חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 463ראשיהפצה

משיב בנים לגבולם

למעלה מעשרת אלפים איש ליוו את חנן פורת למנוחות בכפר עציון; יו"ר הכנסת ספד: "מי כמוך ידע לאהוב את ארץ ישראל?"
06/10/11, 10:27
חגי הוברמן

יותר מעשרת אלפים בני אדם ליוו אתמול (ד') למנוחות את חבר הכנסת לשעבר הרב חנן פורת, שנפטר ביום שלישי השבוע לאחר מאבק ממושך במחלה קשה, והוא בן 68. במסע ההלוויה השתתפו גם הרבנים הראשיים לישראל, הרב הצבאי הראשי, יושב ראש הכנסת שנשא דברי הספד, שרים, חברי כנסת ורבנים.

הילד מכפר עציון החרב הפך לאחד ממחוללי תנועת ההתיישבות גוש אמונים, שסחפה אלפים והובילה לבניין יהודה, שומרון וחבל עזה . ההחלטה על הנסיגה מסיני הובילה אותו אל נבכי הפוליטיקה, אבל עקירת גוש קטיף המיתה בו משהו שלא נרפא, מספרים בני המשפחה . חנן פורת שהובא אתמול למנוחות, לא פחד מהמוות וראה בו מעבר אל "הארה גדולה"

אם היה דבר ייחודי אצל חנן פורת, היתה זו המורכבות שבו, תופעה לא שגרתית אצל מנהיגים. הציבור הכיר בעיקר את חנן הפוליטיקאי, ואת חנן איש ההתיישבות, המנהיג של גוש אמונים. פחות הכירו את חנן איש הרוח, חנן המורה לתנ"ך, חנן איש ידיעת הארץ, חנן האנציקלופדיה התלמודית המהלכת, חנן חובב השירה העברית. הוא היה אדם מעשי מאוד מחד, ומאידך איש רוח המתבונן על העולם מגובה של 20 אלף רגל. אדם מאמין בעל עקרונות בלתי מתפשרים מחד, בעיקר בכל הקשור לארץ ישראל, ואדם המחפש תמיד את דרך הפשרה, ואף מוביל אותה, תוך כדי מאבקים ליישוב הארץ.

 

בר מצווה בכיתה ט'

חנן פורת נולד בשנת תש"ג, 1943. בן חצי שנה היה התינוק חנן, כשהוריו הצטרפו לקיבוץ כפר עציון שזה עתה הוקם בין בית לחם לחברון. המטפלת והמורה של ילדי כפר עציון היתה חברת משואות יצחק דינה חובב. כעבור כשני עשורים יישא חנן פורת לאישה את בתה של דינה, רחל.

בגיל ארבע חווה חנן את העקירה הראשונה מביתו. עם תחילת מלחמת העצמאות, בחורף תש"ח, פונו מכפר עציון כל הנשים והילדים למנזר ראטיסבון בירושלים, בהמתנה ליום שבו יחזרו הביתה. היום הזה הגיע רק אחרי 19 שנה.

אחרי מספר גלגולים, התרכזו המשפחות שנעקרו מכפר עציון בגבעת עליה שביפו. חלקן הגדול היו ללא אבות לאחר שהללו נפלו בקרבות בכפר עציון.

כשהמשפחה עברה משם לכפר פינס חנן היה בכתה ו', אבל בגלל שרק אחת לשנתיים פתחו כיתה, הוא נכנס לכיתה ז'. פעמיים הוא קפץ כיתה. כך אירע שאת בר המצווה חנן חגג בכיתה ט'.

מקום הלימודים הבא שלו היה משמעותי הרבה יותר: ישיבת בני עקיבא כפר הרוא"ה. חנן, בלמדנותו ובידיעותיו, שבה את ליבו של ראש הישיבה הרב משה צבי נריה זצ"ל, ונפשו נקשרה בנפשו. אחד הר"מים בישיבה היה הרב משה לוינגר, לימים שותף אמיץ לדרך ההתיישבותית בגוש אמונים. באחת מישיבות גוש אמונים הזכיר חנן פורת לרב לוינגר איך הוא נתן לו לעשות עבודה בנושא 'מצוות יישוב ארץ ישראל'.


בבוקר שאחרי שחרור ירושלים, התארגנו הצנחנים להמשך הלחימה בזירה אחרת – בחזית הסורית. בעודם מתכוננים לנסיעה לכיוון הגולן פנה חנן למפקדו ושאל אותו: "נו מיכה, אתה בא איתנו לכפר עציון? אנחנו מקימים מחדש את כפר עציון"

בשנת תשכ"ב, כשסיים את לימודיו בכפר הרוא"ה, יצא לישיבת 'כרם ביבנה', הישיבה הראשונה ששילבה שירות צבאי עם לימוד ישיבתי. חנן התגייס לנח"ל המוצנח, חזר ל'כרם ביבנה' - ומשם לישיבת 'מרכז הרב', עוד אחד מהמוסדות שהטביעו בו חותם עמוק. כאן נוצר קשר אישי עמוק בינו לבין הרב צבי יהודה זצ"ל, ראש הישיבה ובנו של הראי"ה קוק.

 

ראש השנה בכפר עציון

המחשבה על הקמתו של כפר עציון מחדש החלה להעסיק את פורת בעיצומם של הקרבות לשחרור ירושלים, עוד לפני שידע בוודאות אם גוש עציון בכלל שוחרר בידי צה"ל. בבוקר שאחרי שחרור ירושלים, החטיבה עדיין בסערת המלחמה, התארגנו הצנחנים להמשך הלחימה בזירה אחרת – בחזית הסורית. בעודם מתכוננים לנסיעה לכיוון הגולן, כשקני הרובים עדיין לוהטים, פנה חנן, שהיה בין הצנחנים ששחררו את הר הבית והכותל, למפקדו מיכה חורין מטירת צבי ושאל אותו: "נו מיכה, אתה בא איתנו לכפר עציון? אנחנו מקימים מחדש את כפר עציון".

בכ' באלול תשכ"ז הגיעו כמה מבני כפר עציון, מלווים במיכאל חזני, ללשכתו של ראש הממשלה דאז לוי אשכול. "נו, קינדערלאך", אמר להם בעברית היידישאית העממית שלו, "מה אתם רוצים?". "אנחנו רוצים לחזור הביתה, לכפר עציון", השיב לו חנן פורת. אשכול השיב: "נו קינדערלאך, רוצים להתפלל שם בראש השנה, תתפללו". זה היה האישור להקמת כפר עציון, ראשון היישובים היהודיים ביו"ש.

חנן נמנה עם מייסדי ישיבת 'הר עציון' באלון שבות והיה אחראי לפנייה לרב יהודה עמיטל לעמוד בראשה. בהמשך היה ממקימי ארגון 'גשר' לקירוב בין דתיים וחילונים. ספרו הראשון 'את ענת אנוכי מבקש' מבוסס על מכתבים שכתב לחניכים ממפגשי 'גשר' ולחניכה אחת.

במלחמת יום הכיפורים, החודש לפני 38 שנה, ראה חנן את המוות מול עיניו. פגז מרגמה נפל עליו, פגע בכתפו והתפוצץ מאחוריו.

לאחר המלחמה באו ימי הקמת גוש אמונים – תחילה כחוג מפד"לניק פנימי, ובהמשך כתנועה אידיאולוגית המשלבת ידיים עם גרעין אלון מורה במאבקה למען התיישבות בשומרון. חנן פורת והרב משה לוינגר הם המנהיגים המוכתרים של גוש אמונים – ובין השניים ישנם ויכוחים אינסופיים. "כל שאלה מעשית הפכה לדיון תיאולוגי נוקב על מהות עם ישראל בארצו", מספר אורי אליצור, "חנן היה מאוד דמוקרט, קיבוצניק, ממלכתי. כשהרב לוינגר רצה להקניט את חנן הוא היה קורא לו "מפד"לניק". הוא היה יותר נוקשה מחנן". ויכוחים היו גם בינם לבין גרעין אלון מורה. חנן פורת והרב לוינגר, אנשי גוש אמונים, חששו מפעולת התיישבות ללא אישור הממשלה. הם הבינו כי בניגוד לעלייה לכפר עציון, העלייה לשומרון עשויה להיות מלווה בעימות עם צה"ל, שתוצאותיו עלולות להיות חמורות. לקח העלייה לכפר עציון לימד אותם למצות את כל הדרכים לפני שמגיעים לידי עימות עם כוחות הביטחון. "גם אם נגיע למסקנה שאין ברירה אלא לעלות מתוך עימות", נהג חנן לומר לחבריו, "אנחנו חייבים קודם כל למצות את כל האפשרויות לעלייה שלא מתוך עימות עם צה"ל והממשלה, לפני שאנחנו בוחרים בדרך האחרונה".

 

לילה בחנות הירקות

פעילות הגרעין הובילה להקמת היישוב היהודי הראשון מצפון לירושלים – עפרה. באחד מימי שנת תשל"ד סייר חנן פורת באזור בנימין בחברתה של רחל ינאית בן צבי, אלמנתו של הנשיא השני יצחק בן צבי. השניים הגיעו להר בעל חצור, שם עסק צה"ל באותם ימים בעבודות בנייה וגידור של מחנה צבאי גדול. מראה העבודות עורר אצל הגברת בן צבי זיכרונות מהימים שבהם היתה היא חלוצה, וחבריה הקימו את 'גדוד העבודה'. יישובים רבים היו תולדת 'גדוד העבודה' בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. "מדוע
הסכמי אוסלו מביאים את חנן לרצף מאבקים, הפעם מכורסת הפרלמנטר, למען שורת אתרים שההסכמים מאיימים על עתידם. לא מעט בזכות מאבקיו נותר קבר רחל בשליטה ישראלית מלאה וישיבת 'שלום על ישראל' ביריחו המשיכה לפעול
שלא תקימו כאן פלוגת עבודה?" שאלה את חנן פורת, משתמשת במונחי הימים ההם.

הרעיון שבה את ליבו של חנן. הוא נפגש עם הקבלן הראשי, שזכה בחוזה של משרד הביטחון לביצוע עבודות הפיתוח באתר הצבאי שבראש הר בעל חצור. הוא הצליח לשכנע את הקבלן להזמין פלוגת עבודה מאנשי גרעין אלון מורה, שיבצעו את עבודות הגידור בבסיס. הקבלן, שנזקק לידיים עובדות, נעתר לבקשה. כעת נקרתה על דרכם ההזדמנות להתגנב לשומרון "בדלת האחורית", דרך שותפות בפלוגת עבודה הבונה את הבסיס בהר בעל חצור.

בערב יום העצמאות תשל"ה החליטו חברי 'פלוגת העבודה', שהשעה כשרה לתפוס אחיזה בשטח. במקום לחזור לירושלים כמדי יום ביומו, נכנסו אנשי הגרעין, 20 בחורים ושלוש בחורות, לבתי מחנה עין יברוד הסמוך, והשתכנו במקום. שעת הכניסה לא היתה מקרית. באותן דקות ממש ישב חנן פורת לפגישה מתוכננת עם שר הביטחון שמעון פרס. הוא הצליח לשכנע את פרס שמדובר במחנה עבודה שלא יוכר כיישוב.

בלילה הראשון במקום נרשמה על מבנה חנות הירקות של היום, המבנה הראשון ששימש ללינה ולמגורים, כתובת בזו הלשון: "מחנה עבודה בעל חצור". כשראה חנן את הכתובת, התרעם: מה פתאום קוראים יישוב על שם עבודת אלילים?

חנן חיפש שם עברי. בין היישובים הערביים באזור שזוהו עם ערים מקראיות היה הכפר טייבה, המזוהה עם עפרה המקראית. הכפר היה הקרוב ביותר לנקודת ההתיישבות החדשה. היישוב הצעיר קיבל את הצעת חנן פורת לקרוא למקום "עפרה", וזה שמו בישראל עד היום הזה.

 

בגין מפחד

'המהפך' של שנת 77, עלייתו של הליכוד לשלטון בפעם הראשונה, החל כתקווה גדולה שהסתיימה במפח נפש קשה, כשהתברר שבגין הופך להיות 'איש שלום' במקום לקדם את ההתיישבות. באותם ימים היה חנן פורת יוצא ובא בביתו של מנחם בגין, בניסיון לקדם את עליית הגרעינים. בין השניים שררה ידידות אישית מימי המאבקים בסבסטיה.

רמז לצפוי קיבל פורת באחת הפגישות. ראש הממשלה הצביע על ערימת עיתונים מחו"ל שהיתה מונחת על שולחנו. כמעט בכל העיתונים הובעה דאגה מבחירתו של בגין ה"נץ", "מחרחר המלחמה" שבחירתו עלולה לגרום למלחמה נוספת במזרח התיכון. "תראה מה הם כותבים עלי", אמר בגין הפגוע לפורת כשהוא מרים את קולו, "אני אוכיח לכולם שאני אביא שלום!".

הסכם קמפ-דיוויד עם מצרים, וההחלטה לנסיגה מלאה מסיני כולל החרבת חבל ימית הפורח, הובילו את חנן לפוליטיקה. בשנת תשל"ט נמנה עם מקימי 'התחיה', יחד עם פרופ' יובל נאמן ז"ל, גאולה כהן, הסופר משה שמיר ז"ל, וחברים נוספים שהלכו איתו מימי גוש אמונים כמו גרשון שפט ובני קצובר. אז החלה דרכו הארוכה והמפותלת של חנן פורת הפוליטיקאי. בבחירות של שנת 1981 הוא נכנס לכנסת מטעם 'התחיה', עם יובל נאמן וגאולה כהן, השתתף במאבק נגד הנסיגה מסיני ואף עבר לגור בימית. אחרי הפינוי לא מצא חנן את מקומו ב'התחיה', ובמרץ 1984 פרש מהמפלגה. באופן חריג ולא מקובל לגבי פוליטיקאים, התפטר לא רק מהמפלגה אלא גם מהכנסת, בנימוק שהמנדט אינו שלו אישית אלא של המפלגה.

לקראת בחירות 1984 חבר לפורשי המפד"ל בראשות הרב דרוקמן, אשר הקימו עם פועלי אגודת ישראל את סיעת מצ"ד, מכיוון שהאמין בצורך בשילוב של המאבק למען ארץ ישראל עם מאבק למען התורה. הבחירות הנחילו לו מפלה, כשנשאר מחוץ לכנסת. גם מצ"ד לא האריכה ימים וכעבור שנתיים התפרקה. פורשי המפד"ל, וחנן ביניהם, חזרו הביתה - למפד"ל.

ב-1988 נבחר לכנסת ה-12 מטעם המפד"ל. כחבר כנסת יזם בין היתר את חקיקתם של 'חוק יום ירושלים', החוק למניעת התעללות בקטינים וחסרי ישע (ביחד עם דדי צוקר), ו'חוק לא תעמוד על דם רעך'.

בבחירות 1992 הוא נבחר שוב לכנסת. המפד"ל זכתה בשישה מנדטים, אבל נשארה באופוזיציה לממשלת רבין. הסכמי אוסלו הביאו את חנן לרצף מאבקים, הפעם מכורסת הפרלמנטר, למען שורת אתרים שההסכמים מאיימים על עתידם: ישיבת 'שלום על ישראל' ביריחו, קבר רחל, מערת המכפלה. לא מעט בזכות מאבקיו, נותר קבר רחל בשליטה ישראלית מלאה, וישיבת 'שלום על ישראל' ביריחו המשיכה לפעול לפחות עד לפרוץ מלחמת אוסלו.

 

פרידה מהמפד"ל

בכנסת ה-14, ימי ממשלת נתניהו, זוכה המפד"ל בתשעה מנדטים. חנן מכהן כיו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת. מתפקיד זה הוא מוביל את המהלך להפלת ממשלת נתניהו, אחרי שזה חותם עם ערפאת על 'הסכם וויי' להמשך הנסיגות ביו"ש.

הצעד, מסתבר, מביא לחנן הרבה מחיאות כפיים בהתנחלויות ובימין, אבל הוא לצנינים בעיני המפד"לניקים הוותיקים. בבחירות המוקדמות לרשימת המפד"ל חנן מודח ממקום ריאלי, ומוצא עצמו מחוץ לרשימה לכנסת. ערב ה'פריימריס', סיפר חנן באותם ימים, הוא חלם חלום מוזר. בחלומו הוא עומד בוועידת המפד"ל על הבמה ומבקש לנאום. אבל במקום נאום בוקעות מגרונו מילות שירתה של רחל שפירא: "היו שלום, אני חייתי ביניכם כמו צמח בר".

חנן הקים מפלגה חדשה, 'תקומה', עם חבריו צבי הנדל ואורי אריאל. המפלגה חברה למפלגות הימין המקימות את 'האיחוד הלאומי', אבל התוצאות ככלל הסבו לחנן אכזבה. הוא היחיד שנכנס לכנסת מ'תקומה'. שוב, כמו בימיו ב'התחיה', מצפונו לא נתן לו להישאר ח"כ על חשבון חברו הטוב צבי הנדל. ב-1999 התפטר חנן מהכנסת – הפעם סופית, לטובת צבי הנדל.

מאז פרישתו התמקד חנן בלימוד תורה ובפעילות חסד. הוא ערך את העלון 'מעט מן האור' וכתב בו את הטור הראשי. במקביל לכך ייסד את עמותת 'אורות חסד' המספקת מוצרי מזון, חשמל ובגדים למעוטי יכולת. עקירת גוש קטיף, סיפרו השבוע בני משפחתו, המיתה אצלו משהו בנשמה. הוא לא הצליח להתאושש מהמהלך, ובעיקר מהבגידה של אריק שרון, איתו הלך שנים רבות יד ביד בהקמת ההתיישבות ביש"ע.

האם אתה מפחד מהמוות? שאל אותו העיתונאי ינון מגל בראיון עימו בערוץ 1 לפני מספר חודשים. "כהוא זה לא מפחד", ענה חנן מיידית, "אני אינני מאמין שעם המוות כביכול מסתיימים החיים. הם עוברים שינוי, הם עוברים הארה גדולה". ביום שלישי השבוע הלך חנן לעולמו, אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן. חנן הלך לעולמו בהרגשה שהוא זוכה להארה גדולה, הרבה מן האור.

אפרת, בתו הבכורה, ספדה לאביה ואמרה: "אבא אהוב שלי, אנחנו נפרדים ממך היום וכל כך קשה לי. אין לי מילים. אתה הייתי איש של מילים ואני לא יכולה לשאול אותך מה להגיד. אני רק יודעת להגיד תודה. תודה לבורא עולם על כך שבחסד וברחמים גדולים איפשרת להביא את אבא מבית החולים בראש השנה, ולזכות לימים אחרונים של יחד סביב מיטתו כולנו, כל ילדיו ונכדיו. תודה על כל נשימה ונשימה שזכינו לנשום יחד איתו ובמחיצתו, מול חלון הנוף של כפר עציון עם הרוח והירוק של הסתיו. אנחנו גאים להיות ילדיך. תמיד אמרנו לך: אבא, תעזוב את הפוליטיקה, היא קטנה עליך. לך תלמַד ותלמֵד. בכל שבת תמיד הוספת עוד כפית סוכר בתה, והיית אומר: "נו, שבת היום. זה בשביל הנשמה היתרה". אבא אהוב ומתוק, אבא של שבת שלנו, גאים להיות ילדיך".

יושב ראש הכנסת, ראובן ריבלין, עמד בהספדו על העשייה הברוכה של הרב פורת ז"ל, לאורך השנים: "מי כמוך ידע לאהוב כל כך את ארץ ישראל? אהבה עד כלות הנפש, אהבה מדבקת, סוחפת, מטלטלת עד שורש הנשמה. לגאול את הכותל. לגאול את ירושלים מאבלה, במלחמת ששת הימים. להקיז את הדם בתעלה, במלחמת יום כיפור. לקומם את גוש עציון מחורבנה, לתת את עצמו למען הכלל, לחנך, לייסד בתי אולפנה, להקים מוסדות של חסד וצדקה".

הרב חיים דרוקמן הדגיש כי "ההלוויה של חנן איננה לוויה פרטית. היא לא רק של המשפחה ואפילו לא רק של ידידים. זוהי לוויה לאומית וכלל ישראלית. אני מסתכל בציבור הגדול שכאן ובתוכו נוער שלא הכיר את חנן אישית, אבל הכיר יפה שחנן הוא דמות לאומית שהסתלקה מעולמנו, דמות לאומית גדולה שכל כולה היתה קודש לעם ישראל ותורת ישראל. חנן היה איש חזון אך גם איש מעשה, שזה בדרך כלל צירוף נדיר".

עם היוודע דבר הפטירה פרסם ראש הממשלה בנימין נתניהו הודעה, ובה כתב כי "חנן פורת הקדיש את חייו לבניין ארץ ישראל, לחינוך דורות של תלמידי הציונות הדתית, לאהבת ארץ ישראל ועם ישראל. כבן קיבוץ כפר עציון שחרב במלחמת השחרור, הוביל חנן את השיבה לגוש אחר שחרורו. תרומתו לבניין הארץ ויישובה, לחינוך ולהנהגת האומה על ערכי הציונות, היא מופת ודוגמה לאזרחי ישראל".

 

אליעז כהן: דוד המלך של דורנו

את ראש השנה האחרון עבר הרב חנן פורת בביתו עם אשתו, אחד עשר ילדיו, נכדיו ואוהביו. ביום החג השני החליט המשורר אליעז כהן, חבר קרוב ותושב כפר עציון, לבקר את חנן, שאליו היה קשור בכל נימי נפשו. "התלבטתי אם מותר לי להיכנס אל הקודש, אבל חשתי שאני פשוט חייב לחבק אותו ולאחל שנה טובה. המפגש האחרון שלי עם חנן היה כמעט בלי מילים אבל עם עוצמות אדירות", הוא אומר בהתרגשות. כהן נכנס לחדר הקטן ובנו של חנן בישר לאביו, ששכב מעורפל וכשעיניו עצומות, על האורח. "פתאום יד ימין של חנן התרוממה כלפי מעלה לקבל את פניי. זה היה מרגש. ניגשתי למיטה ולחצתי את ידו בחום. הרגשתי גם את היד שלו משיבה לי בלחיצה קלה. מאוד התרגשתי מהמעמד. אחר כך ישבנו ושרנו כל הסובבים מפיוטי ראש השנה. גם ברגעיו האחרונים היה חנן שופע אהבה". 

המשורר אליעז כהן פגש לראשונה את חנן פורת כתלמיד כיתה י' בישיבת כפר הרוא"ה. "הרב חנן פורת הגיע לישיבה כבוגר והעביר שיעור. באותו הרגע התאהבתי בו. איזה ידע, איזה עומק, איזו שפה. פשוט מתוק מדבש. מאז התעניינתי בכל דבר שכתב. הוא נתן לי בכתיבתו המון השראה".

כהן רואה בחנן פורת את 'דוד המלך של דורנו', כהגדרתו. "הוא היה מורם מעם כי משהו בתוכו, בפנימיות שלו, היה מורם. הוא היה הדבר הכי קרוב לדוד המלך שיכול להיות. רב, מנהיג, משורר, גיבור, אציל נפש. עם ישראל הפסיד את אחד המנהיגים הגדולים שהיו לו".

לכפר עציון הגיע כהן יחד עם רעייתו לפני 16 שנים גם בעקבות חנן פורת. "במאבקים הגדולים על ארץ ישראל ליוויתי אותו. ראיתי בו דמות גדולה שאפשר להתייעץ איתה ולקבל פרספקטיבה נכונה על דברים. חנן היה חף מכל פוזות, צנוע ויחד עם זאת בעל שיעור קומה. בעל כוחות נפש. במחלה נלחם בגבורה אדירה".

את מראה דמותו של הרב חנן יזכור כהן דווקא כפי שעמד במקומו בבית הכנסת בכפר עציון מדי יום במשך עשרות בשנים, עומד ומתפלל בדבקות גדולה. "תמיד הוא היה עוצם עיניים, מתפלל בשקט ובעוצמה גדולה. תוך כדי כך הוא היה מרים את ידו כלפי מעלה ומנענע אותה במין ריקוד כזה, כאילו היד עצמה היתה מתפללת. בקודש. כל עצמותיו תאמרנה".

רבקי גולדפינגר

 

אמונה אלון: חיבור בין התרבות המקורית למתחדשת

אמונה אלון זכתה להכיר את הרב חנן פורת עוד כשהיתה נערה צעירה. "לפני שנים זכיתי להיות בין בני הנוער שחנן לימד אותם לטייל בשבילי הארץ עם תנ"ך פתוח, לשיר בדבקות ניגונים חסידיים, להכיר תורות של הרב קוק ורבי נחמן מברסלב מקרוב ולחבר בין התרבות הישראלית המקורית לבין זו המתחדשת". בהלוויתו שהתקיימה השבוע חשה אלון במלוא הכאב את סופה של תקופה. "חנן פתח לפנינו את העולם ואת עצמנו. בהלוויה שלו הרגשתי בחדות כי תם עידן בתולדות כולנו".

רבקי גולדפינגר

הרב משה לוינגר: הצליח לפרוץ כל חומה

"לא היתה חומה שעמדה בפני חנן פורת, כל דבר הוא הצליח לפרוץ", סופד הרב משה לוינגר לשותפו לדרך בהקמת גוש אמונים. כשהיה חנן פורת תלמיד כיתה י"א בכפר הרוא"ה, הרב לוינגר היה הר"מ שלו. "כבר אז הוא התבלט. כל יום חמישי היה יושב ישיבה מזרחית ולומד שלושה דפי גמרא ממסכת כתובות. אחר כך בחנו אותו הרב נריה ואני, והוא ידע מצוין. כשלמד במרכז הרב ופניתי אליו בקשר לעלייה לכפר עציון, הוא שמח מאוד ואמר 'רוב האנשים מסתפקים ביד זיכרון. אני שמח לראות שיש אנשים שרוצים ברצינות לחזור לגוש'. אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא הדליק אנשים רבים להיות שותפים בהתיישבות בשומרון". אגב, התמונה המפורסמת שבה חנן פורת והרב לוינגר נישאים על כתפיים, צולמה לאחר לילה של ויכוחים קשים האם לקבל את 'פשרת קדום' או לא. חנן פורת צידד בפשרה, הרב לוינגר לא.

"היתה בו ענווה גדולה. על כל דבר היה אומר 'צריך להתייעץ עם הרב צבי יהודה, מי אנחנו שנחליט בדברים כאלה גדולים'. כך למשל כשרצו להתיישב בשילה, והסתייעו באתר הארכיאולוגי כדי לגור במקום כחופרים. הרב צבי יהודה אמר 'חנן, זה בסדר'". הרב לוינגר מוסיף עוד ומספר כי לא פעם, בנסיעות ליליות עם חנן, היו רואים טרמפיסטים וחנן היה עוצר להם ולוקח אותם למחוז חפצם גם אם זה לא היה על הדרך שלו.

לאורך השנים נתגלעו מדי פעם מחלוקות בין הרב לוינגר לחנן פורת בנושאים שונים, כשהרב לוינגר ייצג קו תקיף לעומת חנן פורת שייצג קו מתון. לפני שנה, בביקור אצל חנן פורת, אמר חנן לרב לוינגר: "כל חילוקי הדעות בינינו היו לשם שמיים".

עתיה זר

 

שמוליק קליין

בדרך העולה לגוש עציון, לפני כחודש, הטלפון ברכב מצלצל. חבר על הקו, "ומה שלום חנן?", הוא שואל ואני סמוך לשער כפר עציון, אומר לו: "עכשיו נכנס לבדוק".

הוא בדיוק אכל קצת, ומשום מה כשהגעתי - למרות שהוא מדבר מעט ובקושי כבר ימים ארוכים - שאלתי אותו "מה שלומך, חנן?", והוא שנראה כשבר כלי, חייך מאוזן לאוזן חיוך מתוק ואמר לי לאט לאט כשהוא מדגיש כל הברה: "ב ר ו ך ה ש ם. אני נושם ואני מודה לקב"ה על כל נשימה ונשימה, הגוף אולי שבור, אבל הנשמה שלמה ומאירה באור גדול ועל כך יש להודות ולהלל".

דיברנו (בעיקר אני) והוא רק הגיב מעט. כשהזכרתי לו את הלבטים שלנו בעת ההחלטה לקרוא לעלון שהוציא 'מעט מן האור' והנה הרבה אור צמח מאותו יום, אמר: "איני יודע כמה ימים נשארו לי לחיות אך האור הגדול יימשך, ימשיכו אותו אחרים", אחר כך הצעתי לקרוא לפניו מספרים שהוא אוהב.

פתחנו בספר אורות של הרב קוק זצ"ל שהשבוע ג' אלול - יום פטירתו, ושימחתי אותו כששמע שכשם שעלה הוא בג' אלול לפני עשרות שנים לקברו של הרב, כפי שסיפר בספרו 'את אחי אנוכי מבקש' - תהיה השנה עלייה גדולה מאוד לקבר הרב. 

פתחנו באקראי ב'זרעונים' ה. בקטע הנקרא "ייסורים ממרקים": "כל הצרות שבעולם, בייחוד הצרות הרוחניות: תוגה, קוצר רוח, בחילת החיים, ייאוש, שבאמת הן הינן הצרות העיקריות של האדם, אף הן אינן באות כי אם מפני חוסר דעה להסתכל הסתכלות בהירה בגאות ד'..."

אחר כך הצעתי לו לקרוא פרקי תהילים שהוא כה אוהב, אבל הוא אמר: "אולי נקרא מגילת רות?". פתחתי ב"ויהי בימי שפוט השופטים..." ואחרי כל פרק מהמגילה, כשראיתי שקשים עליו הייסורים, שאלתי אותו: "חנן, להפסיק?", והוא אמר לי: "עוד קצת, עוד קצת". כך... עד הסוף, "וישי הוליד את דוד".

כשתמה המגילה אמר: "הפסוקים העוסקים בייחוס הם ספורים ונמצאים רק בסופה של מגילת רות - אך העיקר הם המעשים הטובים שזרועים לכל אורך המגילה. העיקר - המעשים הטובים של רות. מעשי החסד. ומהו האדם בלי עשיית חסד?". ואז החל לדקלם את אשת חיל, פסוק פסוק, לאט לאט ובקושי רב - וכשהגיע לעוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון עצר והחל לשיר כשקולו נשנק: "עוז והדר לבושה... ותשחק ליום אחרון".

"ותשחק ליום אחרון", זה היה הרגע שבו נרעדתי וחשתי שבזמן הזה - הדמות של חנן גדולה מהמציאות והוא נמצא במקום אחר, בספירות רוחניות אחרות, בין שמיים וארץ. וכשסיים לשיר אמרתי לו: "אני צריך ללכת", והוא - כמו חנן של פעם, שידע לומר הכל בלי להתבלבל ובלי לפחד כלל - הסתכל עלי וחזר אחריי לאט וברור: "אני צריך ללכת".

חנן לא נראה טוב, גופו היה שבור, לוחות ושברי לוחות, אבל רוחו היתה איתנה, והחיבור הזה הרטיט את הלב. יצאתי מהבית. אורות גוש עציון הפורח שלחנן היו יד ורגל כמעט בכל רגב ורגב שבו, קראו לי לשלום ובכיתי. בכיתי על הגוף שהולך וקורס, ועמדתי משתאה לנוכח הכוחות המדהימים שיש בנשמה.