בשבע 462: כלב נשך ילדה

תקציר הפרקים הקודמים: החבורה מבלה בנעימים בבקתה שעל העץ, כאשר הכלב ברקס פורץ פנימה ומתנפל על תמר.

הודיה בונן-אלק, בשבע , א' בתשרי תשע"ב

פרק 5

הנביחות הרמות הרעידו את קירות הבקתה. "אמאל'ה!" צרחתי, על סף דמעות, "קחו אותו מפה!"

ברקס לא הרפה ממני. נעמה וטלי צעקו אף הן. וכמו בהילוך איטי, הוא קפץ עליי והפיל אותי מהספסל.

הכול החשיך. גוננתי בידיי על פניי והרגשתי את כל כובד משקלו עליי. ברקס קפץ והשתולל ואני הרגשתי כאב חד בקרסול ואת הציפורניים שלו ננעצות ברגליי.

ואז הכול נגמר ומישהו אמר: "ברקס, עזוב אותה!"

נדב עמד מעליי. הוא ונעמה תפסו אותו והרחיקו אותו ממני. ברקס נהם וכשכש בזנבו. עיניו החומות הבריקו והוא התנשם והתנשף.

נעמה רכנה אליי, מלאת דאגה. "אוי, הרגל שלך מלאה דם..."

הדמעות זלגו על פניי ללא שליטה. הרגל שלי באמת היתה מלאה בדם. שתי שריטות ארוכות נראו לאורך הברך הימנית ועוד כמה חתכים עמוקים בקרסול השמאלי.

טלי הגישה לי כוס מים. נעמה החליפה מבטים עם נדב.

"אני אלך לקשור אותו", הוא אמר ויצא החוצה.

 נשכתי את שפתיי, מבוהלת ומבועתת. מה הכלב הזה רצה ממני?

"איך ברקס הגיע לכאן?" טלי קימטה את מצחה, "אין סיכוי שהוא יודע לטפס על סולם חבלים!"

"ברור שלא", נעמה אמרה בפשטות, "יש לו מעלית".

למרות הכאבים, סובבתי את ראשי לכיוונה. על מה היא מדברת?

נעמה פתחה את הדלת והצביעה על ארגז פלסטיק ירוק. "קיבלנו ארגז ירקות מהצרכנייה וחיברנו אליו חבל חזק".

טלי הבינה מיד. "החבל קשור לעץ בצד השני, וכשאתם רוצים להעלות אותו אתם פשוט מושכים..."

נעמה הנהנה. "בדיוק. הוא מבלה כאן המון, זה הבית השני שלו". היא הסתכלה עליי ברחמים. "אוף, תמר, אני מה זה מצטערת, לא ידעתי שהוא יגיב ככה!"

לא עניתי. פחדתי שאם אוציא מילה מפי הדמעות יפרצו החוצה ויהפכו לבכי אמיתי.

הדלת נעה שוב על צירה ונדב נכנס פנימה.

"אמא שלי אמרה שתנסי לרדת בזהירות, היא רוצה לקחת אותך למרפאה", הוא אמר בקול רציני.

הנעתי את ראשי בתנועה כמעט בלתי מורגשת.

נדב גירד את עורפו. "וקשרתי את ברקס, אז הכול יהיה בסדר עכשיו".

או שלא, חשבתי ועמדתי על רגליי במאמץ, מלאה ברחמים עצמיים. היום הזה רק הולך ומסתבך. מי היה מאמין שלפנות בוקר עוד הייתי בפתח תקווה?

נעמה פנתה לנדב. "מה אתה חושב שקרה לו?" היא שאלה, "למה הוא רץ אליה ככה?"

הוא משך בכתפו. "מבחינתו היא מישהו זר שפלש לטריטוריה שלו. אני מצטער, לא חשבתי על זה לפני שהעליתי אותו".

"ומה איתי?" טלי דרשה לדעת, "למה הוא לא זיהה אותי כ...פולשת?"

נדב חשב לרגע. "אולי הוא כבר מכיר אותך?"

"יכול להיות", טלי נזכרה, "ליטפתי אותו כשהגענו לחצר".

"אמרתי לה לתת לו לרחרח אותה", נעמה השלימה את המידע החסר, "כדי שיתרגל אליה".

"אז אולי זה העניין", נדב הניד בראשו בהסכמה. "בכל מקרה, בואו נעזור לתמר לרדת, היא חייבת לחטא את הפצעים".

צלעתי החוצה בעקבות טלי, כאשר לפתע היא נעצרה.

"מה עכשיו?" אמרתי בקול קודר, "עכשיו את מפחדת מהסולם?"

"לא..." היא מלמלה. הבעה מוזרה מאוד עלתה על פניה.

"יופי, כי בלעדייך אני לא יכולה לרדת", אמרתי.

"תמר, תסתכלי רגע לשם..."

"אני לא מסתכלת, יש לי פחד גבהים", אמרתי והרגשתי עוד יותר מסכנה.

"לא למטה. תסתכלי לשם, לכביש!" טלי הצביעה על הרחוב.

הסתכלתי ושמעתי אותה אומרת: "תמר, את באמת לא רואה אותו?!"

"את מי?!"

"את הגנב שהיה הבוקר בתוך הטנדר! הוא עומד מולך!"

המשך בפרק הבא