גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

החייל שלי - בגליון השבוע

על הקשר בין תיק של אישה ממוצעת לאחריות וכמה מילים טובות על הצבא לרגל שחרורו הקרוב של הבן
22/09/11, 14:06
אסתי רמתי


יחד עם התרוצצויות אחרי משחת נעליים בגוון האדמדם שהחייל הטרי היה צריך, החלו לעלות בי גלי חרדה. "מה זה, נותנים לכם לירות ברובים אמיתיים?" שאלתי בבהלה את החייל המשועשע. "זה לא מסוכן?"
בזמן שאתם קוראים שורות אלה, בעז"ה ובשעה טוב ומוצלחת, בני בכורי אמור להשתחרר מצה"ל. והרי אזהרה לאבו מאזן – בנוסף לכל הסיכונים המדיניים שאתה לוקח על עצמך, אם יהיו בלגנים, יהיה לך עסק עם חייל אחד עצבני במיוחד שהרסת לו את החפש"ש (חופשת שחרור, למתקשים).

סיכום קצר של שלוש השנים האחרונות: הרבה גאווה, הרבה דאגה, הרבה סיבים אפורים מהגרביים במייבש הכביסה, והמון ראשי תיבות (ע"ע חפש"ש). כמובן, תמיד יש מה לתקן, והיו זמנים שלא ממש התרשמתי שמדובר בצבא קטן וחכם. איך אמר הבחור כשדיברתי בסערת רגשות על פרשת הצוערים המודחים? "מה את רוצה? זה צבא".

אבל בלי שום ציניות, זאת זכות גדולה ומצווה גדולה לשרת בצבא הגנה לישראל. יש שם הרבה אנשים טובים, מוכשרים ומסורים, ותכל'ס, מה היינו עושים בלעדיו? מעבר לזה שהוא שומר על חיינו, הוא גם הופך את נערינו לגברים במסלול מזורז. אני עדיין מלאה הכרת הטוב למי שלימד את בני להתבונן בכיור מלא כלים, לומר "זה הכל?" ולשטוף אותם כלאחר יד.

ההתבגרות הזאת לא בהכרח באה בקלות, לפחות לא לי. אני עוד זוכרת את הימים הראשונים שאחרי הגיוס. יחד עם התרוצצויות אחרי משחת נעליים בגוון האדמדם שהחייל הטרי היה צריך, החלו לעלות בי גלי חרדה. "מה זה, נותנים לכם לירות ברובים אמיתיים?" שאלתי בבהלה את  החייל המשועשע. "זה לא מסוכן?"

שאלה אינטלגנטית, ללא ספק. מה חשבתי, שהם ישתמשו בקפצונים? אבל מאחורי השאלה הזאת עמד משהו יותר עמוק, הכרה מפחידה שהכתה בי לפתע: איבדתי שליטה. הילד שלי כבר לא ברשותי, הוא רכוש צה"ל.

ואולי שליטה זאת לא המילה הנכונה. אולי צריך לומר "תחושת אחריות". אני חושבת שנשים, במיוחד, חשות אחריות. תפתחו, למשל, תיק של אישה. מה לא תמצאו שם? אקמול, טישיו, פלסטר, מסרק ואיפור, תהלים, סידור, פינצטה, כפית, טופי, זוג גרביים... הגדילה לעשות בחורה חמודה אחת שאני מכירה, שנושאת לכל מקום נטלה. ומי זכר להביא את התופים כשיצאנו ממצרים, אה? ועכשיו תפתחו תיק של גבר. בעצם, קודם תמצאו אותו. הוא מסתובב עם כל מה שהוא צריך בתוך ארנק זעיר בכיס של המכנסיים.

"למה צריך לקחת כל-כך הרבה?! זאת כולה נסיעה של שעה!" תמה הבעל, בזמן שאני ממלאת שקיות בבמבה ובקבוקי שתיה ונייר טואלט. אבל אולי נתקע בפקקים? אולי יהיה לנו פנצ'ר? אני יודעת שאם יציק להם משהו הם יבואו אלי, ומתפקידי לדאוג להם.

שנים של תחושה שהכל רובץ על הכתפיים הצרות שלנו עושות את שלהן, וכשמגיע הרגע שצריך לשחרר, זה לא פשוט. זה לא פשוט אפילו בחלאקה, קל וחומר בגיוס. כמה טוב שברגע הגורלי ההוא, נזכרתי להרים את הראש כלפי מעלה, ולהכניס את הכל לפרופורציות. נזכרתי שהילד שלי הוא לא רכוש צה"ל, ולמען האמת, גם לא הרכוש שלי. נזכרתי שיש מי שמנהל כאן את העניינים, והוא יודע בדיוק מה הוא עושה. וכל מה שאני צריכה ויכולה לעשות, זאת ההשתדלות הקטנה שלי.

בחסדי שמים כך נזכרתי אז, ועכשיו, בערב ראש השנה, עם כל העולם שמשתגע מסביב, זה בדיוק הזמן להיזכר בזה שוב.

 לא שנאה, בורות

"וכלה דבר וחרב... ושנאת חנם מעלינו ומעל כל בני בריתך"

כל שנה, בימים הנוראים, אני מוצאת את עצמי אומרת את היהי רצון הזה בכוונה גדולה. אולי אני טועה, אבל יש לי תחושה שאם נלמד לחיות קצת יותר טוב אחד עם השני, כל השאר כבר יסתדר.

בתקופה האחרונה, אנחנו עדים למלחמת חורמה של ציבור המתנחלים מול הקמים עליו להשמיצו. חוק החרם, קריאות לפטר שדרנים פוגעניים, ומתקפת מסרונים קטלנית לנייד של בדרן -  נמאס לנו, ובצדק.

ובכל זאת, אני לא בטוחה שהתקפת נגד היא תמיד הדרך הנכונה. כל מקרה לגופו. יש באמת משמיצים נוטפי שנאה שתמיד תהיה אצלם מתנחל פרזיט אלים ומתלהם. אבל יש רבים אחרים שרק הבורות מדברת מגרונם. ואם תבין על איזה מזון רוחני הם גדלו, תוכל אולי למצוא את הדרך הנכונה ללבם.

בתור צ'ופר לקראת סיום השירות, הבן שלי השתתף בקורס משתחררים. המדריכה היתה חכמה וסימפטית, והתכנים בחלקם היו מועילים מאוד, אבל חלקם לגמרי לא תאמו את החינוך שילדינו מקבלים. היה יום שלם על סמים, למשל. משהו בסגנון - עכשיו אתם כבר גדולים ומותר לכם, אבל בואו נסביר לכם למה לא כדאי. או יום שעסק בערכים עם דוגמאות כמו הגשמה עצמית, כבוד וכסף. אף מילה על הכלל. ומה עם עזרה לזולת? זה לא ערך, רק אמצעי לסיפוק.

אין מה לעשות - לא כולם אוכלים ציונות ואידיאלים לארוחת הבוקר. ולמרות שיש אנשים ערכיים בכל מקום, חייהם של חלקים נכבדים מעמנו סובבים בין פאבים לתכניות ריאליטי לקרייריזם חסר מעצורים. על סמך מה, בדיוק, אנחנו מצפים מהם להבין אותנו? 

משך תקופה מסויימת כתבתי באתר 'רשימות', שם זכיתי לטוקבקים ארסיים ככבשה ד"לית יחידה בין שבעים זאבים שמאלנים. ולא אחת הבחנתי שתשובה כנה, מכבדת ועניינית מצידי, שינתה מיד את הטון אצל היריבים. קשה לריב עם מי שלא רב איתך.

אז למה להיגרר להתכתשויות? אולי נאמין בעצמנו ונאמין בעם שלנו? יש לנו מסבירנים מעולים, ובעיני, טוב סיור אחד ביש"ע מאלף דרישות התנצלות.       

לחיזוקים חיוביים, ביקורת בונה, ועוד דברים מגניבים שאתם שומרים בתיק שלכם:

eramati@gmail.com