בשבע 463: ללא כוונת זדון

לפני כשבועיים נהרגו בכביש 60, סמוך לכפר חלחול, אשר פלמר מקריית-ארבע ובנו בן השנה יונתן, כאשר הרכב שבו נסעו התהפך ונפל לצד הכביש

אבי סגל , ח' בתשרי תשע"ב

ללא כוונת זדון

לפני כשבועיים נהרגו בכביש 60, סמוך לכפר חלחול, אשר פלמר מקריית-ארבע ובנו בן השנה יונתן, כאשר הרכב שבו נסעו התהפך ונפל לצד הכביש. בתחילה טענה המשטרה כי מדובר בתאונת דרכים כתוצאה מנהיגה במהירות מופרזת, אולם בהמשך חזרה בה והודתה כי השניים נרצחו על רקע לאומני. בקרב המתיישבים נשמעו טענות קשות נגד המשטרה, כולל טענה על הסתרה מכוונת של האמת לצרכים מדיניים. לצד הביקורת על המשטרה, הושמעו גם טענות נגד התקשורת על האמון המופרז שלה בגרסה הרשמית ועל טיפולה בפרשה בכלל.

"כלי התקשורת הזדרזו לאמץ את גרסת המשטרה כשהתאימה לנרטיב שלהם", נכתב באתר לאטמה. ב'ישראל היום' תיארה זאת אמילי עמרוסי כך: "מהדורות הטלוויזיה מלמלו 'לטענת המתנחלים מדובר בפיגוע' ומיד הוסיפו את החשש מתגובת נקם". "איך פיגוע ורצח של תינוק הופכים לידיעה שולית?" תהתה אשת השנה שלנו בציונות, איילת שקד. אך עוד לפני כן הופיעה תשובה אפשרית לתהייה בטורו של קלמן ליבסקינד במעריב, שפורסם שבועיים לפני הרצח: "בשביל חלקים נכבדים בתקשורת הישראלית, ביהודה ושומרון לא גרים אנשים. גרים שם 'מתנחלים'".

בכל הטענות האלו יש יותר משמץ של אמת. אך כדי לקבל את התמונה המלאה, עלינו להבין כי צרתנו היא צרת רבים. אחרי הכל, לפחות בכל הקשור לסדרי עדיפויות תקשורתיים, לא רק דמם של המתנחלים סמוק פחות מזה של התל-אביבים, אלא גם דמם של תושבי הדרום, למשל. וזהו רק חלק קטן מההבדלות שעושה התקשורת בין דם לדם. המדרג הפרסומי הוא די ברור: רצח לאומני חשוב מרצח על כבוד המשפחה, צעירות נאות חשובות מקשישות מקומטות, פיגוע אונליין חשוב יותר מפיגוע שהתרחש יומיים קודם לכן, פיגוע בגוש דן חשוב יותר מפיגוע ביו"ש, נרצחים יהודים חשובים יותר מנרצחים ערבים, אבל גם רוצחים יהודים חשובים פי כמה מרוצחים ערבים. ו-95% מכל האירועים הנ"ל יקבלו בעיתון נפח קטן יותר מציפורן חודרנית של בר רפאלי.

הטרגי מכל: ברוב המקרים אין כוונת זדון של כותבים ועורכים, אלא זהו אינסטינקט נרכש, הרגל מקצועי נטול חשיבה של ממש, שעבר בתוך הברנז'ה מעיתונאי אחד לחברו ומדור לדור. התקשורת הכללית פועלת מתוך הזדהות שבטית ופוליטית, במידה לא פחותה מאשר בתקשורת המגזרית, אך מקובעת גם בטכניקות אחרות של פס הייצור העיתונאי: למשל, בהתיישנותו המהירה של רצח תינוק לטובת האייטם העדכני הבא. מרגע שהמשטרה הטעתה את הציבור עם נסיבות מותם של בני משפחת פרמר, נגזר דינו של האייטם לרדת מסדר היום הציבורי לצמיתות. זו לא רק שנאת מתנחלים, אלא בעיה רחבה יותר הקשורה בהלך הרוח של איש מקצוע העיתונות הממוצע. לטעמי, הבעיה הזו ראויה למחאת פייסבוק לא פחות ממחיריהם של מוצרי חלב.

גם ברק וגם חוסיין

יש משהו נחמד בציפייה לגרוע מכל, כאשר מכאן אפשר להיות מופתעים רק לטובה, או במקרה הגרוע להכריז "אמרנו לכם". ככל שמתקדמת הקדנציה הראשונה של נשיא ארה"ב הנוכחי, אפשר כבר להתחיל לסכם ולומר כי הציפייה הישראלית לגרוע מכל לא התממשה. אף שזוהי טענה פופולארית במגזרנו, ברק אובמה אינו האויב הגדול של ישראל. הוא אולי לא ממצביעי נתניהו, ואולי מוקף ביועצים עוינים, וגם הבנת המציאות המזרח תיכונית שלו טעונה שיפור, שלא להזכיר את התנהלותו מול האיום האיראני. אבל בסך הכול, בהשוואה לנשיאים קודמים כמו ג'ימי קרטר, ג'ורג' בוש האב ואפילו רייגן וקלינטון, אין לאובמה יותר מדי סיבות לבקש מאתנו סליחה לפני יום הכיפורים. עם ממשלה ישראלית מעט יותר אסרטיבית, עוד היינו רואים בו אחד מחובבי ציון.

אז זהו, שגם זה לא נכון. הקולות הפרו-ישראלים שמשמיע הנשיא האמריקני בשבועות האחרונים, בעצמו או באמצעות סגנו, מן הסתם לא נועדו אלא למשוך קולות יהודיים בבחירות הבאות. למרות בדיחה קטנה שלי מהגיליון הקודם, השינוי בטון של אובמה לא באמת מצביע על הצלחת הפתק שהטמין בזמנו בכותל המערבי. עם כל הכבוד לנאומו באו"ם, האיש לא הפך לחסיד אומות העולם, יחסו למזרח התיכון לא השתנה מהותית, והשם השני שלו הוא עדיין חוסיין. בקיצור, כפי שזה נראה כעת, יחסי ארה"ב וישראל יישארו יציבים, לטוב ולרע, גם אחרי ימי אובמה. מצד שני, כפי שציינתי, עדיין יש משהו נחמד בלצפות לגרוע מכל.

סליחות

ברוח ימים אלה, אני מבקש סליחה מכל קורא וקוראת שנפגעו מדברים שכתבתי או שלא כתבתי, במזיד או בשוגג, בעיתון זה או ברשת חברתית אחרת. לא יודע מה לומר, לא רציתי להכאיב, את היום שכבר נגמר, אין לי דרך להשיב. סליחה גם על הטעות בתשבץ ההיגיון מהשבוע שעבר – הפתרון ל-13 מאונך כלל שתי מילים בנות 3 ו-4 אותיות, ולא מילה אחת בת 7 אותיות. אני מקווה שלא בזבזתם את כל ראש השנה על ההגדרה הזאת, ומקבל עלי בלי נדר לא לחזור על החטא. גמר חתימה טובה.

יודע את מקומי

כבר ביום הראשון של החג חשתי שמשהו לא בסדר. זה קרה בזמן אמירת 'עלינו' של חזרת הש"ץ במוסף, כאשר נפלתי אפיים ארצה ומיד לאחר מכן גיליתי את כפות רגליי מתנופפות למעלה. ביום השני כבר הותירו רגליי שקעים גם בזמן צעידה על אדמה מרוצפת, ואילו בשבת שובה הודיע הוושט שלי כי כל העמדות תפוסות וכי הביס הבא צריך לקחת מספר. באותו רגע הבנתי סופית: הימים האלה באמת נוראים.

לדעתי, מי שמנסה לחקור את תופעת הדתל"שים, חייב להתייחס גם לנושא הקולינרי. אם יום אחד אצא בשאלה – אין כרגע תכנון כזה, ובכל זאת – זה יהיה בראש ובראשונה בגלל היחס הדתי האוהד בימינו לסעודות שחיתות, כמו גם למאכלים לא בריאים. נראה כי המטבח היהודי לקח באופן מילולי מדי את הצירוף "בשר ודגים וכל מטעמים", עם דגש על המילה השלישית. אפילו בביתי שלי, מקום שבו לכאורה העסק אמור להיות תחת שליטה, אני מוצא את עצמי טורף ללא הכרה. וזה כולל תבשילים שאני עצמי הכנתי, כאלה שאפשר היה לעמוד בפיתוי שלהם די בקלות. אבל אני ליד השולחן, והמאכלים כבר נמצאים עליו. מה, לא אקח?

תגידו לי: "מה אתה מתלונן? במקום לאכול, תעסוק בעניינים שבקדושה, תשיר זמירות". יפה, ומה כתוב באותן זמירות? "אכול משמנים שתה ממתקים", או "תרנגולים מפוטמים, ולערוך כמה מינים, שתות יינות מבושמים, ותפנוקי מעדנים, בכל שלוש פעמים". וכן, מבית סבא למדתי כי אכילת צ'ולנט היא תנאי לקבלת חלק בעולם הבא. אם תשאלו אותי, היא גם די מקרבת אותנו לשם. האם זה היה גם התפריט של הרמב"ם, שהטיף לתזונה קלה ונכונה? תמהני.

ההרהורים האלה, שמטרידים אותי מדי שבת בשבתו, הביאו אותי לקריסת מערכות במוצאי שלושת ימי החג-שבת האחרון. בלי להיכנס ליותר מדי פרטים מביכים, אני שולח אתכם לסצנת אילוסטרציה של חבורת מונטי פייטון, עם השמן במסעדה שלוקח רק "ביס קטן אחרון" לפני שכל קרביו נחשפים לעין כל. הנושא הזה, לדעתי, דורש התערבות של רבנים חשובים עם מודעות תזונתית. עד זה שיקרה, אשתדל להתאפק יותר בפעם הבאה ליד שולחן האוכל, ללמוד קצת מבני הבכור שניזון בשבת מכף אורז ונקניקייה ומסרב בתוקף לנסות כל מאכל אחר. קח קצת מהצ'ולנט, ילד, עשה טובה לאנושות. אתה יודע שבסומליה היו שמחים לאכול את זה?