גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

פחד בבקתה - סיפור לילדים

טלי ותמר מגיעות לבית במושב. בני הדודים שלהן, נדב ונעמה, מזמינים אותן לטפס לבקתה המסתתרת בין צמרות העצים
22/09/11, 14:06
הודיה בונן-אלק

 

פרק 4

תקציר הפרקים הקודמים: טלי ותמר מגיעות סוף-סוף לבית במושב. בני הדודים שלהן, נדב ונעמה, מזמינים אותן לטפס לבקתה המסתתרת בין צמרות העצים. אך אז תמר מוצאת את עצמה תלויה בין שמיים לארץ...

סולם החבלים התנדנד. הידיים שלי הזיעו והחליקו ולא הצלחתי למצוא נקודת אחיזה. ואם כל זה לא מספיק, נביחות רמות החלו להישמע מתחתיי. לא העזתי להביט למטה.

"היי, תמר, אל תפחדי, זה רק ברקס", שמעתי את קולה של נעמה מהבקתה.

ברקס? איזה שם מוזר לכלב, הצלחתי לחשוב בעוד רגל ימין שלי מרחפת באוויר. רגל שמאל נותרה על הסולם, רועדת ללא שליטה.

מה עושים? הכלב האימתני מאיים עליי מלמטה ואני לא יכולה לחזור אחורה. אני לא מסוגלת לעלות עוד שלב, זה פשוט מפחיד מדי. אני תקועה פה על העץ.

ואז, סוף-סוף, טלי נחלצה לעזרתי.

"היי", היא רכנה קדימה וראשה ניבט אליי מראש הסולם, "את מסתדרת שם?"

נשאתי אליה מבט מיוסר, מודעת לחלוטין לכך שאני נראית מגושמת ומגוחכת להפליא.

"אולי תעזרי לי?" מלמלתי וקיוויתי שבני הדודים שלנו לא שומעים אותי.

טלי הבינה מיד. "אני אחזיק את הסולם, אוקיי?" היא אמרה בשקט, "יש לך מקום שם לרגל, אל תפחדי. פשוט תעלי".

פשוט? זה לא כל כך פשוט, חשבתי ושאבתי אומץ מנוכחותה. הצלחתי למצוא מקום לרגל הימנית ובאיטיות רבה, בלב הולם, טיפסתי עוד שלב.

***

"היי, תמר, סוף-סוף את כאן!" נעמה חייכה אליי ופינתה לי את המעבר, "אז מה את אומרת?"

מסוחררת ומבוהלת, נתמכת על ידי טלי, הזדקפתי והצלחתי לעמוד במקום יציב... יחסית. 

"מדהים", אמרתי, מעט חיוורת.

וזה היה נכון; מקרוב הבקתה נראתה עוד יותר מלהיבה. עמדתי על מעין מרפסת קטנטנה והשתדלתי שלא להתקרב למעקה העץ.

"תראי את הדלת", טלי הצביעה על דלת מעץ אמיתי, צבועה בכחול, דרכה יצא נדב.

"אני הולך להביא את ארוחת הבוקר", הוא הודיע בעיניים נוצצות והחליק החוצה בטבעיות, משתלשל דרך הסולם, "נאכל כאן!"

"בואי ניכנס בינתיים", נעמה הובילה אותי פנימה בגאווה בלתי מוסתרת. "את יכולה לבחור על מה לשבת, על הספסל או על השרפרף".

בחרתי בספסל נמוך והבטתי סביבי בסקרנות. מולי היה חלון, מכוסה בווילון פרחוני שהתנפנף ברוח. על הקירות נתלו שני מדפים, על אחד מהם נחו כמה משחקי קופסה ישנים וטרנזיסטור ("הוא פועל באמת, והוא כבר בן עשרים שנה לפחות!" סיפרה נעמה) ועל המדף השני נחו שני בקבוקי מים, צלחות וכוסות צבעוניות. את המקום אפפה אווירה סודית ונעימה, מלאה בקולות עליזים שבקעו אי שם מבחוץ.

"איך נדב עומד פה?" טלי שאלה בהיגיון ורק אז שמתי לב שהתקרה נמוכה.

נעמה צחקה, "הוא מתכופף. אין לכן מושג כמה פעמים הוא קם מהכיסא ודפק את הראש..."

צחקנו איתה. מצב הרוח שלי השתפר ושמחתי לגלות שהבקתה מוצאת חן בעיניי. מאוד. כבר חלמתי על הרגע שאביא לכאן את אחד הספרים שהבאתי איתי ואקרא בפרטיות ובשקט... אבל אז השלווה הופרה ונביחות רמות החלו להישמע מבחוץ.

"זה שוב ברקס", חשבתי לעצמי ושמחתי שאני כאן למעלה, מוגנת מהכלב הנוראי הזה.

כמה חבל שטעיתי.

כעבור רגע ברקס פרץ דרך הדלת כרוח סערה, נובח כמשוגע. 

"איך הוא הגיע לכאן?" טלי שאלה ונסוגה לאחור גם היא.

נעמה ניסתה לעצור את הכלב ללא הצלחה. "היי! ברקס, תירגע, מה יש לך?!"

מבועתת, התכווצתי במקומי וניסיתי להיעלם.

וכמו בהילוך איטי, ראיתי איך הוא מתנשם ומזנק היישר לכיווני, בלוע פעור, מלא שיניים חדות.

"הוא תוקף את תמר!" טלי צעקה בבהלה.

לא היה לי לאן לברוח. עצמתי עיניים וצרחתי בכל הכוח.

"אמאל'ה!"

 

המשך בפרק הבא