בשבע 463: כבודה

עיתונאים אינם נוהגים לחשוף את המקורות שלהם, אולם במקרה זה אחרוג מהכלל ואצהיר: אין לי שום קשרים או מקורות בהנהלת אייפקס או תנובה

עדי גרסיאל , ח' בתשרי תשע"ב

"רק נדמה לי, או שלא מקפידים יותר על תמונות מדוגמות של (זהבית) כהן?" (דבורית שרגל בבלוג התקשורת שלה, יום לאחר הודעת ההתפטרות הדרמטית)

לפני שאשיב על השאלה (בחיוב כמובן) ואסביר את המניעים לתופעה, טפיחה עצמית קלה על השכם - אני מבטיח לא להפוך את זה להרגל. בגיליון 'אתנחתא' של השבוע שעבר בחר הח"מ את איציק אלרוב, יוזם מחאת הקוטג', לאיש השנה בתחום החברה. וכך נכתב עליו: "בדרכו השקטה הוא עמד מול מונופול ענק ודורסני ויכול לו (ניחוש שלנו: יש סיכוי לא קטן שעד סוף השנה הבאה הגב' זהבית כהן כבר לא תשב בכיסא המנכ"ל של איפקס-תנובה, וגם זה הישג לא מבוטל)". כמה ימים אח"כ גברת כהן אכן התפוטרה.

עיתונאים אינם נוהגים לחשוף את המקורות שלהם, אולם במקרה זה אחרוג מהכלל ואצהיר: אין לי שום קשרים או מקורות בהנהלת אייפקס או תנובה. למעשה, עובד תנובה היחיד שאני מכיר הוא מחסנאי ששירת איתי במילואים, וכבר לפני כמה שנים עבר לעבוד כנהג אוטובוס. את ההשערה על גורלה המקצועי של היו"ר עשיתי באמצעות היגיון פשוט: מכיוון שכהן מזוהה עם תנובה 'הישנה', זו שחיצי המחאה כוונו נגדה, ההנהלה תהיה מוכרחה להחליף אותה כדי לסמן שהיא פותחת דף חדש מול הציבור הזועם. אני מאמין שכמעט כל עיתונאי או פרשן כלכלי עם קצת ותק שהייתם שואלים היה נותן את אותה הערכה - בארבע עיניים. אם כן, מדוע איש לא כתב זאת, ומדוע התמונות של כהן הפכו להרבה פחות מחמיאות עם עזיבתה? הסיבה הראשונה היא החשש. תנובה היא מפרסם גדול והיו"ר שלה, עם כל מקצוענותה, היא גם בן אדם, שעיתונאים ועורכים נזהרים בכבודו. הם יפרסמו נתונים על עליית מחירי מוצרי החלב, אך לא על פרישתה הצפויה של כהן. בנוסף, פרשנים לא אוהבים להתנבא. בעידן האינטרנט זה מסוכן שבעתיים. עדיף להתנסח בצורה מעורפלת, גם אם צרכני התקשורת מפסידים מכך מידע חשוב. ושלישית, למרות היותם בני מעמד הביניים, עיתונאים רבים - במיוחד אלה שמסקרים את עולם הכלכלה - מתחככים עם אנשי ההון ובמובנים מסוימים מזדהים עמם. זאת גם אחת הסיבות שמי שזיהה את התופעה והוביל את המחאה אינו עיתונאי או פרשן, אלא חזן מבני ברק.

עדי גרסיאל

סליחות

ערב יום הכיפורים, 38 שנה מפרוץ המלחמה ההיא. באותה שנה גם התחלתי להאזין לתקשורת הישראלית. מאז התעוררתי כל יום (חול) לצלילי שידורי הבוקר של רשת ב' להם האזין אבי ז"ל. אמנם חלו שינויים במשך השנים בתקשורת הישראלית, אך כמה הנחות יסוד שגויות הפכו למחלות קשות עוד יותר, כמו התרפסות בפני האמריקנים, האמונה העיוורת בנסיגות תמורת שלום, או רדיפת דת ישראל והרבנים.

כמה ראוי היה לשמוע קולות אחרים, קולות של קירוב ושל סליחה. כמה טוב היה לו הפרהסיה הישראלית היתה מגשרת בין חלקי העם במקום להעמיק את השסעים. כמה טוב היינו חשים לו הושקעו משאבי התקשורת הציבורית בראיית הטוב, כפי שכבר אמר דוד המלך "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב". האם חפצי חיים אנחנו?

בימים אלו, כשפסטיבל בקשות הסליחה מגיע רק אל מתפללי מסגד שבניינו נשרף, הגיע הזמן שגם בני עמנו יקבלו מנה גדושה של בקשת סליחה. סליחה מאחינו שלא הגיע להם לעלות לשידור כדי לספר על חוויות קשות של הרס בתים באמצע הלילה. סליחה מיושבי מכוניות שנרגמו וסיפורם לא עניין את הכתב או את העורך. סליחה מנוסעי האוטובוסים ביש"ע שנאלצים לנסוע במעין טנקים ממוגני ירי שנתקעים כל שבוע בעלייה ליישובים, והכתבים לא רואים בזה אייטם. סליחה מאחינו שהפכו לפליטים בארצם, ושגזלו להם את הבית, את הפרנסה, את הקהילה ואת הכבוד. סליחה מתושבי הדרום, שההזיות השמאלניות הפכו בשבילם את מרעומי הטילים לקולות של שיגרה. סליחה מחלוצי השומרון ויהודה שכבודם נרמס יום יום בחסות "חופש הביטוי". סליחה שיריקה על שכנה מתגרה גוררת התעמרות שלטונית ופסטיבל תקשורתי רק כשמדובר ביהודייה, אך כשערביה עושה זאת בראש השנה בענתות - התקשורת מתעלמת. סליחה מהחרדים, ששר החינוך לשעבר השווה בגל"צ את החלטת ההורים שלהם למנוע מהם לימודי חול בישיבה, להחלטה למול באכזריות ילדות, כפי שנעשה באפריקה ובארצות ערב. סליחה מכלל תושבי ישראל, שעדיין לא זכינו להפסיק את מעגלי השטנה נגדם בעולם, בין השאר גם בגלל שהם ניזונים מדלק מילולי וויזואלי ישראלי.

חני לוז

הארץ ומלואה

עקיבא אלדר הוא איש תקשורת מאז 1974 וכיום הוא עיתונאי ופובליציסט וחבר מערכת 'הארץ'. הקוראים פוגשים אותו שם גם ככותב מאמרי דעות, למשל "נאום השקרים של נתניהו" (26.9), וגם כבעל טור בשם "ביקורת גבולות". בטור הזה הוא משמש צינור שאליו מתנקזות דליפות מידע ממשרד החוץ, מדרור אטקס או מ'שלום עכשיו', כגון הקביעה שהיישוב שני-ליבנה "זולג" לתוך תחומי ישראל של הקו-הירוק (מיום 20.9).  אלא שאלדר חובש גם כובע שלישי, ככותב ידיעות חדשותיות. ביום 25.9, אלדר דיווח ככתב מן השורה כי המסמך שמחמוד עבאס הגיש לאו"ם כבקשה לזכות בהכרה כמדינה "מקבל את תוכנית החלוקה", ולכן הוא קובע ש"מנוסח הפנייה הפלסטינית עולה הכרה במדינה יהודית". ואיך הגיע הכתב למסקנתו? לפי אלדר, "נכתב כי הבקשה לחברות באו"ם מתבססת על... החלטת עצרת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947. מדובר בהחלטה בה דובר על הקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית".

ערב יום הכיפורים יש עוד זמן להצביע על התקשורת החוטאת של אלדר, שבמקרה זה פשוט 'עובד' על קוראיו. ראשית, ההחלטה ב-1947 היתה בעצם רק המלצה. שנית, הערבים דחו אותה ויצאו למלחמה. כשהפסידו, הקימו את הטרור של הפדאיון ולאחר מכן את הטרור של אש"ף אשר מעבר לרצח של יהודים איננו מכיר בלאומיות יהודית כלל.  ושלישית, אלדר מתעלם מאמירותיהם של בכירי הרש"פ אשר שוללים את האפשרות שיהודים בכלל יגורו במדינת פלשתין שלהם. ומי עדיין חושב שעובדות הן הבסיס לכל עשייה תקשורתית?

ישראל מידד

 

  • חדשות בחדשות

עיתונאי 'הארץ' גדעון לוי ישתתף בעונה הבאה של תוכנית הדוקו-ריאליטי 'מחוברים'. גם שמו של העיתונאי חנוך דאום הוזכר כמי שעשוי להשתתף בתוכנית. כך דיווח הארץ.

בג"ץ דחה השבוע עתירה שביקשה להורות ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נגד השדרן גבי גזית. זאת בעקבות דברי בלע שהשמיע בשידור רדיו נגד מתנחלים וחרדים.   

ערוץ 7 השיק השבוע אתר חדשות ותוכן בשפה הרוסית בו ישולבו חדשות, רדיו, כתבות וידאו ותכנים ייעודיים. האתר החדש מצטרף לאתרים נוספים של ערוץ 7 בעברית, אנגלית וצרפתית.

 

  • ביקורת הנקרא

 

פירוק מאהל הדגל של תנועת המחאה בשדרות רוטשילד בתל אביב היה מחויב המציאות

(מאמר מערכת, הארץ)

צודקים, יש גבול לכמות הרעש והלכלוך שעיתונאים מוכנים לסבול בדרך לאספרסו

 

מתכוננים ליום כיפור: מגוון טיולי אופניים

ynet

כל כך שחוק שאנחנו אפילו כבר לא מתרגזים

 

 

"לא להגיד לאף אחד 'יש לי רעיון לסטארט-אפ'. להקים אותו או לשתוק"

(יאיר לפיד, החלטה מס' 31 לשנה החדשה, ידיעות אחרונות)

זה כולל גם הקמת מפלגות?