גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

לא מגיעה להם מדינה - בגליון השבוע

חזון המדינה הפלשתינית של נתניהו הוביל לניסיון ההכרזה החד-צדדית של אבו-מאזן
22/09/11, 14:06
עמנואל שילה


הניסיון לחייב חיילים דתיים להשתתף בהופעה של זמרות הוא כפייה חילונית שאין להשלים עמה

עצם הניסיון של המפקד לחייב כנורמה את החיילים הדתיים להשתתף בהופעה של זמרות הוא כפייה חילונית חמורה שיש להיאבק נגדה, גם אם הפסיקה ההלכתית המעשית תורה שבהינתן מצב כזה יכול החייל הדתי לחרוק שיניים ולהישאר במקום
לפי מה שמסתמן בעת שהדברים נכתבים, נראה כי רגיעה מסוימת משתררת בחזית המדינית באו"ם. האפשרות שמדינה פלשתינית תוכרז בעצרת האו"ם הנוכחית נראית כעת רחוקה מאוד. ואם ייחסך גם הצורך בהטלת וטו אמריקנית, יוכל לכאורה נתניהו לנשום לרווחה, ואולי גם לחגוג ניצחון דיפלומטי קטן. אך עם כל הכבוד להצלחה המסוימת הזאת, כדאי שנתניהו ישאל את עצמו איך בכלל הגענו למצב בו אבו-מאזן, שלא מסוגל לשרוד יותר מכמה ימים בלי התמיכה הישראלית הכלכלית והביטחונית, מעז לחתור במשך חודשים ארוכים למהלך חד-צדדי תוך הפרת ההסכמים עם ישראל.

השורש שממנו יצא כל הרע הזה הוא קבלת העיקרון של המדינה הפלשתינית על ידי בנימין נתניהו בנאום בר-אילן. מרגע שהכריזה ישראל שהיא מודה שלפלשתינים מגיעה מדינה, העולם יתקשה לקבל לאורך זמן את הטענה שהמדינה הזאת לא קמה בגלל מחלוקת על פרטים כאלה ואחרים, ויכיר בכך שבהיעדר הסכמה רשאים הפלשתינים להכריז על מדינתם באופן חד-צדדי. ישראל חייבת לחזור לעמדה כי יהודה ושומרון הם נחלת אבותינו וגם נכס אסטרטגי שלא ניתן לוותר עליו.

אילו ביקש נתניהו לרדת מהעץ של המדינה הפלשתינית, היה עליו להשתמש בהזדמנות הנוכחית כדי להגיב בצעדים חד-צדדיים מצדה של ישראל ולהכריז על סיפוח של כל שטחי יהודה ושומרון שאינם מאוכלסים בצפיפות בערבים. זה היעד אליו צריכים לחתור כל מי שרואים בחזונם את יהודה ושומרון כחלק ממדינת ישראל, כל מי שמסרבים לקבל טרנספר של למעלה ממאה אלף יהודים, כל מי שהרקטות הניחתות על ערי הדרום לא עושות להם חשק לראות מצב דומה בערי המרכז.

לא צריך לחכות שראש הממשלה יסכים לכך. הח"כים נאמני ארץ ישראל יכולים לפתוח בהליכי סיפוח בחקיקה, ונתניהו בעל כרחו יענה אמן.

 

1.  הסיפור של הדחת הצוערים בבה"ד 1 בגלל יציאה מהופעה של זמרת הוא נקודת מבחן ופרשת דרכים ביחסים שבין צה"ל לציבור הדתי. גם מעמדה של הרבנות הצבאית והאמון שרוחש לה הציבור התורני מוטל על כף המאזניים. בלי להתיימר לפסוק בסוגיה הלכתית-ציבורית חשובה זו, אנסה לשרטט את גבולות הגיזרה ההלכתיים של הנושא.

יכול להיות שניתן למצוא מישהו בעל הסמכה לרבנות, אולי אפילו כזה המכהן בפועל כרב, שיגיד כי מסיבה כזו או אחרת מותר ליהודי שומר הלכה לשמוע מתוך בחירה חופשית את שירתה של זמרת בהופעה חיה. אם דעה כזו קיימת בכלל, היא שייכת למיעוט זניח. רוב מוחלט של הרבנים והפוסקים לא יתיר זאת. מדובר בהלכות מפורשות עוד מימי הגמרא, גם אם האלוף אלעזר שטרן ("גדלנו בישיבות, לא זוכר שהתעסקו בדברים כאלה" - מוצש, מקור ראשון) לא שמע עליהן ומשוכנע שהרבנים, שרבים מהם מיותרים לדעתו, המציאו אותן רק לאחרונה.

אלעזר שטרן מציע לחיילים הדתיים 'להתגבר'. לדבריו, "הקיצור שולחן ערוך מתחיל ב'יתגבר', ואם הדתיים צריכים להתגבר על משהו - שיתגברו". אולי כדאי ששטרן יהפוך עוד כמה דפים בקיצור שולחן ערוך ויגיע עד לסימן קנ"ב סעיף ח', שם נכתב בפירוש "ואסור לשמוע קול זמר אישה" (אגב, הקיצור שולחן ערוך דווקא נפתח ב"שיויתי ה' לנגדי תמיד". זה השולחן ערוך שנפתח במילים "יתגבר כארי"). שטרן טועה לחשוב כאילו הצוערים הללו יצאו משום שהם חששו שיצרם יתגבר עליהם, ומסרב להבין שעצם השמיעה היא בעיה הלכתית גם למי שנותר שווה נפש. האם גם מול פקודה לחלל שבת שטרן היה מציע 'להתגבר'?

 

2.  מצד שני, לא בטוח שצוער בקורס קצינים אשר נקלע שלא בטובתו לסיטואציה של הופעת זמרת, אין לו מוצא הלכתי אלא לצאת החוצה גם במחיר של הדחה מהקורס. במקרה של היתקלות במג"ד עיקש וטיפש במיוחד, שמבקש להפוך את היציאה הזאת לסירוב פקודה ועילה להדחה, אין ספק שיהיו רבנים, אולי אפילו רבים, שיפסקו כי רשאי הצוער להישאר במקום, תוך שהוא מסיח את דעתו ככל יכולתו ממה שנראה ונשמע על הבמה. אגב, מסופקני אם פתרון ברוח זו, שאותו הציע גם האלוף שטרן ("מי שלא רוצה לשמוע שירה של אישה - שישים משהו על האזניים"), יהיה מקובל על המג"ד עוזי קליגר. אם קליגר אכן פעל מתוך חרדה לפגיעה ברגשותיה של הזמרת, לא בטוח שאטימת אזניים מול הבמה תעליב אותה פחות מיציאה שקטה מן האולם.

המציאות ההלכתית נעשית מסובכת יותר כאשר המג"ד פועל במוצהר מתוך רצון לחנך את הצוער הדתי ולהטמיע בו את ההכרה שפקודות הצבא עומדות מעל לפסקי הרבנים, או שדינה של ההלכה החשוכה "קול באישה ערווה" להידחות מפני ערכי השוויוניות והפמיניזם של התרבות המערבית הנאורה. במצב כזה עולה החשש שמא הפקודה היא ניסיון להעביר על דת, שמולו יש לנהוג אולי על פי העיקרון של "ייהרג ואל יעבור" (ובוודאי "יודח מהקורס ועל יעבור") אפילו כשמדובר בעבירה קלה.

 

3.  בכל מקרה, מוקד העניין כאן אינו הבעיה ההלכתית והשאלה כיצד לפתור אותה, אלא יחסו של הצבא אל החייל הדתי ואל ההלכה היהודית. עצם הניסיון של המפקד לחייב כנורמה את החיילים הדתיים להשתתף בהופעה של זמרות הוא כפייה חילונית חמורה שיש להיאבק נגדה, גם אם הפסיקה ההלכתית המעשית תורה שבהינתן מצב כזה יכול החייל הדתי לחרוק שיניים ולהישאר במקום.

נתבונן בפרטי הסיטואציה. יושבים להם צוערי בה"ד 1 בערב מורשת קרב, 30-40 אחוז מהם חובשי כיפות. בין הרצאה להרצאה מתקיימת אתנחתא מוזיקלית. במקום להביא הופעה שכל הנוכחים יוכלו ליהנות ממנה, המפקדים בוחרים בהופעה בהשתתפות זמרות, שהיא לכל הדעות בעייתית מבחינה הלכתית. התוצאה היא שחלק ניכר מהנוכחים נקלעים למצוקה מצפונית-דתית. איזו הצדקה יש שלא להתחשב בחיילים הדתיים ולהביא הופעה שגם הם יכולים ליהנות ממנה? הפתרון השפוף של יציאה החוצה הוא כבר קיפוח והשפלה, אבל אפילו את זכות היציאה מבקשים סא"ל קליגר ותומכיו למנוע מהצוערים שלהם. אכן, מפקדים למופת.

משל למה הדבר דומה, למטבח צבאי שבו מבשלים דברים שאולי אינם טרפים לחלוטין אך אין ספק שכשרותם היא דיעבד שבדיעבד. אחד החיילים, המקפיד על כשרות למהדרין, נאלץ לאור המצב להסתפק בקרקרים בחומוס. אך המפקד הערני חושש לפגיעה ברגשותיו של הטבח ומכריח את החייל לאכול את תבשיליו שכשרותם מפוקפקת. האם הסיטואציה הזאת היא נורמלית? כך מתייחס מפקד לפקודיו? האם מי שנוהג כך ראוי לפקד על גדוד בבה"ד 1 ולהכשיר את קציני צה"ל?

 

4.  הרבנות הצבאית צריכה להיזהר מאוד בטיפולה בנושא. כבר כעת היא זוכה לביקורת נוקבת מפי תלמידי חכמים מובהקים שאינם חשודים על קיצוניות, כדוגמת ראש ישיבת עתניאל הרב ראם הכהן. אם תיווצר תחושה שפסיקת הרבנות נוטה לרצות את שלטונות הצבא ואינה מבטאת את דעת רוב הרבנים - לפחות הרבנים של הציונות הדתית - סמכותה של הרבנות הצבאית עלולה להיפגע. וגם אם יוחלט לפסוק שבהינתן פקודה להישאר בשעת הופעת זמרות יש לציית לה, עדיין חובה על הרבנות הצבאית להילחם על כך שפקודה כזאת לא תינתן, ושתוכר זכותו של חייל דתי לשמור את הלכות צניעות ברמת לכתחילה ולא ברמת בדיעבד.

 

5.  מילה לחילונים המביטים משתאים מהצד, מצקצקים בלשונם ולא מבינים על מה המהומה. חברים יקרים,  עשו טובה, אל תלמדו את הציבור הדתי איך לנהל את היחסים בין גברים ונשים. אנחנו מסתכלים עליכם, רואים מה קורה אצלכם, וזה ממש לא עושה לנו חשק לנטוש את ההלכה ולאמץ את הנורמות המתירניות שלכם. אם נראה לכם שההלכה שאותה אנו מבקשים לשמור היא מוגזמת וקיצונית, תסתכלו מה קורה אצלכם לתא המשפחתי. הרי קרוב למחצית הילדים שנולדים אצלכם לא זוכים להגיע לבגרות בבית נורמלי עם אבא ואמא שלהם שחיים יחד בזוגיות טובה. עזבו אותנו בשקט עם גדרי הצניעות החכמים והמדודים שהורישו לנו חכמינו. גם אם זה לא תמיד מובן, זה בדוק ומנוסה.

ולאלעזר שטרן שתוהה "ריבונו של עולם, לאיפה אנחנו הולכים" עם הלכות הצניעות הללו, אפשר להציע שילמד קצת הלכה. זה יעזור לו להבין מהי מפת הדרכים שאליה חותר חלק מרכזי של הציבור הדתי-לאומי, אשר בניגוד אליו מבקש לאמץ נורמות תורניות והלכתיות.