גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

פגיעת ברק - בגליון השבוע

בעוד ארדואן המגלומן מאיים אפילו על האיחוד האירופי, אהוד ברק מצוטט כמי שמטיל על ליברמן את האחריות להידרדרות יחסי ישראל-טורקיה
22/09/11, 14:06
עמיאל אונגר


הבוחרים היהודים מניו יורק העדיפו מועמד קתולי על וופרין היהודי, על מנת לשלוח מסר ברור לבית הלבן ולמפלגה הדמוקרטית שהקול היהודי לא נמצא בכיס שלהם
בעוד ארדואן המגלומן מאיים אפילו על האיחוד האירופי, אהוד ברק מצוטט כמי שמטיל על ליברמן את האחריות להידרדרות יחסי ישראל-טורקיה * אחמד טיבי צורף למטוסו של אבו מאזן כדי לאותת שהרשות הפלשתינית מייצגת גם את "ערביי 1948" * כדי שנתניהו יחשוש מבריחת האגף הימני של מצביעיו, דרוש בית פוליטי חלופי ראוי ורציני

ראש ממשלת טורקיה ארדואן איים בתחילת השבוע על האיחוד האירופי שטורקיה תקפיא את היחסים עימו במקרה שהנשיאות התורנית של האיחוד תעבור לידי קפריסין - במסגרת סבב שנקבע שנים מראש. באותו יום פרסם כתב ynet אטילה שומפלבי דברים שאהוד ברק מסר בשיחות סגורות. לפי הפרסום, שר הביטחון הודיע שניתן היה להרגיע את היחסים עם טורקיה, אלא שראש הממשלה סונדל על ידי ליברמן.

כל מי שעיניו בראשו מבין שיש לנו עסק עם מגלומן שגמר אומר להעמיד את טורקיה בראש הגוש הסוני במזרח התיכון, אל מול איראן השיעית. המדיניות הטורקית העקבית הזאת החלה הרבה לפני פרשת המשט.

מכיוון שלכלי התקשורת בשליטת נוני מוזס יש סדר יום ברור החותר להפלת הממשלה, והפרשן הפוליטי שומפלבי נרתם למשימה בחריצות - מגיע לברק ליהנות מהספק. שומפלבי כרך את הידיעה על התבטאויות ברק עם עוד טור של תום פרידמן בניו יורק טיימס התוקף את נתניהו. לאור העובדה שפרידמן תוקף את נתניהו באדיקות כבר מבחירות 1996, אז השווה אותו למועמד הקומוניסטי בבחירות ברוסיה גנדי זוגנוב, לא ברור מה ההתרגשות.

אפשר להעלות שתי תיאוריות לגבי פרסום הידיעה. אפשרות אחת היא שהדברים מדויקים, ואהוד ברק התכוון שהביקורת שלו על כישלון הממשלה בניהול היחסים עם טורקיה תגיע לתקשורת. אפשרות אחרת היא שינוי כיוון ביחסה של התקשורת לברק. כאשר הצטרף ברק לממשלה, ומאוחר יותר כאשר פילג את העבודה, השמאל ירה בו בליסטראות, ולתקופת מה עוצמת השנאה כלפיו בשמאל עלתה אפילו על רמת האיבה כלפי נתניהו. כעת מסתמן קו חדש-ישן של יצירת בידול בין ברק לנתניהו, מתוך כוונה למוטט את הממשלה. בטור שהופיע ב-18.9, כותב פרשן 'הארץ' אמיר אורן: "אם ברק לא ירשה סוף סוף לשכל שלו לגבור על האגו, אשמתו במצב המדיני והביטחוני תהיה שווה לזו של נתניהו".

כך או כך, ממשלה מאבדת את אמינותה כאשר שריה מסרבים לשאת באחראיות קולקטיבית להחלטותיה. במקרה כזה יפים דבריו של אמיר אורן בשינוי המתבקש: אם ראש הממשלה לא יטפל בהתבטאויותיו של שר הביטחון, אשמתו של נתניהו במצב המדיני והביטחוני תהיה שווה לזו של ברק.

טיבי ושפת הסמלים

ח"כ אחמד טיבי הוכיח את עצמו מזמן כפרובוקטור מדופלם שיודע לא למתוח את החבל יתר על המידה. כך ידע לתרץ כתפיסת טרמפ תמימה בלבד את הצטרפותו למטוסו של מחמוד עבאס בדרך לניו יורק. הביקורת עליו מתמקדת בכך שטיבי מבצע חלטורה כיועץ לרשות הפלשתינית בזמן שיש לו משרה מלאה בכנסת, או להיפך - שהוא עושה חלטורה בכנסת.

למעשה, שירותי הייעוץ שמעניק הדוקטור לפלשתינים אינם מהווים את עיקר הנזק. לימין הרש"פ עומדים מומחים גדולים מטיבי, כולל פרופסורים מאוקספורד וכן לוביסטים משופשפים בבירות החשובות. גם ישראלים בני דת משה המועסקים בתעשיית השלום מספקים לעת מצוא עצות לרשות או משמשים עבורה כמליצי יושר, אז למה להפלות לרעה את אחמד טיבי? אבל הביקורת הזאת מחטיאה את העיקר: הנזק שגורם טיבי הוא בעיקר במישור הסמלי.

טיבי לא זכה לטיסה חינם מעבאס כאשר האחרון היה בדרך לסופר או לסידורים בעיר, אלא בדרכו למה שמוצג כאירוע מכונן והיסטורי בחיי "האומה הפלשתינית". הצטרפותו של טיבי לנסיעה נועדה לשדר שאש"ף מייצג גם את "ערביי 1948", אזרחי ישראל.

השמאל הישראלי מטפח בהתמדה את האשליה שמדינה פלשתינית תיאלץ לתפקד בצורה ההולמת את מעמדה בקשר לגבולות ולאוכלוסייה. האתר של אש"ף באנגלית מבהיר אחרת. לפי האמור בו, הבקשה להכרה מדינית "אינה משפיעה על מעמד אש"ף כנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלשתיני או על יכולתו לייצג את כל הפלשתינים סביב העולם". כלומר, אש"ף מייצג גם את ד"ר אחמד טיבי.

האתר מפרש הלאה: "ההתייחסות לנושא המדינה והזכות להגדרה עצמית אינה שוללת את זכויותיהם, מעמדם או תביעותיהם של הפליטים הפלשתינים... הנושא העיקרי העומד בפני העם הפלשתיני". זהו גם נושא אזורי, טוען האתר, בהתחשב בפליטים המתארחים קרוב לשבעה עשורים בירדן, לבנון וסוריה.

המסע להכרה במדינה פלשתינית מתנהל תחת הכותרת "מדינת פלשתין 194". רק תמימים יקבלו את ההסבר כאילו משמעות המספר הזה מסתכמת בכך שפלשתין תתפוס את מקומה כמדינה ה-194 באו"ם. אולי קיימת משמעות חגיגית למספר עגול כמו 100 או 200, אך אין משהו מעורר השתאות במספר 194, וגם התחביר מסורבל ואינו יאה אפילו לקופירייטר מתחיל. החלטה 194 של האו"ם היא שמסתתרת מאחורי הסיסמה. ההחלטה, שהתקבלה זמן קצר לאחר ההתנקשות בשליח האו"ם ברנדוט בדצמבר 1948, מזכירה את זכות השיבה של הפליטים (וגם את בינאום ירושלים). באמצעות הרמז להחלטה 194 מדגיש האויב שגם לאחר הקמת מדינה פלשתינית ימשיך "שחרור פלשתין" להיות הנושא שיעמוד בראש סדר היום.

 דרוש בית חלופי

לאחר הרס הבתים במגרון הופיעה ב'בשבע' ובעיתונים אחרים מודעה מטעם ועד מתיישבי בנימין, המציבה את תמונות ההרס מול מילות הג'ינגל של הליכוד בבחירות 1992: "הדרך שלי, הבית שלי, הליכוד - זה נכון". המודעה נועדה להבהיר שלא זו הדרך, והבית שלי אינו מתיישב עם בתים הרוסים במגרון. המסר היה חזק וקולע, אך השאלה היא מה הלאה.

יש לנו מה לקנא באחינו היהודים מעבר לים, שנפלה בחלקם הזכות להעביר מסר לבית הלבן. המחוז התשיעי במדינת ניו יורק היה כמעט רשום בטאבו על שמם של הדמוקרטים, והם שולטים בו ללא עוררין תשעים שנה ברציפות. היות שאחוז ניכר מבוחרי המחוז הם יהודים, הבחירות המיוחדות שם הפכו למעין משאל עם על מדיניות ממשל אובמה כלפי ישראל.

המועמד הרפובליקני בוב טרנר אימץ מגמה הסוחפת את המפלגה הרפובליקנית, ותקף את הממשל על הכתף הקרה שהוא מעניק לישראל. גם המועמד הדמוקרטי דוד וופרין, יהודי שומר מצוות, היה ביקורתי כלפי הממשל בנושא הקרירות שלו כלפי ישראל. אבל כאשר נשאל אם יתמוך בנשיא אובמה לקדנציה שנייה לנשיאות השיב וופרין בחיוב, בטענה שעל ידי תמיכה כזאת הוא יקנה לעצמו השפעה בקונגרס ואצל הנשיא - מה שמכונה אצלנו בקיצור "להשפיע מבפנים". הבוחרים היהודים לא קיבלו את ההסבר הזה. הם העדיפו מועמד קתולי על וופרין היהודי, על מנת לשלוח מסר ברור לבית הלבן ולמפלגה הדמוקרטית שהקול היהודי לא נמצא בכיס שלהם.

תוצאות הבחירות נקלטו היטב ויצרו גל של תגובות. חברי קונגרס דמוקרטים כונסו אצל סגן הנשיא ג'ו ביידן לתדריך שנועד להקל על מלאכת ההסברה שלהם לציבור היהודי. שגרירת ארה"ב באו"ם סוזן רייס הזמינה מנהיגים יהודים על מנת להסביר את המאמצים שארה"ב משקיעה כדי למנוע הכרה בפלשתין. בעלי טורים שאוהדים את אובמה השקיעו שעות נוספות על מנת להוכיח עד כמה מדובר במנהיג ידידותי לישראל. הגדיל לעשות ה'ניו יורק מגזין' שבכתבת שער הציג את אובמה עטור כיפה וכינה אותו "הנשיא היהודי הראשון". על פי התגובות, המאמר לא בדיוק שכנע את הקוראים.

בשיטת הממשל הישראלית אין לנו בחירות אמצע או בחירות מיוחדות על מנת לשגר מסר לנבחרינו. עלינו להסתפק בסקרים, המצביעים על ירידה לליכוד ועלייה קלה למפלגות הציונות הדתית. אולם בסופו של דבר פוליטיקה היא כמו קוטג'. אם היצרנים סבורים שהצרכן יקנה בכל מחיר, הם לא יהססו להעלות את המחירים. אם לא מראים לנתניהו ולליכוד שיש אלטרנטיבה, הח"כים הטובים מהליכוד שוב יירדמו בשמירה. אם כמו שכתב העורך בגיליון הקודם אין ברצוננו להיות ילדי כאפות, נתניהו חייב להיות משוכנע שקיימת אלטרנטיבה לו ולליכוד.

מצד אחד זה מחייב אותנו לפעול כמו יהודי המחוז התשיעי, שנטשו דפוסי הצבעה מסורתיים והצביעו לרפובליקנים על מנת להעניש. בבחירות האחרונות נתניהו הפך את השבוע האחרון של מערכת הבחירות לט"ו בשבט. כשהוא מלווה בבני בגין ובבוגי יעלון הוא שתל עצים ברחבי יהודה ושומרון, בעקבות סקרים שהוכיחו שהבוחר הציוני הדתי מתלבט בין הליכוד למפלגות המגזר. את האיום הפוליטי כתוצאה מאכזבת בוחרי הימין עליו לחוש כל ימות השנה.

מצד שני, אם בוחרי ליכוד יגיעו למסקנה שהבית אינו שלהם והדרך של הליכוד מובילה רק להמשך הוויתורים, חובה להציע להם בית פוליטי חלופי ראוי ורציני, היות שאין הם מלאכים המסוגלים להגיד על עצמם "כי ברחוב נלין".