בשבע 462: מהגבעות לרוטשילד ובחזרה

מאיר ברטלר, מראשוני נערי הגבעות שהפך למנהיג הבלתי רשמי של החבורה שוטח את משנתו באשר למאבק על עתיד ההתיישבות.

תגיות: מאיר ברטלר
חגית רוטנברג, בשבע , א' בתשרי תשע"ב

החזות החיצונית של מאיר ברטלר היתה, איך לומר בעדינות, קצת חריגה בנוף האנושי הממוצע במאהל המחאה המתוקשר בשדרות רוטשילד. הבחור הבלונדיני הגבוה, עם הפאות הבהירות המתנפנפות וכיפת הצמר הצבעונית, שהביא איתו ניחוח מאחזים מעומק השטח של שומרון ובנימין, קצת דקר בעיניים של אי אלו גורמים דומיננטיים במאבק על הצדק החברתי. אבל לברטלר (25) ולחבורה שהגיעה איתו ובעידודו, המבטים החשדניים לא ממש הפריעו, אולי אפילו ההיפך. הם באו להיות שותפים בחלקה הצודק של המחאה, ולחשוף את החלקים הפחות צודקים שלה. למצוא חן? הוא שולל בתוקף. להתחבר ולגלות את עם ישראל החבוי בבועה התל-אביבית? הפעם התשובה חיובית, ואפילו נרגשת משהו. אז מה בדיוק הביא את המנהיג הלא רשמי של נוער הגבעות אל לב המאפליה מבחינתו, ועם מה הוא יצא משם?

תל אביב מחכה לנוער המאחזים

"אחרי שהתקשורת התעלמה ממאהל המחאה שהקמנו בפאתי שכם, החלטנו להגיע ל'הארד קור' של המחאה החברתית. הקמנו מאהל ברוטשילד, ולא הבנו אז עד כמה זה נכון", משחזר ברטלר בשיחה נינוחה בביתו החדש בחוות יישוב הדעת, סמוך לשילה. "המסר שרצינו להביא היה שיש פתרון למצוקת הדיור – יהודה ושומרון. מצוקת הדיור נובעת משנים של הקפאה, ולכן חסרות עכשיו 50 אלף דירות". כבעל משפחה צעירה, מודה ברטלר כי הוא מתחבר גם ברמה האישית לטענות של מובילי המאבק: "כבחור צעיר, אני בקושי גומר את החודש, משלם שמונה שקלים לליטר דלק, פי שניים על קוטג' – היה קל לי להתחבר לדברים האלה. התעוררנו לזה שהנושא של ארץ ישראל יכול להתעורר גם מתוך הנקודה החברתית". אבל כאמור ברטלר וחבריו, מקימי המאחזים ותושביהם, אינם תמימים. הזהירות והחשדנות שנקטו כלפי מובילי המחאה, הציבו בפניהם יעד נוסף בהקמת המאהל: "הרגשנו שיש גורמי שמאל קיצוני רבים שתופסים טרמפ על המחאה, וכשאנחנו נגיע – הם ייחשפו".
רובם לא בועטים במסגרת הערכית או הדתית. הם פשוט מבזבזים פחות זמן בפנימייה ויותר במאחזים. הם נכנסים לדרך של מאבק קשה ומתמיד. הם התקווה שלנו. אנשים שלוקחים את נושא ארץ ישראל והופכים אותו לדבר החשוב בחייהם, יותר מבגרות ומשחקי מחשב

התחזית של ברטלר היתה מדויקת. שלטי הענק נושאי הסיסמאות "הפתרון – הקמת יישובים חדשים" או "שכם ויריחו בחזית", עשו את שלהם. מדי יום, מאז תקעו צעירי המאחזים יתד בשדרת האוהלים, פשטו עשרות ומאות אנרכיסטים, חלקם תחת השפעת אלכוהול, על המאהל החדש, בניסיון לגרש באלימות את המצטרפים הטריים. האלימות כללה גם ניסיון הצתה של האוהלים ותקיפה פיזית של חלק מהבחורים. אבל הפעם האנרכיסטים נתקלו באנשי ימין שלא נשארים חייבים: "טיפלנו בהם כפי שמטפלים במי שנוהג באלימות", סותם ברטלר ולא מפרש. מבחינתו, בכל אופן, היה מדובר בהישג: "זה היה קלף מנצח שלנו. גם חשפנו את השמאלנים, זה גם שם אותנו בראש סדר היום, וגם התחברנו להרבה גורמים חיוביים במאהל".

על אותו חיבור בלתי צפוי שנוצר במאהל המחאה מרחיב ברטלר את הדיבור, ונראה שגם הוא עצמו עדיין מופתע מהדינמיקה שהתרחשה בינו לבין כאלה שמעולם אף לא ידע על קיומם. "התחלנו בפעולות הסברה, ומיד הגיעו מלא ימנים, יצאו מהחורים שלהם בתל אביב. למשל, בחור בשם דן, חילוני, יזם בחברת הייטק, עמד מולנו בדמעות ואמר: 'אני כבר מחכה שלושה שבועות שתבואו ותגידו את האמירה הנכונה שלכם'. הוא הודיע שהוא מממן לנו את ההסעות הלוך וחזור לשומרון. פיצרייה סמוכה הביאה לנו אוכל, קיבלנו שתייה. המון אזרחים באו להזדהות ולעזור". במהלך השבועיים שעמד על תילו, הגיעו למאהל (שכלל כחמישים אוהלים, בהם נכחו כ-80 פעילים מדי יום) אנשי ימין, סטודנטים, אזרחים ואחרים, שבאו למחות על המצוקה החברתית נטו, ומצאו עצמם משוחחים בפתיחות עם נוער המאחזים. "היה נראה לנו חוסר אחריות לא לנצל את הבמה הזו כדי להעביר את המסרים שלנו", מסביר ברטלר, "ישבו איתנו עשרות קבוצות דיון, התחברנו לציבורים רחבים. יש אנשי ימין בתל אביב שמרגישים חנוקים, וסוף סוף יכלו להתבטא. הם יושבים שנים בבועה ומשתגעים. הגיעו למשל קבוצה של 'לוחמי ציון' - בית"רים, והתחילו לשיר במגפון 'שתי גדות לירדן'. לשמוע בני נוער חילונים שרים שתי גדות לירדן באמצע רוטשילד – לי עמדו דמעות בעיניים", מודה הצעיר הקשוח ולמוד הניסיון, "הם לא הבינו איך לא קראנו להם למאחזים, ואנחנו לא הבנו איך לא ידענו על קיומם". אותה קבוצת בית"רים, אגב, שומרת כעת על קשר עם ברטלר, והם מצטרפים לכניסה הבאה לקבר יוסף וכן מגיעים לביקורים במאחזים.

ברטלר מעיד כי היה חוזר על החוויה שוב, אבל מאידך מודה כי שבועיים היו די והותר עבורו ועבור צאן מרעיתו. "זה מצריך המון מסירות נפש להיות בתל אביב. להיות מותקף כל הזמן על ידי אנרכיסטים משתוללים, כשהמשטרה לא משתלטת עליהם. זה יותר גרוע מהסטטוס קוו שיש לנו פה עם הערבים. אנחנו לא פראיירים, וידענו להתמודד, אבל בני עקיבא לא שרדו שם. קשה לשרוד שם מבחינת רמת הצניעות, כל העיוותים שרואים שם באופן בולט. שבועיים הספיקו לנו, והם הוכיחו את עצמם".

ההתנתקות מתפוצצת בתחנה המרכזית

תל אביב, כאמור, רחוקה מלהיות הסביבה הטבעית של ברטלר. האוויר הפיזי והאידיאולוגי שהוא נושם שייך רק לתחום שנמצא מזרחה מהקו הירוק, ומה שיותר בעומק – יותר טוב. מי שהיה לפני כעשור חבר הגרעין הראשוני של מה שמכונה 'נוער הגבעות', הוא היום כבר אב לשלושה: אליחי יחון-עם (6), בנימין (4.5) ואיילה (2), ונשוי לערגה (25). אבל היותו בעל בית לא הופכת אותו לפחות דומיננטי בקרב אותה חבורה צעירה ותוססת, יש אומרים מיליטנטית. הוא נולד בחשמונאים, ואת שנות התיכון הקצרות העביר בפנימייה הצבאית 'אור עציון' ולאחר מכן בישיבת 'חיצים' באיתמר. תחושת חוסר המיצוי העצמי בתיכון הביאה אותו מהר מאוד אל גבעות איתמר, ולגבעות בכלל. לילה של שמירה במאחז אש קודש סמוך לשילה, הולידה אצלו ואצל חבריו את היוזמה לפיתוח המקום, שהיה אז בחיתוליו. "הסתדרנו עם בור מים במקום שירותים ומקלחת. התחלנו בפיתוח טרסות לחקלאות, גידול עיזים וסוסים. טרמפים לא היו. כל יום הלכנו 40 דקות עד שבות רחל, הלוך וחזור. שקלנו אפילו להביא כרכרה וסוסים", הוא נזכר בחיוך. המקום התפתח, וכיום כולל גוש מאחזי שילה את עדי עד, קידה, יישוב הדעת, אש קודש, אחיה ועוד, כשלרובם גם שטחי חקלאות נרחבים ונוף מרהיב אל בקעת הירדן.
אנחנו מאמינים שבסוף צריך להיאחז בקרקע. אני אנטי-תזה ל'רגבים', ולכל ההליכה להשקיע בשיח התקשורתי והמשפטי. אני בעד 'הטובים לגבעות'. כמובן, כל הגופים כמו 'חננו' ואחרים מסייעים לנו כל שבוע, הם הגב שלנו

את ביתו במקום בנה ברטלר בגיל 18, שנה לאחר שנישא. לפני כעשרה חודשים, תקלה מסתורית בארון החשמל הביאה לשריפת הבית על תכולתו בזמן שמשפחת ברטלר היתה מחוץ לבית. הערבות ההדדית בגוש היישובים סייעה להקמה זריזה של בית חדש למשפחה תוך שלושה חודשים בלבד.

שלושת ילדיו של ברטלר הם שותפים פעילים בראיון. רמת האנרגטיות שהם אוצרים, בשאלות התכופות ובתנועה המתמדת בבית ומחוצה לו, מעידה כי התכונות הללו אכן עוברות בתורשה. ברטלר האב חי את האירועים ואת השטח, וביתר שאת מאז החל המאבק נגד הגירוש. המאבק ההוא היווה עבורו את נקודת המעבר מפעילות פרטית מקומית לעשייה רוחבית, שהביאה אותו גם לעמדת הנהגה של נוער המאחזים. "קלטתי שההתנתקות באמת הולכת לקרות, והבנתי שחייבים לצאת מהפחונים בגבעות. מאז אני במירוץ". באותה תקופה שירת ברטלר כחייל בנח"ל החרדי, אך את שירותו הצבאי סיים טרם זמנו בעקבות אותה מחאה, ולאחר תקופה בכלא הצבאי. יחד עם חבר נוסף, נשפט ברטלר לארבעה חודשי מאסר באשמת הטמנת מטען דמה בתחנה המרכזית בירושלים, אליו צורף שלט "ההתנתקות תתפוצץ לנו בפנים". הוא כמובן עדיין לא מודה במעשה, אבל מצהיר כי "מבחינתי כל פעולת מחאה שאינה אלימה היא במקום. היה רצון להתריע שההתנתקות תתפוצץ לנו בפנים, מה שקרה, קורה ויקרה. לצערי לא היו די פעולות כאלה. אם היו שומעים לנו אז, מצבנו היה טוב יותר".

רוח הנכאים הגדולה ששררה בהתיישבות לאחר הגירוש, הניעה את ברטלר להצטרף לתנועת הקמת היישובים שהובילו דניאלה וייס והרב משה לוינגר. ברטלר הקים את הנקודה 'קול ציון' בהר הסמוך ליישובו, שעל קיומה נמשכים המאבקים עד היום. במקביל היה שותף לניהול שאר הפעולות של 'נוער למען א"י' – הקמת מאחזים חדשים ברחבי יו"ש, כולל המאבק הסיזיפי על הקמתם מחדש בכל פעם לאחר הרס על ידי כוחות הביטחון, מסעות ברחבי גב ההר ועוד. "המסר הכללי היה להרים את הראש, ליישב את ארץ ישראל בגאון. עד אז כל פעולות ההתיישבות נעשו בשקט".

נראה שהמאחזים החדשים שהקמתם, כמו 'שבות עמי' ואחרים, נועדו מראש להריסה ולעימות תמידי מול כוחות הביטחון. מה הטעם בהקמת נקודות שידוע לכתחילה שאין סיכוי לקיומן?

"כל נקודה יש לה את האופי שלה. ב'מעוז אסתר' ו'מצפה אביחי' למשל, יש כבר תכניות מתאר שאושרו. הם מתפתחים, יש שם מבנים, משפחות, אנשים. קוטפים את הפירות. יש מקומות שממשיכים בעקשנות להרים את הדגל של בניין ארץ ישראל. צריך להזכיר שמאחזים אלו מונעים את פינויים של מאחזים אחרים. מה שנלחמים ב'רמת מגרון' יכול למנוע את פינויה של גבעת אסף, וזה מונע פינוי בעפרה וזה מונע פינוי בנגב ובגליל. מבחינתנו זו שרשרת, ו'רמת מגרון' ו'שבות עמי' הם בחזית. אפשר לחיות בווילות, אבל אז שלא נופתע אם הדחפורים יגיעו עד הבית".

זהבה גלאון תומכת

לפני כשנתיים החליט ברטלר עם קבוצת חברים לפרוץ לכיוון נוסף, לאחר שאפיק הקמת היישובים החדשים נראה לא ממוצה. 'גרעיני הערים העבריות', בעידודו של הרב משה לוינגר, נושאים את דגל הדרישה לשוב לשכם ויריחו, על בסיס אחיזה במקומות הקדושים בערים אלו. "חשבנו לפרוץ קומה נוספת, לא רק לצאת אל המרחבים אלא שיבה אל ערש ההיסטוריה של האומה. אם לא תהיה נוכחות שם – לא תהיה נוכחות ביו"ש. המאבק על גדרות היישובים והפינויים כל הזמן לא נראה לנו מספיק אסטרטגי, וגם התחלפה ממשלה וחשבנו שהיא תהיה יותר ימנית".

הפעילות נאחזה בעוגן של קבר יוסף בשכם ובתי הכנסת בנערן ושלום על ישראל ביריחו. קבוצות הפעילים הצעירים החלו בסדרת ניסיונות כניסה למקומות הקדושים הללו, שפעמים רבות הסתיימו בעימותים מול כוחות הביטחון ובמעצרים אלימים. אך ברטלר רואה גם את ההישגים: "הנושא שהיה לא ידוע, צבר תאוצה. הוא הגיע לכותרות ועלה לסדר היום. קצב הכניסות וכמות האנשים שמגיעים לקבר יוסף הלכו וגדלו. הצבא מכניס פעמיים בשבוע קבוצות להיכנס ללמוד בבוקר בבית הכנסת שלום על ישראל ביריחו. לבית הכנסת בנערן אנחנו מגיעים ברגל".

פעילות השיבה לשכם ויריחו היא רק חלק ממערך הפעילות היומי של ברטלר. מלבדה הוא עוסק גם בהתנהלות השוטפת של עזרה למאחזים, התרמות ועוד. זאת מלבד מענה להקפצות חירום – התרעות על פינוי או הרס של מאחז, אז דואג ברטלר לגייס כוחות משלו כדי לנסות לעצור את פעולת כוחות הביטחון במקום. אחת לשבוע הוא יושב עם הפעילים הצעירים, תושבי המאחזים של 'נוער למען א"י' – 'הרחיבי', 'רמת מגרון', 'מעוז אסתר', 'שבות עמי' ועוד. הקבוצה, בה שותפים בנים ובנות, דנה במערכי פעילות המתוכננים לעתיד הקרוב ובדרכי הוצאתם לפועל. הפעילות מתבצעת באופן אידיאולוגי ללא תיאום עם כוחות צבא ומשטרה, על אף המחיר הכרוך בכך. "מבחינתנו כמו שלא צריך אישור מהמשטרה למסע אופניים בשום שביל בארץ, אז לא צריך אישור גם בשבילי הבקעה ויהודה ושומרון", ברטלר נחרץ.
מי שמחליט להפריד הורים מילדיהם, להרוס בתים באמצע הלילה, צריך להבין שהתגובה הספונטנית לא תהיה בסגנון 'יש לנו אהבה והיא תנצח'. את התוצאות של זה כבר ראינו

העשייה האינטנסיבית למען ההתיישבות לא מגדילה אפילו בשקל את חשבון הבנק של ברטלר. את פרנסתו הוא מוצא בתחום השיווק של מוצרי ניקיון וטואלטיקה לחנויות ולמוסדות, מה שמאפשר לו לנתב את זמנו באופן חופשי. זכות הראשונים למציאת מקור הפרנסה הנוח אם כי הדחוק הזה, שמורה דווקא לאלוף במיל' יאיר נווה, לשעבר אלוף פיקוד המרכז. צו מינהלי שהרחיק אותו מביתו למשך חצי שנה, חתום בידי האלוף, הכריח אותו לתור אחר מקור פרנסה חלופי. אגב כך, נזכר ברטלר בהפגנות האינטנסיביות שקיימו הוא וחבריו המורחקים מול ביתו של נווה בגבעת שמואל. "כמעט גרנו אצל השכנים שלו. בשבת האחרונה ישבנו מאחוריו בבית הכנסת. אחרי התפילה פתחנו שם שולחן ועליו שלט 'מורחקים'. חבר שלו ניגש אלינו ואמר: יאיר ישקול את הנושא מחדש, הוא לא יאריך לכם את הצווים, העיקר שתלכו".

לא חלף זמן רב ונווה הוציא צווי הרחקה חדשים. גם הפעם מצא עצמו ברטלר מגורש מהבית למשך שלושה חודשים, אבל בסבב הנוכחי הוא סירב להיכנע. "החלטתי שאני לא מקבל את הצו. הוכנסתי למעצר, והתחלתי בשביתת רעב בלי אוכל ומים למשך ארבעה ימים. בסופו של דבר נשלחתי לכלא שקמה למשך חודש. בדיוק אז נולד בנימין, והוצאנו מודעות על קיום הברית בעדי עד עם האבא המורחק, למרות שאין לו אישור להגיע הביתה. תוך יממה יצא מכתב חתום על ידי 15 חברי כנסת, כולל זהבה גלאון, שדורשים לתת לי להשתתף בברית. יאיר נווה התקשר באמצע הלילה ל'חננו', להודיע שאני משוחרר לברית".

גם האלוף הבא אחריו לא טמן ידו בצלחת. גדי שמני חידש את מסורת צווי ההרחקה, וברטלר וחבריו הגיעו שוב לשבות בבית הכנסת, הפעם ביישוב מכבים-רעות. "הרב צ'יקוטאי, רב בית הכנסת, הושיב אותנו בראש השולחן, נתן לנו כבוד". המחאה מול הבית יצרה לחץ, ועם או בלי קשר אליה, שמני לא האריך את תוקף הצווים.

ברטלר מצר על ההשלמה שבה מתקבלים צווי ההרחקה שיצאו לאחרונה נגד תושבי יצהר. לשיטתו, מדובר בתופעה פסולה שאסור להיכנע לה. "אני מקווה שהמערכת תבין שזהו כלי לא לגיטימי ולא נשלים עם השימוש בו".

זיכרונות מחוות גלעד

הנושא הבוער ביותר הנוגע לקבוצה שברטלר מייצג, הוא פעילות המחאה המכונה 'תג מחיר'. לאחרונה, מלבד פגיעה ברכוש ערבי ובמסגדים, התרחבה המחאה גם נגד אנשי שמאל וכלי רכב בבסיסי צה"ל. ברטלר מצידו מדגיש שהוא לא מעורב בפעילות כזו וסבור ש"אסור לפגוע בחיילי צה"ל ובסיסים, זה לא נכון עקרונית וטקטית". יחד עם זה, הוא מסרב לעסוק בגינויים. "אני לא מגנה את תג מחיר כי אסור לנו להיכנס למגננה כאילו צריך להוכיח למישהו את צדקת דרכנו, כאילו אנחנו אשמים במה שקרה. מי שמחליט להפריד הורים מילדיהם, להרוס בתים באמצע הלילה, צריך להבין שהתגובה הספונטנית לא תהיה בסגנון 'יש לנו אהבה והיא תנצח'. את התוצאות של זה כבר ראינו. האחריות למה שקורה היא על צה"ל והמשטרה, ועל מי שמשתמש בצה"ל ככלי פוליטי – נתניהו וברק".

מה שמאכזב אותו הוא יחסם של ראשי הממסד ביש"ע לאותו נוער: "מדובר בחבר'ה שפועלים מתוך אהבת ארץ ישראל, ומבקשים להיאחז ולפרוץ קדימה. אין פה שום אינתיפאדה נגד חיילי צה"ל. אני יכול רק להביע צער שאלה שמתיימרים להנהיג את ההתיישבות ביו"ש נגררים פעם אחר פעם להשמצות המרושעות מהשמאל, ובמקום לעסוק בבניין הארץ עסוקים בלהכפיש ולהחליש".

בנימה אישית, משתף ברטלר בחוויה קשה שעבר ומניחה אותו באותו מקום של תסכול שחווים הצעירים לנוכח פעולות הרס ואלימות של המדינה נגדם: "אני זוכר את עצמי כנער בן 14 מגיע לפינוי הראשון בחוות גלעד. ראיתי יס"מניקים נותנים עם אלות בראש של משה זר. אני בתמימותי לא יכולתי לשאת את זה, ובלי להבין את המשמעות לקחתי אבן ונתתי לשוטר בראש. קפצו עליי המון שוטרים, אבל הם הבינו שלא ידעתי מה אני עושה. כשאני שומע היום איך מכפישים את הנוער, אני נזכר מה חוויתי שם באותו לילה. גם אם אני לא מצדיק, אני מבין מאיפה זה בא".

אחת המערכות המרכזיות על סדר יומו של ברטלר היא כאמור המאבק בפינוי והרס מאחזים. רק לאחרונה נחלו הוא ואנשיו כישלון צורב עם הרס שלושת המבנים במגרון. ברטלר משחזר את אותו לילה, ואת גורם ההפתעה שמנע גם ממאתיים הבחורים שהצליח לגייס, לסכל במשהו את תוכנית ההרס. על הפרק עומדים בזמן הקרוב כמה מאחזים גדולים נוספים, כמו גבעת אסף ורמת גלעד, שבהוראת בג"ץ אמורים לעמוד מול גורל דומה. גם ברטלר, עם כל הנחישות שהוא משדר, סבור ש"אי אפשר לנצח את השופל". לדידו, התשובה צריכה להיות בהמשך עשייה יומיומית בפיתוח בניינה של ארץ ישראל, דוגמת זו שעוסקים בה בני הנוער במאחזים. התשובה הזו מוצבת מבחינתו במובן מסוים כאנטי-תזה לגופים מקבילים בהתיישבות, שטוענים כי את מוקד המאבק יש להעביר לחזיתות אחרות – משפט, תקשורת או פוליטיקה, ולא להיאחז בקומץ מבנים רעועים בשטח. "אנחנו מאמינים שבסוף צריך להיאחז בקרקע. אני אנטי-תזה ל'רגבים', ולכל ההליכה להשקיע בשיח התקשורתי והמשפטי. אני בעד 'הטובים לגבעות'. כמובן, כל הגופים כמו 'חננו' ואחרים מסייעים לנו כל שבוע, הם הגב שלנו. אבל אם לא יהיה מי שירוץ בחזית – אז אין צורך בגב".

אתם אולי עומדים בחזית, אבל אילו הישגים יש למאבק שלכם?

"אנחנו כן רואים תוצאות. שנים מדברים על מאחזים גדולים שאמורים להתפנות, והם לא התפנו כי המינהל האזרחי עסוק ב'שבות עמי' ו'מעוז אסתר'. ואפילו הם עצמם עדיין עומדים על מקומם". ברטלר מספר גם על נקודת ההתיישבות ב'מבשרת אדומים' סמוך למעלה אדומים, החוסמת יצירת רצף טריטוריאלי ערבי מירושלים מזרחה, וזאת בזכות קבוצת בנות שנאלצת ללון בנקודה תחת כיפת השמיים.

 מי ממנה כתבי התיישבות?

תוך כדי ראיון, ברטלר שקוע במכשיר הטלפון הנייד, מקבל הודעות ומסמס תשובות במרץ. בשלב מסוים הוא מתנצל ומסביר שהוא חייב להגיב באמצעי התקשורת על מתקפה חדשה על 'נוער הגבעות', שהחלה במאמר תוקפני של חיים הר זהב ב'מקור ראשון', והתגלגלה לכדי תגובה של הרב יעקב מדן, הקורא למתיישבים למסור את מי שמבצעים פעולות 'תג מחיר' בבסיסי צה"ל. ברטלר אינו טירון בזירה התקשורתית. מזה זמן הוא משמש מקור מבוקש עבור כתבי ההתיישבות של כל ערוצי התקשורת, ועם הזמן למד להתנהל מולם ביחסי 'תן-קח' שיגרמו לו גם לזכות ברווח תדמיתי, או לפחות למנוע נזקים. לדבריו, מינוים של כתבי ההתיישבות החדשים אוהד חמו (ערוץ 2) ורועי שרון (ערוץ 10), שנחשבים להוגנים יחסית, היה לא מעט בזכות לחצים שהפעילו הוא וחבורת הדוברים הנוספים בהתיישבות, נגד כתבים עוינים שקדמו להם בתפקיד. "אנחנו מקדמים את מי שמקדם את ההתיישבות ומחסלים את מי שמחסל את ההתיישבות", הוא מתמצת את המדיניות.
הגיעו למשל קבוצה של 'לוחמי ציון' – בית"רים, והתחילו לשיר במגפון 'שתי גדות לירדן'. לשמוע בני נוער חילונים שרים שתי גדות לירדן באמצע רוטשילד – לי עמדו דמעות בעיניים

שיתוף הפעולה עם כלי התקשורת אינו מובן מאליו מבחינת ברטלר וחבריו. "בעבר זה היה אצלנו טמא לחלוטין", הוא מדגיש, "התקשורת נענתה מיד בסילוק מיידי. היום אנחנו יושבים ומסבירים להם, ומנהלים יחסי מקל וגזר. מי שכותב בעדנו – מקבל סיפורים, מי שנגדנו – יכול להיות מוחרם. ככלל, למדתי מהרב לוינגר להשתמש בכל הכלים האפשריים לצורך בניין ארץ ישראל. צריך ללמוד לדבר, לשווק, להציג את הטענות שלנו. גם החבר'ה שלנו לומדים לאט לאט לדבר, צריך להמשיך עם זה". ברטלר עצמו, יחד עם איתמר בן גביר ואחרים, מקדישים זמן להפקת לקחים אחרי ראיונות עם הצעירים, כדי להשתפר בפעמים הבאות ולהעביר את המסר בצורה מיטבית.

קוריוז מעניין בהיבט התקשורתי, אירע לברטלר עם העיתונאי דן מרגלית. "עד לפני חודש, הוא היה מכפיש את נוער הגבעות שבוע אחרי שבוע בטור שלו ב'ישראל היום'. הרמתי אליו טלפון והצעתי שניפגש". בשלב מסוים אכן נקבעה פגישה בין מרגלית לברטלר בבית קפה תל אביבי. במשך כמה שעות שקד ברטלר על הסברה מפורטת של מי הם נוער הגבעות ומה מעשיהם. רק ביציאה מהמסעדה, הודה מרגלית באוזני בן שיחו: "הבנתי עכשיו מי אתם באמת, ושאתם החלוצים האמיתיים שממשיכים את דרכה של ההתיישבות".

את מה שהבין דן מרגלית בשיחה של כמה שעות, לא מבין עדיין רוב הציבור הישראלי, כולל גם במגזר הדתי-לאומי. ברטלר מנהל מאבק מתמשך על שמם הטוב של הקבוצה המכונה 'נוער הגבעות', שמונה כיום כבר כמה אלפים, ומהיכרות אישית איתם הוא מתאר דמויות הפוכות לגמרי מהתדמית האנרכיסטית שצוירה להם. ראשית, הוא מסביר, מדובר במגוון זרמים, החל מנערי מאחזי תקוע, שהולכים עם הרב פרומן לפגישות פיוס עם ערבים, על אף שבחיצוניותם הם דומים לחבריהם בכל דבר ועניין, ועד לתושבי מאחזי יצהר. רוב הצעירים, הוא מגלה, מגיעים דווקא מהישיבות היוקרתיות: הישיבה לצעירים, 'בני צבי', ו'שלום בנייך' שליד ישיבת הר המור. "זה החבר'ה הכי טובים שיש, הכי טהורים. הם רואים את האמת ורוצים להצטרף. הם מתחנכים לדברים האלה בישיבות ומבינים שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. הרבנים פחות מרוצים, ולפעמים הם מגיעים לפה בניגוד לדעת ההורים, אבל הם המענה לסטיגמה שמדובר בנוער שוליים". אותם בני נוער משלימים בגרויות במסגרות חלופיות, וממשיכים לשמוע שיעורי תורה מרבנים שקשורים לזרם. "רובם לא בועטים במסגרת הערכית או הדתית. הם פשוט מבזבזים פחות זמן בפנימייה ויותר במאחזים. הם נכנסים לדרך של מאבק קשה ומתמיד. הם התקווה שלנו. אנשים שלוקחים את נושא ארץ ישראל והופכים אותו לדבר החשוב בחייהם, יותר מבגרות ומשחקי מחשב".