בשבע 462: מלכויות, זכרונות, שושנות

מתי הבנתי בפעם הראשונה שראש השנה זה לא רק תפוח בדבש וכרטיסי ברכה?

תגיות: ראש השנה
ידידיה מאיר, בשבע , א' בתשרי תשע"ב

מתי הבנתי בפעם הראשונה שראש השנה זה לא רק תפוח בדבש וכרטיסי ברכה? האם בשיחות לחודש אלול ששמעתי ממשגיחים לאורך שנותיי בישיבה? האם כשלמדנו ב'סדר מוסר' את 'שערי תשובה' של רבינו יונה או 'שפתי חיים' של ר' חיים פרידלנדר? השנה, אולי בגלל שהילד שלי הגיע בדיוק לגיל הזה, נזכרתי פתאום שזה קרה הרבה קודם.

התחלתי אז את כיתה ב' וחזרתי הביתה באחד הימים הראשונים של השנה עם שיר חביב שהמורה החדשה לימדה: "בראש השנה, בראש השנה, פרחה שושנה אצלי בגינה". אימא שלי שמעה אותי שר את השיר בכוונה עמוקה, ולמחרת שלחה איתי פתק ובו הערה קטנה למורה. ושלא תחשבו שהיא מהסוג האימהות ש'מחפשות' את מערכת החינוך. חס וחלילה. קשה לי להיזכר בעוד פתקים שנשלחו למורה בכל שנותיי בבית הספר (חוץ מהפתק הנפוץ, שחזר על עצמו פעם בכמה חודשים: "ידידיה לא הספיק להשלים את שיעורי הבית עקב לידת אח חדש במזל טוב"). אבל השיר הזה גרם לה לכתוב למורה, בנימוס כמובן, ש"בראש השנה פרחה שושנה אצלי בגינה הוא שיר נחמד ללא ספק, אבל בראש השנה קורים דברים הרבה יותר משמעותיים".

לא בטוח שהבנתי אז את מלוא משמעות ההערה למורה, אבל עד היום, כמעט שלושים ראשי-שנה אחרי כן, כשמשדרים את השיר הזה ברדיו בערב יום הדין, אני נזכר בפתק ההוא. ראש השנה הוא הרי הרבה יותר מפרחה שושנה אצלי בגינה, כך מקובלנו מבית אימא.

עשרת הגדולים של הרב דסלר

מאז כיתה ב' ידעו יחסיי עם היומיים האלה תהפוכות ושינויים. היו ראשי שנים של מיעוט בדיבור, היו כאלה של תפילה ארוכה עם מחזורים מאוד מפורשים, היו שנים באומן, והיתה שנה שבה לימד אותנו הרב שעיקר העבודה בראש השנה היא לעבור את היומיים האלה בשלמות, ללא חטא, והכי חשוב - ללא כעס או אבק כעס. כמובן שבאותה שנה הקב"ה זימן לי בעיקר ניסיונות של כעס. זה התחיל מהרגע הראשון ממש: באתי בבוקר יום הדין לישיבה שבה התפללתי, עמוס כוונות טובות וזהירות מכעס, ואיך שנכנסתי לבית המדרש גיליתי בחור שאומר את פסוקי דזמרה בכוונה עצומה, כמונה מעות בקול גדול, על הסטנדר שלי. זה היה באמת לא פשוט. בהתחלה התעצבנתי עליו על תפיסת המקום, אחר כך התעצבנתי עליי שאני מתעצבן עליו, ולבסוף, וזה היה הכי מעצבן, התעצבנתי עליו על שגרם לי להתעצבן בעיצומו של היום הקדוש.

בשנים האחרונות נראה לי שמצאתי את הפורמולה הרוחנית שלי לימי הדין האלה. היא לא שלי, אלא של הרב אליהו דסלר, מגדולי תנועת המוסר בדור הקודם, המשגיח בישיבת פונוביז', והאיש שמאחורי הספר הנודע 'מכתב מאליהו': "מי מאתנו לא היה רוצה לשוב אל ה' בלבב שלם ולהימנות בין הצדיקים?", הוא שואל, "אבל דא עקא, לכאורה אין זה בידינו. מי ייתן והיתה לנו עצה קלה ופשוטה להיטהר מטומאתנו כדי שנוכל לעלות במעלות התורה והמידות מבלי מפריע, ולהידבק בו יתברך בלב שלם ובנפש חפצה".

ועל הכמיהה הזאת, למצוא "עצה קלה ופשוטה", הוא בהחלט עונה לקוראיו: "יש עצה כזאת! גילו לנו חז"ל ברוח קודשם: כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו. הרי זו עצה נפלאה להיפטר מחלאת החטאים. המעביר כעסו מחברו, מעבירין ממנו כעס מלמעלה, כביכול". כמה פשוט. אם אתה לא תדקדק כאן עם הבריות, גם שם בשמיים לא ידקדקו אתך. אל תקפיד על החבר, ולא יקפידו עליך. הרב דסלר ממשיך: "איך נגיע למידה זו, שבכוחה לטהרנו מכל טומאותינו? דרך פשוטה יש: להתרגל להביט על חברנו באופן שהוא מביט על עצמו. כל הכעס, כל השנאה, כל המריבות והקטטות באים משום שכל אחד רואה את עצמו במבט שונה, וממאן לראות את עצמו בעיני חברו. לו היה כל אחד משתדל רק להבין את דעתו של חברו - גם אם לא להצדיק אותה - היו נמנעים רובא דרובא של הסכסוכים והסיבוכים שבין אדם לחברו".

וכאן הוא עובר לעצות מעשיות, ממש טיפים ליום הדין. אחרי שהוא מסביר על המלכת הקב"ה על הבריאה בימים האלה, ומבאר מה קורה בפמליה של מעלה כשנשמע קול השופר, הוא מבהיר שהכל מתחיל ונגמר בחיוך שלנו לשכן. ממש כך. אתם רושמים?

"א. לא יהיו עסקיך עם שאר בני אדם מודרכים רק לפי השכל הקר, אלא התחשב תמיד בהלך רוחם, דהיינו במידותיהם.

ב. כל אחד חושב שהוא מצוין באיזה דבר יותר ממך, ומן הסתם הוא צודק בזה. הסכם עמו ויאהבך. וכבר כתב הרמב"ן באגרתו: אם אתה חכם יותר ממנו, זכור שהוא צדיק יותר ממך, כי הוא שוגג ואתה מזיד וכו'.

ג. כל אחד מתעניין בצרכי עצמו יותר מאשר בך, ועל כן תראה לו את הנקודה בה ענייניך הם גם ענייניו.

ד. אל תשתדל שיעשה בקשתך, אלא שירצה לעשותה ויהיה מאושר בעשותה.

ה. היזהר מלהיכנס לוויכוחים חריפים עם חבריך, כי הם ירחיקוך מהם ויפרידו ביניכם.

ו. אל תדבר כל כך הרבה על עצמך, דבר עם חברך על חברך עצמו, והוא יהיה מעוניין לשמוע. לרוב בני האדם אין מילה אהובה יותר מאשר 'אני' ואין דבר מפואר יותר מאשר שמם.

ז. הקשב לדברי אחרים, התאמץ לזכור שמותיהם ופרטיהם, ויאהבוך.

ח. אל תבקר את חברך באופן גלוי, כי רק יתעקש יותר. כל הפושעים, אפילו הרוצחים הגרועים ביותר, לא יודו על פשעם בלבבם.

ט. בדברך על חברך, הווה מודה על האמת, כי למה ישנאך - ובצדק.

י. זכור מה שאומרים חכמי הרופאים, כי יותר מאשר ראוי להבין את החולי ראוי להבין את החולה, כי חלק גדול בכל חולי, ולפעמים כל החולי, בא מהלך רוחו של החולה, וכשתצליח לתקן את זה, במה שאתה מרבה איתו אהבה ואחווה, תעבור המחלה".

עד כאן, מילה במילה, עשר הדברות של הרב דסלר לראש השנה ובכלל. אם תרצו, "השלום מתחיל בתוכי", או אפילו "מי הזיז את שיחת המוסר שלי?". ממש לגזור ולשמור על דלת המקרר המלא בקופסאות רוביא. לו המסר הזה היה מגיע מפיו של איזה איש שאנטי עם ראסטות היינו מצחקקים ואומרים שהוא לא מבין את מהות החג הרצינית והאמתית. אבל מה נעשה וגם דמות כה חשובה, רבנית ומגה-ליטאית אומרת לנו: הכול מתחיל ביחסי אנוש, במידות טובות בין אנשים, זה המפתח לעבור את הדין.

עוד חוזר הניגון

אז הנה אני מיד מנסה ליישם ולפרגן לאחרים, ואפילו פעמיים.

ראשית, למי שהוציא מחדש את השיחה המרתקת הזו של הרב דסלר, ועוד עשרות שיחות נוספות של גדולי תנועת המוסר. הדברים הודפסו כעת מחדש בספר המקיף 'אגרות בענייני אלול ותשובה' בהוצאת פלדהיים ובעריכת הרב משה אהרון ברוורמן.

ושנית, ברוח הרב דסלר, אני רוצה לשפר גם את יחסי האנוש שלי עם השושנה ההיא שפרחה בגינה. שנים אחרי הפתק ההוא, הלכתי לבדוק את המילים המלאות של אותו שיר, שאכן נשמע לכאורה ילדותי ופשטני. אז נכון, הבית הראשון מדבר על שושנה, אבל הבית האחרון – הו הו, תראו איזה יופי: "בראש השנה, בראש השנה, ליבנו ענה בתפילה נושנה, שיפה ושונה תהא השנה, אשר מתחילה היום". אני ממש יכול לדמיין את אימא שלי, ואת המורה בכיתה ב', ואת הרב דסלר ואת נעמי שמר, עונים ביחד אמן.