בשבע 462: חייבים לעצור את ההרס

ידידי ההתיישבות בממשלה ובקואליציה חייבים להתנער מקיפאונם ולעצור את תכניות ההרס של עשרות בתים ביישובים ובמאחזים.

עמנואל שילה, בשבע , א' בתשרי תשע"ב

ערב ראש השנה, הנפש נמשכת לשוטט במחוזות רוחניים וחפים ממחלוקת. אבל כאשר טחנות העוול המתחזות לטחנות צדק ממשיכות יום יום לדרוס ולרמוס, אי אפשר להיפטר מן החובה לצלצל בפעמונים, לתקוע בשופר, לעשות מה שביכולתך כדי לנסות להציל עשוק מיד עושקו. לעמוד ולזעוק: אנשים, תתעוררו.

עשרות משפחות עומדות בחודשים הקרובים להיזרק אל הרחוב מבתיהן בבית אל ובגבעת אסף, ברמת גלעד, בעמונה ובמגרון - ועוד היד נטויה. קומץ פעילים של ארגוני שמאל קיצוני, שונאי מתנחלים ושוחרי טובת אויבינו הפלשתינים, מנהלים מאבק בכלים משפטיים כדי להחריב כמה שיותר בתים בהתיישבות. הם מצליחים לרתום לעזרתם את שופטי בג"ץ, את נציגי הפרקליטות ומשרד המשפטים, ולמרבה התדהמה והאכזבה - גם את שרי הממשלה, גם כאלה שנחשבים לנאמני ארץ ישראל מובהקים. כל זה קורה ללא כל צורך אמיתי, שלא על מנת למנוע פגיעה אמיתית במישהו, רק בשם העיקרון החלול של 'שלטון החוק' אשר משום מה אינו מיושם באופן דומה במקומות אחרים.

זה קורה בממשלה שבה יושבת מפלגת 'הבית היהודי', המצהירה על תמיכה במתנחלים ורואה בהם מרכיב משמעותי בקהל המצביעים הביתי שלה. שותפות לממשלה הזאת מפלגות ש"ס וישראל ביתנו הנחשבות ידידותיות למתנחלים, ובראשה עומדת תנועת הליכוד שבה שרים וח"כים שאמורים להיות ראש החץ במאבק למען ההתיישבות. ובכל זאת התהליך ההרסני נמשך ואין עוצר.

מספרים לנו שמדובר בקרקע פרטית של פלשתינים, ולכן אין אפשרות וגם אין הצדקה למנוע את ההריסה. במחילה, אלו דברים מופרכים. אין לא יכול, יש לא רוצה. אלא שבכירי הפרקליטות ורוב שופטי בג"ץ מאמינים, ממש כמו העותרים מ'שלום עכשיו', שעצם המציאות הישראלית ביהודה ושומרון היא כיבוש וגזל, ולכן ההרס הוא בעיניהם דרך המלך. הם לא באמת מחפשים מוצא אחר. מי שאמור היה לעשות זאת אלו הפוליטיקאים מהימין, הנציגים שלנו בכנסת. אבל הח"כים והשרים רדומים בחופשתם הארוכה, ומעטים מהם נוקפים אצבע. יש ביניהם מי שעדיין לא למדו את מה שכל ילד בישראל יודע - שמערכת המשפט בישראל פועלת מתוך הטיה פוליטית צינית וברורה. "יש שופטים בירושלים" היה נוהג לומר מנחם בגין, אך על ממשיכיו בליכוד שהולכים בעיוורון אחרי שופטי בג"ץ נכון לומר "יש (חסידים) שוטים בירושלים".

העוול בסיפור הזה אינו הפגיעה בפלשתינים הטוענים כביכול לבעלות על הקרקע. אותם, אם הם בכלל קיימים, אפשר לפצות בכסף.  העוול האמיתי הוא הפגיעה במתיישבים שהקימו את המקומות האלה בשיתוף פעולה מלא עם רשויות המדינה, ובמקרים רבים בעידודם הגלוי של ראשי הליכוד. כולנו זוכרים את קריאתו הפומבית למתנחלים של שר החוץ אריאל שרון, בשובו עם נתניהו מוועידת וואי, לצאת ולתפוש את הגבעות, כי מה שלא ייושב לא יישאר בידינו. האם למדינת ישראל אין מחויבות כלפי מי שנענו לקריאה הזאת? האם ממשלת הליכוד רשאית להתכחש, שוב להתכחש, למתיישבים שאת עלייתם לקרקע ליוותה בשעתה בסיוע, בתמיכה ובעידוד?

בימים המועטים שנותרו עד שכלי ההרס יופיעו שוב באישון לילה, הורים וילדיהם יושלכו החוצה ובתים ייהפכו שוב לעיי חורבות, על כולנו מוטל להתנער ולזעוק. מפלגת 'הבית היהודי' חייבת להבהיר שתנטוש את הקואליציה אם לא יימצאו פתרונות. ח"כים ושרים הרוצים להיחשב לידידי ההתיישבות ולזכות בקולות מתפקדיה חייבים להתנער מקיפאונם, להתבטא, לצאת בדרישות, להראות שאכפת להם. שר המשפטים צריך לשמוע בכל מקום על החובה המוטלת עליו לשנות את מדיניות משרדו או להתפטר מתפקידו. הח"כ המתנחל זאב אלקין צריך להודיע שכיו"ר השדולה למען ארץ ישראל הוא לא יוכל להמשיך לכהן גם כיו"ר קואליציה שמאפשרת את העוולה הזאת. הכסא של נתניהו, שקבע שכל בית שבנוי על אדמה פרטית ייהרס, צריך להתחיל לרעוד. אצבעותיהם של הח"כים נאמני ארץ ישראל מכל המפלגות צריכים להיפקד משורות הקואליציה בהצבעות מכריעות עד שיובטח כי ההרס ייפסק. בחודשים המעטים שנותרו לה כנשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש נחושה להותיר אחריה שביל של עיי חורבות. השרים והח"כים, רק הם, יכולים לעצור אותה. זה בידם וזו אחריותם.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

הצלחה מעוררת תקווה

רגע לפני שהסתיימה שנת תשע"א הוכתר הסרט 'הערת שוליים' כמנצח הגדול בטקס פרסי 'אופיר' של הקולנוע הישראלי, לאחר שזכה בפרס בתשע קטגוריות - ביניהן התסריט, הבימוי והסרט הטובים ביותר. 'הערת שוליים', שזכה קודם לכן בפרס התסריט בפסטיבל הבינלאומי היוקרתי בקאן, הוא סרטו הרביעי של התסריטאי והבמאי חובש הכיפה יוסף סידר. סידר זכה בפרסים יוקרתיים בארץ ובעולם גם על כל אחד משלושת סרטיו הקודמים. הצלחותיו החוזרות מבססות את מעמדו של סידר כאחד מיוצרי הקולנוע המובילים כיום בישראל, אך אין ספק שההישג של 'הערת שוליים' חשוב ומשמעותי הרבה יותר מהישגיו הקודמים.

בסרטיו הראשונים סידר הלך בתלם ומיחזר בכישרון רב את אותם מוטיבים לעוסים שהתיאטרון והקולנוע הישראלים מרבים כל כך לעסוק בהם. אין ספק שקל יותר לקולנוען מתחיל בישראל לזכות בתמיכה התקציבית ההכרחית, בהכרה ובפרסים ובחיבוק מהברנז'ה, על סרטים שעוסקים בהצגת המתנחלים כאיום קיומי על שלום האזור ('ההסדר') או סתם כחבורה אטומת לב וחסרת רגש למצוקות הזולת ('מדורת השבט'). לאחר שמיצה את העיסוק במתנחלים המשיך סידר בסרטו השלישי 'בופור' לצעוד על הקרקע הבטוחה של סרט אנטי-מלחמתי, שמציג את המאמץ הביטחוני של צה"ל בלבנון כמיליטריזם עקוב מדם וחסר תוחלת. בעולם אוהבים את ההלקאה העצמית הזאת של קולנוענים ישראלים, כפי שתעיד לא רק התברגותו של 'בופור' בין חמשת המועמדים הסופיים לאוסקר, אלא גם הצלחתם הבינלאומית של סרטים כמו 'ואלס עם באשיר' ו'לבנון'.

בסרטו הרביעי סידר גילה אומץ לב מקצועי כאשר עבר לעסוק בתחום שונה לחלוטין, תחום שלגביו התעניינות הקהל ותשואות המבקרים ומחלקי הפרסים אינם מובטחים כלל. הדרמה של 'הערת שוליים' מתרחשת בעולם האקדמי, ועוד בתחום הממש לא מסעיר של חקר התלמוד. בתוך הסביבה הלא מבטיחה הזאת הצליח סידר ליצור עלילה מרתקת שבמרכזה מערכת יחסים טעונה בין שני פרופסורים, אב ובנו, שעוסקים באותו תחום מתוך גישות שונות ומנוגדות. אפשר למצוא ב'הערת שוליים' התנגשות חזיתית בין מידת האמת של האב למידת השלום של הבן. אפשר לתהות על הצורך הנואש והמגוחך-לעיתים של אנשים מלאי חכמה ודעת לזכות בכבוד ובהכרה. בין אם התכוון לכך התסריטאי ובין אם לא, אפשר למצוא בסרט גם תיקון למעשה קמצא ובר-קמצא, כאשר הפעם יש מי שנלחם כדי שהאורח שהוזמן לסעודה בטעות לא יגורש ממנה בחרפה.

היו מי שדיברו על 'הערת שוליים' בסופרלטיבים השמורים ליצירות מופת של ימות המשיח. אני אישית לא מוצא בו את אותה בשורה יהודית ברורה ומובהקת שמצאתי בסרט 'האושפיזין' של שולי רנד. אבל גם אם נראה בו לא יותר מסרט מעניין ועשוי היטב שנוגע בשוליו במוטיבים יהודיים - אין ספק שיש משהו מעורר תקווה בהצלחה שלו, גם בקרב הקהל הרחב וגם אצל נותני הטון וקובעי הטעם. אולי יהיה בהצלחה הזאת כדי לעודד יוצרים מוכשרים מסוגו של סידר להעז ולחרוג מתחומי העיסוק המוכרים ולקחת את יצירתם אל מחוזות מקוריים יותר ויהודיים יותר.

סידר מקפיד אמנם לבדל את עצמו מן הציבור הדתי, אך הכיפה שלראשו וקשריו הטובים עם בית הספר 'מעלה' הופכים אותו בכל זאת למודל לחיקוי עבור דור היוצרים הצעיר במגזר הדתי. יש לקוות שהם יפנימו כעת שלא חייבים לייצר סרטים כמו 'ההסדר' או 'מדורת השבט' כדי להצליח כמו יוסף סידר.