול המועד ושמחת תורה. היגיון גדול טמון בסדר הזה - ויזם הלולבים מנסה לערער אותו?

להשלמת האנדרלמוסיה בנפש, אשתי (שמעדיפה לשמור על אנונימיות, לכן לא אנקוב פה בשמה) נתבקשה להגיש השנה את תכניות החגים בערוץ השני. ביום בהיר אחד של אלול היא הגיעה לאולפן וצילמה בזו אחר זו תכניות לראש השנה, יום כיפור וסוכות. יום קודם ערכה איתי חזרות במטבח. כמעט השתגעתי. איציק שמולי והרב רפי פוירשטיין מגיעים לדבר על סוכות, דירות ארעי ומאהלים, אשתי מחפשת שאלות מתאימות, ואני לא מסוגל לדמיין סכך, או כל דבר אחר שהוא מעבר לקיר של ראש השנה ויום הכיפורים.  

2.     ומסביב יהום הסער של ספטמבר. כאילו מדובר בשני עולמות מקבילים. "החגים" על פי התקשורת הישראלית הם מין קישוט כזה לחיים, הם לא הדבר האמיתי, ולעומתם בחדשות מתרחשת המציאות הרצינית: מדינות ששליטיהן מאיימים עלינו פומבית, עמים שמתקוממים ודורשים את ירושלים, אומות העולם כולן שעוסקות בנו ובזכותנו על הארץ הזו - כאילו לא קשורות כלל ליום הדין הקרב, להמלכת הקב"ה על הבריאה. החגים הם תמונה קטנה בעמוד האחרון של חסידים עם פיטם וזכוכית מגדלת בשוק ארבעת המינים, שממש לא קשורים לכותרת הראשית.

ואף למעלה מכך: התקשורת מוצאת כל פעם דרך לרדד את החגים ולהגיש לנו אותם כמשהו קולינרי, יחצ"ני, מסחרי, שיווקי. מתנות לחגים, מתכונים, טיפים, דיאטות, עצות למפגש השנתי עם החותנת. החגים ברוח אודטה. לא מדברים על הדבר האמתי, אלא תמיד על הצד הצרכני-תיירותי של החג. לא על יום החזרה בתשובה אלא על עצות לצום (דיאטנית שלא תגיד לי השנה לא לאכול מלוחים לפני הצום תזכה בטבלית "קל-צום" בחינם). לא על מנהג הכפרות אלא על הפולמוס השנתי הקבוע על שחיטת התרנגולים (דוברת 'תנו לחיות לחיות' כבר אתנו על הקו?). לא על הסליחות אלא על "סיורי סליחות". מאות ועדי עובדים נוסעים עד ירושלים כדי לראות את הילידים ומתרפקים על איזה גבאי כורדי שבכלל נפטר מזמן, במקום לקפוץ לבית הכנסת השכונתי שלהם בחדרה או בגדרה לסליחות רגילות. טוב שבפסח הם לא יוצאים לסיורי ליל סדר, במקום להיות שותפים בדבר עצמו.

3.     בחנו את עצמכם: לכמה מהשירים/היצירות/האלבומים הבאים האזנתם בחודש האחרון?

"הנני העני ממעש", הביצוע ההיסטורי של יוסל'ה רוזנבלט מלפני שישים שנה, כפי שיצא לאור מחדש באלבום "עוד יוסף חי". לא פחות חשוב: היצירה החדשה של יוסי גרין על אותן מילים בדיוק, בביצוע ישראל ורדיגר ובעיבוד של יהושע פריד. האלבום "וכל מאמינים" שהוציא לפני 35 אלולים מרדכי בן דוד ושינה את פס הקול של החודש הזה. כל ניגוני חב"ד לימים הנוראים כפי שמופעים בתקליטי ניחו"ח הישנים, ובפרט "אבינו מלכנו" בביצוע של אברהם פריד (לאחרונה קשה לי לאבחן אם הצמרמורת בזמן ההאזנה לשיר הזה היא בגלל המילים, בגלל עוצמת הניגון המכוון של האדמו"ר הזקן, בזכות הביצוע של פריד או כי זה מזכיר לי את דבריו של הרב טל לתלמידיו דקות לפני שכוחות הפינוי נכנסו לישיבה בנוה דקלים: "אל תתנגדו, אל תצעקו, רק תשירו את הניגון החב"די 'אבינו מלכינו אין לנו מלך אלא אתה'"?). "כבקרת רועה עדרו" של שלמה קרליבך הצעיר, ומהשנים המאוחרות יותר שלו - "לשמוע אל הרינה", שם הוא עובר לפני התיבה בכל תפילות ראש השנה.

"הנשמה לך" של אותו קרליבך בביצוע הנוגע של הלפגוט/אהוד בנאי (לפי בחירתכם). "אוחילה לאל" של הרב הלל פלאי בקולו של אבריימי רוט, מתוך אלבום 'הקומזיץ'. ועוד אבריימי רוט: "ויאתיו כל" בלחן החברונאי הוותיק (מתוך "לחיים טיש" לימים הנוראים). שלוש יצירות מופת שכתב הרב יוסף צבי ברייער מחסידות בעלז: "מרן דבשמיא", "מכניסי רחמים" (לא זה המפורסם) ו"היה עם פפיות" (מי שרוצה לשמוע את האחרונה במלוא עוצמתה, עם מקהלת ענק של אלפי מתפללים, יצטרך לבוא לתפילת הימים הנוראים בבית המדרש הענק של בעלז בירושלים). ועדיין בבעלז - "היום הרת עולם" שהלחין ושר גדול הבעלי-מנגנים של העולם היהודי, הרב ירמיהו דמן. ובמעבר חד: "קונצרט הסליחות" של יניב בן משיח עם עשרות הנגנים הטורקיים (מי אמר שאין שיתוף פעולה ישראלי-טורקי?). "קדוש" של משפחת ואך. "את פניך" של יונתן רזאל עם הפרשנות האישית שלו למזמור. שירי הימים הנוראים של ר' חיים בנט בקולו הטהור של שלמה כהן שמעורר תמיד, לא רק באלול, לתשובה ומעשים טובים.

תוצאות: אם האזנתם לרוב או לפחות לחצי מהשירים כאן, מצבכם טוב. אתם כבר באטמוספירה של הימים הנוראים.

אם הרשימה הזאת נראית לכם כמו שמות שהמחשב של משרד הביטחון בחר למבצעים בעזה - שובו בנים שובבים ורוצו לחנות התקליטים הקרובה.

4.     ולסיום, ערב שבת סליחות, אני עומד לכתוב פה משהו שעלול להוציא את השד העדתי מהבקבוק, וגם את השד האלולי: בחודש הזה אני מוסיף בכל בוקר לברכות השחר את הברכה "ברוך שלא עשני ספרדי" (נו, אם גם אתם אשכנזים, תגידו בכוונה אמן!). עשרות תקיעות שופר של שחרית ואינספור "לדוד ה'", לא יגרמו לי להרגיש את רצינות הימים וכובדם כמו השכמה אחת לפנות בוקר לסליחות. ומה מדהים? שבשבע השנים האחרונות אני בכל מקרה קם יום-יום בחמש לפנות בוקר. מאז שהתחלתי להגיש תוכנית בוקר ברדיו, השעון המעורר שלי עובד 12 חודשים בשנה, 5 ימים בשבוע, במתכונת של שמש בית כנסת בעיירה יהודית באלול. ובכל זאת, אינה דומה השכמה שיש עמה קלון ("לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים") להשכמה שאין עמה קלון.

אבל החל ממוצ"ש כל היהודים, לא משנה מאיזו עדה, משכימים. אגב, גם אצלכם זה ככה, או רק אצלנו בבית? בערב תשעה באב אני מחפש מגילת איכה וקינות ומוצא רק "סליחות", ובערב הראשון של סליחות כל מה שאני מוצא על המדף זה "קינות לתשעה באב".

השנה גיליתי שיש אנשים שדווקא רוצים להקדים את החרדה מפני הדין. אחי משתתף מדי שבוע ביום חמישי בערב בשיעור הנודע של הרב משה שפירא בירושלים. מדי פעם הוא חוזר בפניי על רעיון מחשבתי מסובך, ואני מהנהן כאילו אני מבין את כל המהלך. לפני שבועיים אחי ריחם עליי וציטט לי משהו פשוט. הרב, כך סיפר לי, אמר בשיעור שצר לו שאצלנו לא אומרים סליחות כמו הספרדים. חודש שלם של סליחות, הוא התרפק באוזני שומעי לקחו, חודש שלם!