בשבע 463: פורץ דרך, חולם ולוחם

כישוריו המגוונים של חנן פורת משכו אותו לכיוונים שונים של עשייה ברוכה ומשפיעה | ההשראה שהעניקה אישיותו נמשכה ביתר שאת גם בחוליו

עמנואל שילה , ח' בתשרי תשע"ב

 

בשנים האחרונות, כשנפרד סופית מהפוליטיקה ושב בעיקר ללמוד וללמד, הקדימו לשמו את התואר 'הרב', כיאה לרוחב ועומק ידיעותיו בתורה. אבל הציבור הרחב של הכיפות הסרוגות, שהכירו בשיא פעילותו הציבורית, המשיך לכנות אותו בפשטות - חנן פורת. כזה הוא נותר, קיבוצניק פשוט בהופעתו ובהליכותיו, ללא גינוני חשיבות. רגליו כובשות את אדמת ארץ ישראל, בליבו שירה, וראשו מגיע השמימה.

בצומת הדרכים שנפתחה בעקבות מלחמת ששת הימים הוא החליט לעזוב את בית המדרש, שם הוכר כעילוי וניבאו לו גדולות, ולחונן את עפרה של ארץ ישראל. כיסופי השיבה אל מחוזות ילדותו בכפר עציון היו הבסיס שעליו נבנתה הכרה מקיפה ומעמיקה של חזון תחיית התורה השלמה בארץ השלמה, ברוח הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה, שתורתם מלאה את מוחו ואת לבו. עם הרוח הגדולה הזאת, לה סייעה הופעתו המרשימה והכריזמטית, הוא הצליח להוביל ולהנהיג המונים ולהפוך אותם לתנועה חלוצית גדולה ששינתה את פניה של הציונות הדתית ושל המדינה כולה.

כשרונותיו הרבים משכו אותו לכיוונים שונים - מרביץ תורה, פוליטיקאי, איש התיישבות, סופר ומשורר. רבים היו מעשיו, אך משמעותית לא פחות היתה ההשראה שהעניקה אישיותו. הוא עצמו שאב השראה מדמותו של דוד המלך: לוחם, מנהיג, תלמיד חכם ומשורר. אולי היה ראוי למלוכה, אך לא אכשר דרא. בפוליטיקה הקטנונית ועמוסת התככים של הפרלמנט הישראלי הוא התקשה למצוא את מקומו הטבעי. פעמיים ויתר על מקומו בכנסת, גם מתוך יושר ונאמנות אך גם כאומר - לא קשה לי לוותר על המעמד הזה.

חנן פורת היה המתנחל שאיש אינו יכול לומר לו "ליסטים אתם, שכבשתם ארץ הפלשתינים". הרי הוא שב אל כפר ילדותו שממנו הוגלה כילד בגלל התוקפנות הערבית, אל הקיבוץ הדתי שכל לוחמיו הנותרים נטבחו לאחר שנכנעו לכובש הירדני. הוא היה ישראלי


כשפרצה מחלתו הוא שימש דוגמה ומופת להכרה בערך החיים ומשמעותם גם כשהגוף מדוכא בייסורים. מותו הצפוי רק העצים את הצורך למלא בתוכן ובעשייה כל שעה בחייו, כל עוד נשמה באפו

ברמ"ח ושס"ה, ללא סממנים חיצוניים של דתיות מלבד הכיפה שלראשו. הוא גילם באישיותו וגם בכתיבתו את הניסיון להציב את ההתיישבות ביש"ע כהמשך טבעי של התנועה הציונית שאיבדה את דרכה ואת תנופתה. בעלון השבת 'מעט מן האור' שערך בשנותיו האחרונות הוא התאמץ בכל שבוע ללקט ניצוצות של קדושה מתוך שירים נבחרים של משוררים ישראלים, שאותם הציב לצד דברי התורה המעמיקים והחדשניים שלו. אבל אפילו אותו, הישראלי כל כך, השיגה ידם של משמיצי ההתיישבות המבקשים לעוות את דמות המתנחל, ליצור כלפיו ניכור ולעשות לו דמוניזציה. ובכל זאת, דברי התנחומים וההערכה שנשמעו עם מותו מכל קצוות הקשת הפוליטית מלמדים שגם מתנגדיו הכירו את יושרו ואת גדלות נפשו.

כשפרצה מחלתו הוא שימש דוגמה ומופת להכרה בערך החיים ומשמעותם גם כשהגוף מדוכא בייסורים. מותו הצפוי רק העצים את הצורך למלא בתוכן ובעשייה כל שעה בחייו, כל עוד נשמה באפו. הציבור, שעקב אחר מחלתו בדאגה והתפלל להחלמתו, נקשר עוד יותר אל דמותו ואל הערכים שלהם חינך ואותם יישם בחייו. מוקיריו הרבים עטפו אותו באהבה וחיפשו הזדמנויות לבטא כלפיו כבוד והערכה. אם מדינת ישראל לא השכילה להעניק לו את פרס ישראל על מפעל חייו, לפחות הספיקו להעניק לו את פרס מוסקוביץ' לציונות.

בהביטו בעיניים פקוחות אל מותו הקרוב הוא לימד אותנו את משמעות הפסוק "ותשחק ליום אחרון". שיעור נחוץ בימים בהם התקשורת מלווה בתשואות שדרן רדיו שהעדיף לשים קץ לחייו כדי לחסוך את הצורך בהתמודדות עם ייסורי מחלתו.

יהי זכרך ברוך, מפקד וחייל בחיל תחייתו הרוחנית והגשמית של עם ישראל בארץ ישראל, שבין ראש השנה ליום הכיפורים נלקח מאיתנו לחזות בנועם ה' וליהנות מזיו השכינה. ובעלותך השמימה, הפל תחינתך לפני כיסא הכבוד על מדינת ישראל כולה ועל מפעל ההתיישבות הגדול שאת יסודותיו הנחת, אשר כה רבים צריו מבחוץ ומבפנים הקמים עליו להפילו.

ישראל על המפה

במשך שנים רבות דיברו אצלנו בתסכול על כך שמדינת ישראל לא מצליחה להעמיד מדענים בשיעור קומה דומה לזה שמעמידה יהדות העולם. אחד הנתונים שעליהם הסתמכה הטענה היה הפער בין ישראל ליהודי העולם בזכייה בפרס נובל. ואכן, בעוד יהדות הגולה זוכה בלמעלה מחמישית מפרסי הנובל לדורותיהם, נדמה היה שלמעט המקרה החד-פעמי של ש"י עגנון אף ישראלי לא מתקרב לזכייה בפרס הנכסף. מלבד כמובן אם הוא פוליטיקאי בכיר שמחליט לפרק את ישראל מנכסים אסטרטגיים ולכרות הסכם שלום תבוסתני עם אחד מאויביה. המראה המחליא של פרס ורבין חולקים את פרס נובל עם המרצח ערפאת היה אחד משיאי העינוי והסבל שעברו על מי שהבינו כמה שנים לפני כולם עד כמה רעים הם הסכמי אוסלו. באותם ימים נדמה היה כי לגבי פוליטיקאים ישראלים פרס נובל משמש כשוחד שמעוור את עיניהם וגורם להם לפעול נגד האינטרס הלאומי של ישראל.

אך בשנים האחרונות מתברר שגם בתחום ההישגים המדעיים יש לישראל מה להציע. פרופ' דן שכטמן, שעל זכייתו בפרס נובל לכימיה התבשרנו השבוע, הוא השישי מבין אנשי האקדמיה הישראלים שזכו בכבוד הזה תוך עשור. מסתבר שמצוינות אקדמית אכן קיימת כאן, למרות כל הקינות על הבינוניות המדעית, על בריחת המוחות, ועל כך שהעיסוק התמידי שלנו במלחמות לא מאפשר לנו להוציא אל הפועל את סגולות המוח היהודי. המדענים הישראלים מקבלי פרס נובל ממוקמים בקצוות שונות של הסקאלה הפוליטית, מפרופסור ישראל אומן שעלה ברגל לחומש ועד פרופסור עדה יונת שדוגלת בשחרור מחבלים סיטוני ללא כל תמורה. אבל למי אכפת, כל עוד את פרס הנובל היא מקבלת לא על עמדותיה הפוליטיות האיזוטריות אלא על הישגיה המדעיים המרשימים.

תופעה מסוכנת

פעם אחת - מקרה; פעמיים - צירוף מקרים; שלוש פעמים - תופעה. לפתגם העממי הזה יש שורשים עמוקים גם בחשיבה ההלכתית אשר קובעת כי מקרה שחוזר על עצמו שלוש פעמים יוצר חזקה. למשל, שור שנגח שלוש פעמים - נגיחותיו לא ייחשבו עוד כמקריות אלא כנובעות מתכונה של 'שור מועד'.

כאשר נמצאה גופתו של הרב משה טלבי הי"ד ליד היישוב רבבה נחפזה משטרת ש"י לאבחן את נסיבות מותו כהתאבדות, למרות שממצאים בשטח העלו חשש כבד לרצח. אחר כך התעקש מפקד אוגדת איו"ש ניצן אלון להגדיר את רצח בן-יוסף לבנת בידי שוטרים פלשתינים בשכם כ'תקלה' ולא כמעשה טרור. בשבוע שעבר מיהרו צה"ל והמשטרה להודיע לתקשורת כי אשר פלמר ובנו הקטן יהונתן נהרגו בתאונת דרכים ולא בפיגוע. כאשר ההתבטאויות חסרות האחריות הללו חוזרות על עצמן שלוש פעמים תוך זמן קצר, קשה להאמין שמדובר במקרה.

מתעורר חשש כבד כי בקרב כוחות צה"ל והמשטרה באיזורי יו"ש מקננת קונספציה ממארת שמבקשת להתכחש לסכנת הטרור הפלשתיני, ובמקביל להעצים מעל לכל פרופורציה את משמעותם של מעשים חסרי-אחריות שמיוחסים ליהודים. ההתעקשות להסתמך על מנגנוני הביטחון של הפלשתינים ולהציג תמונה ביטחונית ורודה מביאה לעיוות של ראיית המציאות ומגיעה עד לכדי פגיעה בכבודם של קרבנות הטרור. די, תפסיקו!