גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

ובינתיים, הרחק מרוטשילד - מיקרוסקופ

תאונת הדרכים המחרידה שבה נדרסה לי זיתוני והופקרה למוות תפסה בתחילת השבוע את הכותרות הראשיות
22/09/11, 14:06
עדי גרסיאל

ובינתיים, הרחק מרוטשילד

תאונת הדרכים המחרידה שבה נדרסה לי זיתוני והופקרה למוות תפסה בתחילת השבוע את הכותרות הראשיות. 'ידיעות אחרונות', לדוגמה, הקצה ביום ראשון כמחצית מעמוד השער שלו לנושא, תחת הכותרת "פגע וברח לפריז". גם עמודים 4-2 הוקדשו כמעט כולם לאירוע הקשה. רק קוראים קפדנים הבחינו בידיעה שבתחתית עמוד 4: "3 הרוגים בתאונה קשה בדרום".

איך ייתכן שיותר משלושה עמודים בתחילת העיתון הוקדשו לבחורה אחת שנהרגה, בעוד שלתאונה אחרת, קטלנית יותר, נמצא בקושי מקום?

כמה תשובות: ראשית, מדובר בצעירה פוטוגנית שהתגוררה ונדרסה בתל אביב. שנית, נסיבות התאונה - 'פגע וברח' כשהדורסים נמלטים לצרפת - מעצימות את הדרמה. ושלישית, ואולי החשובה מכל - כל ההרוגים בדרום היו מהפזורה הבדואית. גם עיתון 'הארץ', לא החשוד המיידי באפליה של בני מיעוטים לרעה, שמר על פרופורציות דומות בסיקור שתי התאונות.

תאמרו: מה קרה לכותב המדור, הוא התחיל לקבל סיוע מהקרן החדשה? אם הבדואים לא היו נוהגים בפראות, הם לא היו פוגעים זה בזה! ובכן, מעבר לבעיה המוסרית של גישה כזו, חוסר האכיפה וההזנחה בכבישי הנגב אינם מוגבלים רק ל'פזורה'. יש להם השפעה הרסנית על כל תושבי האזור ועל מבקריו. וזהו בדיוק תפקידה של התקשורת: להעלות על פני השטח בעיות כאלה ולא להרפות. מחאת האוהלים היא דוגמה טובה לכוחה של העיתונות להעלות נושא לסדר היום, גם אם הוא נדמה אפור משהו. למעשה, אם מאית מתשומת הלב התקשורתית למחאה היתה מוקדשת לאנרכיה בכבישי הדרום, המצב כבר היה נראה יותר טוב. ומי שעוד לא השתכנע, אולי יתרשם מהידיעה - שגם היא לא זכתה לחשיפה עצומה - כי תאונה שאירעה יומיים אחר כך, באותו כביש ממש בדרום (31), גבתה את חייהם של אם ובנה. הפעם לא מהפזורה, מדימונה.

עדי גרסיאל

 

חיה במחזה

שתי מחזאיות שמאלניות קיצוניות ביקרו בקריית ארבע-חברון ביום ראשון, וערוץ 2 עשו מהסיור שלהן כתבה 'חדשותית'. תשדיר שירות לארגון 'שוברים שתיקה', קוראים ל'כתבה' הזו בחברון, ובצדק. סרט תדמית או תשדיר שירות מעניקים לצופה את נקודת המבט של הגורם המפרסם, ורק את שלו. מערכת חדשות, לעומת זאת, אמורה לבוא ממקום נקי, ולדווח על אירועים תוך הצגת נקודות המבט השונות, מבלי לנקוט צד.

ה'כתבה' ליוותה את המחזאית עדנה מזי"א, שסיפקה לצופים מבט נדיר לעולם החשיבה הפלקטי שלה ושל חבריה. ה"זוועות" שמזי"א מדברת עליהן נותרות בסימן שאלה. אף אחד לא רואה זוועה, אין אף גוויה שרופה, כנראה שהמתנחלים הספיקו לנקות את הפוגרום היומי לפני בואן. הכתב מצלם את מזי"א ואת חברתה לסיור ענת גוב, ומתאר את רחוב השוהאדה כ"אזור סטרילי שרק ליהודים מותר להסתובב בו", תוך שהוא שוכח לספר שמעבר לרחוב, 90% מהעיר חברון הם אזור נקי מיהודים. למחרת הופיעה אותה מחזאית קיצונית ב'ערב חדש' ודבריה עלו מדרגה: "כשיושבים לך 750 יהודים... מוקפים ב-120 אלף פלשתינאים - איך לא יהיה טרור?".

את תיעובה כלפי המתנחלים קל לשמוע ולראות גם בשפת גופה. כשראש המועצה של קריית ארבע הגיע לדבר איתן והציע להן לשתות, מזי"א איבדה עשתונות וזעקה בפאתטיות: "אני אישה מבוגרת מאוד. תראה באיזה מצב רגשי אני בגלל מה שראינו עכשיו בכבישים...". ב'ערב חדש' המשיכה מזי"א להתיז במזרקת השטנה שלה על תושבי קריית ארבע: "הם אנשים פרובוקטיביים שמחופשים לאנשים מאוד נעימים". הזעזוע שלהן מה'אנדרטה' לברוך גולדשטיין הוא חד כיווני לחלוטין. לשאלת המראיינת, שרה ב"ק, האם תופיע בפני ערבים בחברון, השיבה מזי"א: "ברור, זו עיר ערבית". "ולא יפריע לך ששם נמצאים קברים של מי שהיו רוצחי תרפ"ט, למשל?" לא, ענתה מזי"א, אני לא רואה את המציאות ככה. היום יש שפה חדשה ומציאות חדשה. על עשרות קורבנות הטרור הערבי מחברון וסביבתה - אף מילה. את החרם על ישראל היא מצדיקה, והיתה מצביעה באו"ם לטובת פלשתין לו יכלה. אלה 'אנשי הרוח' שמשווקים לצרכני התקשורת בישראל.

חני לוז

 

שניים עיתונאים, אחד פרשן

לפני שנים אחדות יצא לדרך קמפיין בעד איזון של דעות הפרשנים המופיעים ברשות השידור. בהובלת אגודת 'לדעת' סימנו, בין היתר, את משה הנגבי שלרוב הופיע לבד וסיפק מידע חלקי, התייחסויות מוגבלות לפסקי דין מסוימים והסברים מוטים. פרשן אחר היה אמנון אברמוביץ' בתוכנית 'יומן'. שוב, צרכני התקשורת זכו למסרים חד-צדדיים הטבולים לא רק באידיאולוגיה שמאלנית אלא בתשפוכת של ביטויים, קללות והכתמות. בסופו של דבר הוציא הממונה על תלונות הציבור ברשות חוות דעת אמיצה נגד העסקתו של פרשן יחיד ללא איזון.

והיום? צפיתי במוצאי שבת האחרונה במשדר החוזר של 'יומן השבוע' של הערוץ הראשון בהנחיית איילה חסון. שוב ראיתי שלצד שני עובדי רשות השידור, העיתונאים יואב לימור ועודד גרנות, יושב ארי שביט, עיתונאי 'הארץ'. לשביט השקפה אישית-פוליטית מובהקת שבאה לידי ביטוי במאמרי הדעות והפרשנות שהוא מפרסם בעיתונו. הוא מייצג את השמאל ה'מתון', אם כי הוא מסוגל בקלי קלות להשפיל את היריבים לו.

לדעתי, העובדה ששביט הוא פרשן יחיד מנוגדת לאתיקה המקצועית. קשה לי לחשוב שמערכת התוכנית פוסלת כל עיתונאי אחר שמוכר כמייצג את ההשקפה הלאומית. הרי אפילו הטלוויזיה החינוכית מצאה סוף סוף כמה עיתונאים, ביניהם שרה ב"ק ואראל סג"ל, כדי להנחות את 'ערב חדש'. מדוע שביט ממשיך זה זמן רב להופיע לבד, ללא פרשן אחר המחזיק בדעות שונות ממנו? מדוע רשות השידור חושבת שהיא יכולה לפגוע כך בזכויותיו של הציבור? מדוע כל כך קשה לאפשר לצופים לצפות בתוכנית המתנהלת לפי כללי האתיקה? מדוע הממונה אינו מתערב?

בתשובה לפנייתנו אמר הממונה אלישע שפיגלמן ששביט מופיע כ"עיתונאי שיש הערכה רבה לידיעותיו ודעותיו" המביע את דעתו האישית בלבד.

ישראל מידד




  • ביקורת הנקרא

נתניהו עוד יתגעגע לאוסלו (עקיבא אלדר, 'הארץ')

עקיבא, תחכה קצת עם תרחישי האימים, עוד לא התאוששנו מההפחדות על 'ספטמבר'

 

האתר (הפנורמה של מועצת יש"ע) לא נועד להראות את יופי הארץ אלא לנסות לשכנע אותנו שאנחנו חיים בסכנת נפשות איומה (ynet)

והאמת? אנחנו חיים בשוויץ של המזרח התיכון החדש, נכון?

 

התנועה היהודית הלאומית והתנועה הלאומית הפלשתינית נולדו יחד (פרופ' זאב צחור, 'ידיעות אחרונות')

איך לומר זאת בעדינות: אם היה פרס נובל להיסטוריה, לא היינו ממליצים לפרופ' להיסטוריה(!) צחור להגיש מועמדות על סמך המאמר הזה



  • חדשות בחדשות
  1. מרדכי לביא, המגיש הוותיק של יומן חדשות הערב ברדיו 'קול חי', עוזב את התחנה אחרי תשע שנים ועובר ל'קול ברמה', שם יגיש את תוכנית הבוקר החדשה של התחנה.
  2. 'הארץ' יפרסם התנצלות בפני יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין. זאת לאחר שבית הדין של מועצת העיתונות קבע כי העיתון הפר את האתיקה העיתונאית כשפרסם כתבה על פי מסמכים מוויקיליקס, שבה נטען כי "דני דיין מבטיח: מתנחלים יסכימו להתפנות תמורת מחיר הוגן". על פי ההחלטה, 'הארץ' לא הביא את תגובתו של דיין ולא הוכיח את הטענה.
  3. הזמר שלמה ארצי מצטרף ל'ידיעות אחרונות'. ארצי יכתוב טור אישי שיפורסם במוסף '7 ימים' החל מגיליון ראש השנה.
  4. הממשלה אישרה השבוע פה אחד את מינויו של יוני בן מנחם לתפקיד מנכ"ל רשות השידור.