בשבע 462: מדינה יהודית וסכנת האסלאם

אובמה תיקן את דבריו מנאום קהיר ודיבר על ישראל כמולדת ההיסטורית של העם היהודי.

עמיאל אונגר, בשבע , א' בתשרי תשע"ב

לאחר צאת השבת ניתן היה לערוך השוואה בין שלושת הנאומים שעוררו תשומת לב ודריכות אצלנו: נאומו של הנשיא אובמה, נאומו של מחמוד עבאס ונאומו של בנימין נתניהו.

אובמה כידוע אכזב את פרשנינו, ו'הארץ' הגיב בחריפות ובקריקטורה שפקדה את אובמה לשורות הליכוד. לדעתי השיפור הגדול בנאומו של אובמה לא היה הסעיף שבו תיאר את החרדה הביטחונית הקיימת בישראל, אלא זה שבו תיאר את מדינת ישראל כמולדת ההיסטורית של העם היהודי. בנאום קהיר ב-2009 הערבים התבקשו על ידי אובמה לכבד את מדינת ישראל על רקע השואה, ובכך כאילו אימץ אובמה את הטיעון הערבי שהפלשתינים על לא עוול בכפם נדרשו לשלם על הפשע שביצעו האירופים ביהודים. אובמה גם דיבר הפעם על אלפיים שנות גלות של העם היהודי, כלומר מדובר על עם שגלה מארצו.

אולי מדובר בהתבטאויות לצורך בחירות, אבל החזרה על המטבע של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי מתחילה להניב תוצאות. לא רק אובמה אלא גם צרפת, ולאחרונה אפילו ספרד מצטרפת לקביעה שישראל היא מדינת העם היהודי.

מחמוד עבאס מכיר בחשיבות הטיעון הזה (גם כאשר פרשנים ישראלים מזלזלים בו) ולכן בנאומו הוא הציג את ארץ ישראל כמקום הולדתו של ישו ומקום עלייתו השמימה של נביאם מוחמד, והשמיט כל זכר לזיקה היהודית לארץ ישראל. נתניהו כמובן חזר על הקשר הרציף בין היהדות לארץ ישראל בנאומו.

גם אם אנו מסתייגים מהססנותה ומצעדיה של ממשלת נתניהו, לכל הפחות היא השכילה להבין שכצעד ראשון יש להניח את יסוד הזכות לפני שבאים בדרישות מטעמי ביטחון.

נאומו של הרודן מרמאללה היה רצוף שקרים. בכל זאת יש להצטער על שדבריו על אלפי יחידות דיור הנבנים ביישובים, תוך הצרת ממדיה של המדינה הפלשתינית והפיכתה לקאנטונים בלבד, הם בגדר בדותה ואינם מתרחשים בפועל. עבאס מדבר על המתנחלים בנוסח "ונלחם בנו ועלה מן הארץ". הפרטנר חשף בכך את פחדיו הכנים. הדרך הטובה לגמול לו על הפרת ההסכם שביצע בהליכה לאו"ם היא הפיכת סיוטיו ועלילותיו למציאות.

נתניהו, בהציעו משא ומתן ישיר לעבאס בירושלים, ברמאללה, או בניו יורק שילם את מס  השפתיים הנדרש, אבל עבאס כלל לא היה המכותב של הנאום. נאום נתניהו כוון במידה רבה לדעת הקהל האמריקנית, ובמידה מסוימת גם האירופית. עבאס פנה לאותה דעת קהל בהציגו את ישראל ככובשת וגזענית. התגובה של נתניהו היתה להסיט את הנושא ולהדגיש את סכנת האסלאם הקיצוני.

בליל חמישי, כשהוא מלווה בראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג, ביצע נתניהו עלייה לרגל ל'גראונד זירו' - המקום שבו שכנו מגדלי התאומים, והניח שם זר לזכר הנספים. למחרת הקדיש נתניהו קטעים חשובים בנאומו לסכנה שמציב האסלאם הקיצוני ליהודים, נוצרים וגם למוסלמים. זהו הפריים שנתניהו ביקש לייצר לנאומו: הסכנה האמיתית לשלום העולם אינה הסכסוך הישראלי-ערבי. הסכנה נעוצה בהתחזקות והשתלטות האסלאם הקיצוני.

מי שהקל על מלאכתו של נתניהו היה לא אחר מנשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד, שבנאומו תיאר את המתקפה על מגדלי התאומים כמזימה אמריקנית כדי להשתלט על אפגניסטן ועיראק. הדברים גרמו לנטישת האולם על ידי משלחות המערב. נתניהו ניצל את האירוע היטב בנאומו, וביקר את יתר המדינות על כך שלא נטשו את האולם אף הן. ראש הממשלה ביקש מהם לתאר לעצמם מצב שבו מטורף כמו אחמדינג'אד נושא באמתחתו נשק גרעיני. כאשר הזכיר ראש הממשלה את התחזקות החמאס בעקבות גירושם של מתיישבי גוש קטיף, נתניהו החזיר את מחמוד עבאס למימדיו הטבעיים. לא מדובר במנהיג של המדינה הפלשתינית בדרך, אלא במנהיג תנועה שעם שפע מגנוני הביטחון שלה קרסה בעזה ופינתה את מקומה לחמאס. זה היה צפוי להיות גם גורלו של הראיס אילו נאלץ להתמודד מול החמאס ללא צה"ל והשב"כ. נתניהו גם כיוון בעת ובעונה אחת לפחד המוצדק בארה"ב ואירופה מפני התחזקות האסלאם. במלחמה כמו במלחמה, אם לא תצליח לשכנע מאהבת מרדכי, תנסה לכל הפחות על בסיס שנאת המן.
בתגובה להצגת ישראל בידי אבו-מאזן ככובשת וגזענית, נתניהו הזכיר את סכנת האסלאם הקיצוני ורמז לכשלונו של עבאס מול החמאס בעזה

ועל המדינות

"ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום ואיזו לרעב ואיזו לשובע". למלים הללו בתפילת ראש השנה תהיה השנה משמעות הרבה יותר חזקה. השנה הבאה עלינו לטובה עשויה להוליד שינויים פוליטיים רבים, ומצב הנע מאי-בהירות ועד למשבר חמור בכלכלה העולמית. הנשורת מהתהליכים הללו תיפול ותשפיע גם עלינו.

הקרב על נשיאות ארה"ב יוכרע אמנם רק בשנת תשע"ג, אבל כבר בשנה הזאת ייקבע היריב הרפובליקני אשר ינסה למנוע מברק אובמה קדנציה שנייה, וכן ייקבעו גבולות הגזרה של הוויכוח הפוליטי בארה"ב. לקראת הכרעה זו הפך השיח הפוליטי בארה"ב לחריף אולי יותר מאשר אצלנו. הקוטביות גוברת, ופוליטיקאים שנצמדו למרכז המפה הפוליטית הפכו להיות זן הולך ונכחד, היות ואותו מרכז הצטמק.

מערכת הבחירות תעמיד זו מול זו שתי תפיסות עולם: גישה של קיצוץ הוצאות לצורך הבראת המשק, מול גישה הדורשת מעורבות ממשלתית רחבה והזרמת כספים כדי לעודד את הכלכלה ולהקל על המצוקה הכלכלית. בעייתה של התפיסה השנייה היא שגם ארה"ב כבר איננה יכולה להעמיק את הגירעון שלה, ולכן עליה או לקצץ בהוצאות או להכביד את נטל המסים. קיצוצים או מסים יגרמו לסבל בטווח הקצר והבינוני, כפי שבעשור הקודם גרמו הקיצוצים אצלנו לסבל רב.

בשאלת מדיניות החוץ יוחלט האם ארצות הברית תוכל להתמיד במעורבותה בזירה הבינלאומית, או שמא תיאלץ להתכנס פנימה על מנת לשקם את עצמה כלכלית. במקרה השני נעמוד בפני השאלה מי הם הגורמים אשר ייכנסו לחלל שמותירה ארה"ב.

אנו משתאים נוכח הנעשה באיחוד האירופי, שפעם התיימר להכתיב מדיניות למערכת הבינלאומית בזכות חוסנו הכלכלי. אירופה ניצבת בפני המשבר הגדול ביותר שידעה מאז סוף מלחמת העולם השנייה. לאחרונה אירופה מחפשת מזור כלכלי אצל המתעשרות החדשות - סין, ברזיל והודו, ונתקלת בכתף קרה. נכון לעכשיו, רוב הסיכויים שיוון תפשוט רגל. הבנקים האירופיים ייאלצו להתמודד עם סכומי עתק של חובות אבודים וייכנסו לקשיי נזילות.

כתוצאה מכך אפשר לדבר על תרחישים קיצוניים. יש הרואים במשבר שעת כושר להפוך את אירופה למדינת-על שתפעל על פי עקרונות הריסון הכלכלי. מהלך כזה פירושו שהמדינות החברות תוותרנה על ריבונותן הכלכלית, ובסופו של דבר גם על ריבונותן המדינית. תרחישים חלופיים מדברים על התפרקות גוש האירו, או על שילוב בין שני תרחישי הקיצון: לצד גוש ריכוזי של מספר מדינות תקום פריפריה של מדינות השומרות על קשר רופף עם האיחוד האירופי לצורכי סחר בלבד. כל תרחיש ילווה בזעזועים, והתחזיות השחורות ביותר, שאולי מטרתן להפחיד, מנבאות שקריסת האיחוד מבשרת את שובם של המשטרים הרודניים ליבשת והתפרצותם של סכסוכים שיובילו אף למלחמות.
תחזית בינלאומית לשנה הבאה: מערכת בחירות קוטבית בארה"ב, משבר כלכלי באיחוד האירופי, בריחת מוחות והון מהמשטר הטוטליטרי ברוסיה

נוכח קשיי המדינות הדמוקרטיות, המדינות האוטוריטריות משוכנעות בצדקת דרכן. ברוסיה ובסין ברור לכולם מי יעמוד בראש הפירמידה הפוליטית, ואבוי למי שיפעל להשיג תוצאה אחרת. אחרי תקופה של ספקולציות חוזר ולדימיר פוטין להיות נשיא רוסיה, כנראה לשתי קדנציות נוספות. 

אבל אותה יציבות אוטוריטרית כרוכה בסיכון. תמיד שררה סקפטיות לגבי רצינות כוונותיו או כושרו של הנשיא דימיטרי מדבדב, שהבטיח פחות ריכוזיות ומתן סיכוי לבעלי כישורים ויוזמה להתקדם ללא תלות בשלטונות. עתה התנפץ הבלוף. בריחת המוחות וההון - בעיה הפוקדת את רוסיה זה מכבר - תלך ותחריף. רוסיה הכלכלית חוזרת למצב שאפיין את ברית המועצות ערב קריסתה - כלכלה הבנויה על ייצוא משאבי טבע (בעיקר גז טבעי ונפט) וסבסוד מפעלים כושלים. כל עוד תישמר רמת מחירי הנפט והגז - הכלכלה הרוסית תסתדר, אבל ירידה חזקה במחירים תיצור משבר.

בסין יכהנו מנהיגים חדשים, לאור חילופי המשמרות המתבצעים בה אחת לעשור. סין היא ללא ספקת מעצמת-על כלכלית ומעצמה צבאית בדרך. אולם כלכלת סין תלויה בהמשך הייצוא. המכונה הכלכלית הסינית מתחילה לחרוק כאשר בענפים עתירי כוח אדם סין מאבדת את כושרה התחרותי מול מדינות זולות יותר. השפל הכלכלי במערב מנמיך את הביקוש לייצוא הסיני, וגם מגביר את הקריאות להטיל על תוצרת סין מכסי מגן. הלגיטימציה של המשטר הסיני בנויה על אספקת רווחה כלכלית והגנה על הגאווה הלאומית. האטה כלכלית תפגע בלגיטימציה, ומצד שני התחזקותה של סין כמעצמה אזורית כבר ממריצה בריתות-נגד.

הסקירה לעיל היא על קצה המזלג בלבד ואינה כוללת שחקנים נוספים כגון פקיסטן, איראן, וכו' העשויים להשפיע. אולם די בסקירה מתומצתת זו כדי להורות שאי היציבות הפוקדת את אזורנו עשויה גם לשטוף את העולם כולו.