בשבע 463: ש"י לחג

'לקרוא את עגנון' מציע פרשנות מרעננת על סיפוריו של הסופר הדגול, עם טעם של עוד

טלי וישנה , ח' בתשרי תשע"ב

לקרוא את ש"י עגנון, אריאל הירשפלד - הוצאת אחוזת בית, 246 עמ'

אמי ז"ל נפטרה במהלך עבודת הדוקטורט שלה בספרות עברית. אני ירשתי את מדפי הספרות שלה, לפחות שליש מהם נכתבו על ש"י עגנון: הלל ברזל, דב סדן, קורצוויל, גרשון שקד, ועוד ועוד, בכריכות רכות ובסימונים בעיפרון המעידים שאכן נקראו ונלמדו. את 'תהילה' קראו לפנינו כשהייתי בת חמש, ואת 'והיה העקוב למישור' הכרתי בבית הספר היסודי. 'שני תלמידי חכמים' היו בביתנו הרבה לפני שסופרו ברוב כישרון על ידי שולי רנד במרתף 'הבימה'.

הספר 'לקרוא את ש"י עגנון' של הירשפלד היה מציאה נפלאה לימי החג. זהו ספר קריא ביותר, מצד אחד; ועם זאת הוא הצליח להזכיר לי כמה מהסיפורים הנשכחים יותר של עגנון, ולחדש לי את הקריאה גם במוכרים שבהם.

בפרק השני של הספר מביא הירשפלד את הסיפור הקצר 'שלוש אחיות'. סיפור זה מתאר שלוש אחיות, עניות מרודות, העוסקות בתפירה. יום אחד מתמלא ליבן צער על גורלן המר. האחות הראשונה מספרת את כאבן במילים - כאב העבודה שאין תמורה בצידה, שכן "אפילו פיסת בד כדי לעשות לעצמנו תכריכים אין לנו". האחות השנייה מהסה את הראשונה, נאנחת ובוכה. והשלישית, שרוצה להצטרף לאחיותיה, ניתז דם מפיה והיא מטנפת את הכותונת החגיגית שהן עוסקות בתפירתה. כמובן, על אף עבודתן הרבה, לא מקבלות האחיות כל שכר על עמלן. את סיום הסיפור אביא כלשונו: "הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכותונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס, אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה".

הסיפור הקצרצר הזה, שיכול בקלות ללכת לאיבוד בתוך קובץ סיפורים, זוכה אצל הירשפלד לעדנה בניתוח מדוקדק של הפתיחה (האופיינית לעגנון), האמצע (ההופך את הכלל לפרט, ואת הלא אישי לאישי עד מאוד), וסיום, שמלמד בין היתר על התייחסותו הרצינית של עגנון לסיפוריו, או במילותיו של הירשפלד: "המספר שהוא אינו יוצרו הכל-יכול של הסיפור. גם אם הוא מחברו, הוא אינו חופשי לעצבו כרצונו".

תפישה מרתקת זו של עגנון כמספר שלא רק שאינו יודע כל, אלא גם שהדברים אינם בידיו, היא רק טעימה קטנה מההסתכלות הייחודית של הירשפלד על סיפוריו של עגנון. הספר כולו הוא תענוג לקוראי עגנון, והזמנה לאלה שטרם התנסו בו לבוא ולקרוא. הוא מדגים, מסקרן ומבהיר, ועדיין מותיר את עגנון רב תעלומות ומספר ייחודי שלא בכדי קיבל פרס נובל על חלקו החשוב ביצירת ספרות עברית חדשה לגמרי. כזו שאינה מתנצלת על עבריותה, שואבת ממקורותיה, אך גם יוצרת (בדיוק כמו תהילה, אותה זקנה שהיתה בירושלים) חדש מתוך ישן.