חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 463ראשיהפצה

הולך לפני המחנה

הלם המפגש עם הקרונות ומחנות המוות במסע עם קבוצת תלמידים לפולין, הולידו אצל הרב אריה הנדלר את ההחלטה להפוך למדריך משלחות נוער
06/10/11, 10:27
רבקי גולדפינגר


את הביקור באושוויץ-בירקנאו לדוגמה, אני עורך ביום שישי. מה שתמיד מדהים אותי מחדש, זה לראות אותם אחרי יום כל כך קשה רוקדים ומקבלים את השבת בשירה. הריקוד שלהם הוא ריקוד של עין אחת בוכה ועין אחת צוחקת, בערבוביה. אלו מבחינתי הרגעים הכי יפים במסע

התבנית של המסעות שלי היא לחוות את מה שקרה לעמנו, להתרשם, לראות, אבל יחד עם זאת, לחזור עם משהו שהולך קדימה, מתגבר, צומח. זה לא מסע אל הדיכאון, אל השבר, אל החורבן, אלא מסע של לקחת את הכאב ולמנף אותו לבנייה אישית ולאומית

באחד ממסעותיו במחנה ההשמדה בירקנאו, פנתה אליו נערה באומרה "בגללך לא אמרתי היום את הפסוק ב'אשרי' - טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו". "הנערה היתה בטוחה שאני אחשוש מפני התהיות שהיא העזה להעלות", מספר הרב הנדלר "אבל אני עניתי לה: 'ברוכה הבאה בשערי התפילה האמיתית'"
עד שהגיע לגיל 40, ידע הרב אריה הנדלר שנושא השואה הוא מחוץ לתחום | הלם המפגש עם הקרונות ומחנות המוות במסע עם קבוצת תלמידים לפולין, הולידו אצלו את ההחלטה להפוך למדריך משלחות נוער | כרב ומחנך, המכהן כסגן ראש ישיבת ההסדר בשעלבים, הוא אינו חושש משאלות אמוניות נוקבות שעולות במהלך המסע, ומעניק את הגוון התורני שנותן טעם אחר לתובנות עימן חוזרים התלמידים | ספר חדש שהוציא, מסכם את דרכו האמונית אל המחנות ובחזרה

אחד הרגעים הקשים ביותר עבור הרב אריה הנדלר במסעותיו לפולין עם בני נוער, הוא הביקור ביער זביליטובסקה גורא. במקום נרצחו במהלך השואה כעשרת אלפים יהודים, שהובלו אליו מהגטו בעיר הסמוכה, טרנוב. הפסטורליה השורה כיום ביער, עומדת בניגוד מוחלט לטרגדיה האנושית שהתרחשה בו רק עשרות שנים קודם לכן. הזעזוע הנפשי מגיע לשיאו כשניצבים סמוך לבור אשר בקצה החלקה. על גבי לוח שיש שחור נחקק סיפורו: "כאן נחים שמונה מאות ראשים של ילדים יהודים", מעידה הכתובת. "הגרמנים ימ"ש הפרידו את הילדים האומללים האלו מהוריהם ורצחו אותם בברוטאליות יוצאת דופן. ממש התגלמות הרוע והרשעות", מקונן הרב הנדלר. בביקוריו במקום עומד הרב הנדלר, סגן ראש ישיבת ההסדר 'שעלבים', בקרבת הבור יחד עם בני הנוער והמילים פשוט נעתקות מפיהם.

"כאן, במקום הנורא הזה, צפה ועולה לה ההתמודדות האמונית", מסביר הרב הנדלר את התהליך הפנימי נוכח המראות, "הזוועה דוחקת את האדם לשאלה הנוראית: 'למה?'. היא ממש מהדהדת באוויר. אבל, האם יש הסבר כלשהו שמסוגל לבאר באמת מדוע רצחו הנאצים בדרך כה מרושעת שמונה מאות ילדים קטנים? האם הסברים מלומדים יוכלו לפתור את המצוקה האמונית שהמקום הזה יוצר?" שואל הרב.

להאמין גם בלי תשובות     

אל אותה מצוקה אמונית נחשף הנדלר לראשונה לפני תריסר שנים, בעת שהוביל את אחת המשלחות הראשונות שלו בין תאי הגזים ומחנות ההשמדה. שם החלו הנערים, תלמידי ישיבה תיכונית ירושלמית, בדיון סוער ביניהם. "נסענו באוטובוס, כשלפתע שמעתי את החבר'ה תוססים מאחור. הם דיברו על הרשמים מהזוועה שפגשו באדמת פולין. ניגשתי אליהם כדי לשוחח, ומצאתי את עצמי עומד מול עוצמת האמונה של בני הנוער", מספר הרב הנדלר.

"הנערים שאלו ושאלו. הם הקשו, לא הרפו, דיברו, בכו וניסו להבין. התביעה שלהם ממני היתה לקבל תשובות, כאן ועכשיו. זה אפילו התבטא בשפת הגוף שלהם. הרגשתי איך הם סגרו עליי מסביב כמו צבת, כאילו הם מניחים שהתשובות נמצאות בידיי וכל מה שהם צריכים לעשות זה ללחוץ עליי מספיק חזק, כדי לקבל אותן. באותם רגעים סוערים ידעתי שלמרות שהייתי רוצה, אין לי את כל התשובות בשבילם".

לרב הנדלר היה ברור כי דווקא שיחה כואבת זו הינה הזדמנות להעמקת השיח עם הבחורים על 'השאלות הגדולות של החיים'. "ידעתי שמה שאני צריך זה מודל להתמודדות עבור בני הנוער שחוו את אותה טלטלה פנימית", הוא מסביר. בלהט השיחה ההיא שם לב, שהבחורים אינם מצפים שיעניק להם תשובות פילוסופיות מעמיקות. "הם נחשפו לרוע איום ונורא וחיפשו מענה ל'איך מתמודדים עם זה'. הם כאילו אמרו לי: 'שמע, אנחנו אוהבים את הקב"ה. אנחנו הבנים שלו ורוצים להמשיך לאהוב אותו ולעבוד אותו, אז בבקשה תראה לנו איך עושים את זה'. חשוב להבין, הם לא שאלו את השאלות בהתרסה ולא מתוך רצון להתפקר, חלילה. זה נבע מתוכם. זה בא ממקום פנימי כואב, והם חיפשו את הדרך והכלים להכיל ולקבל", מדייק הרב הנדלר. "שוחחנו ממושכות דיון פתוח ואמיתי. ניתחנו יחד את הדברים ודיברנו על איך חיים כאנשים מאמינים, בדגש על מאמינים, גם ללא תשובה".

החיפוש אחר התשובה, מדגיש הרב הנדלר, הוא נחלת כלל בני האדם. "זה קיים אצל כל יצור אנוש. כל מי שנשמה באפו חווה בעוצמה כזו או אחרת, בפרקי חייו השונים, התמודדות אמונית. בטח ובטח אל מול אימי השואה". הוא נזכר במקרה נוסף שהתרחש באחד ממסעותיו במחנה ההשמדה בירקנאו, כשאחת הנערות פנתה אליו באומרה "בגללך לא אמרתי היום פסוק ב'אשרי'". "כששאלתי באיזה פסוק מדובר, היא ענתה לי: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו". הנערה היתה בטוחה שאני אתכווץ למשמע הדברים, שאני אחשוש מפני התהיות שהיא העזה להעלות", מספר הרב הנדלר "אבל אני עניתי לה: 'ברוכה הבאה בשערי התפילה האמיתית'. הרי כל אחד מאיתנו אומר כל יום את הפסוק הזה, למרות שכולנו יודעים שמתרחשים בעולם מקרים איומים שבהם לא ניכרים טובו ורחמיו של הקב"ה, ואולי גם להיפך. אז למה אותה נערה לא נמנעה בכל בוקר מלומר את הפסוק הזה? למה כל בוקר עבר הפסוק הזה את שבט הביקורת שלה ודווקא באותו בוקר לא?" שואל הרב הנדלר "התשובה היא, שדווקא העמידה שלה נוכח בית החרושת למוות, היא שהציפה את השאלה והפכה את התפילה לאמיתית יותר. כשהמתפלל שואל את הקב"ה שאלות בזמן התפילה, הרי הוא מצהיר על קבלתו של הבורא כמלך, כאחראי, כבעל הבירה. דווקא נקודת המשבר מביאה את האדם לשאול, וזאת מתוך הכרה אמיתית באדנות הבורא". השיחה עם אותה נערה וחברותיה הלכה והתרחבה, וממקום של הטחת דברים כביכול, הפכה לדיבור אמוני מורכב ועמוק.     

על השואה לא מדברים

את ילדותו העביר הרב אריה הנדלר (52) באזור שינקין התל אביבי, שם גדל במשפחה ייקית, יחד עם הוריו, אחיו ואחותו. הוריו עלו ארצה קודם המלחמה ולא חוו על בשרם את אימי השואה. בביתו חונך, כך הוא מעיד, 'לאמונה טבעית פשוטה'. "הוריי כל חייהם עובדים את ה' בתמימות ולא שואלים שאלות. יש להם אמונה פשוטה ובלתי מנוסחת, ואני חושב שזה הבסיס האיתן לעולם האמוני שלי", הוא מציין. כשהיה בן שש, משך את תשומת ליבו מספר כחול הטבוע על ידה של ידידת המשפחה, ששרדה את אימי השואה במחנה ההשמדה אושוויץ. הוא התעניין מה פשר אותו מספר על ידה. "כי היא היתה במחנות", הפטירה אמו. "אבל למה עשו לה את זה?", התעקש לדעת. "ככה", ענתה האם בנחרצות, כשבתשובתה מסר ברור וחד משמעי: השואה היא מחוץ לתחום. הילד הבין כי למרות סקרנותו הרבה ועל אף משיכתו ללמוד את שקרה לבני עמו, עליו להניח לנושא. "הבנתי שיש איזה חור שחור שאסור לי בשום אופן להתקרב אליו. כמו ילד טוב הפנמתי שעליי לשמור מרחק ולא להתעסק עם המלחמה ההיא", מסביר הרב הנדלר. מאז ואילך הקפיד לבנות מעין חיץ רגשי בינו ובין השואה.

לאחר סיום לימודיו בישיבת 'היישוב החדש', המשיך אל ישיבת ההסדר 'שעלבים'. "הגעתי ללמוד בישיבה, והנה אני כאן כבר 33 שנים. כאן קבעתי את ביתי, כאן נולדו לי ילדיי. ב"ה שזכיתי להסתופף באוהלה של תורה", הוא מודה על חלקו. כיום משמש הרב הנדלר כסגן ראש הישיבה. במקביל הוא מלמד במדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, ומרצה במקומות רבים נוספים. רעייתו, ד"ר חנה, הינה מרצה לספרות באוניברסיטת בר אילן ובמכללת 'אורות' ובתו של הרב ישעיהו הדרי, ראש ישיבת הכותל.  

מעל לעשור הוא מדריך משלחות של בני נוער מישיבות תיכוניות ואולפנות על אדמת פולין החרוכה. להתעסקות עם השואה בכלל ולהדרכת קבוצות בפרט הגיע באופן לא צפוי, לאחר נסיעה קצרה כמלווה של קבוצת שמיניסטים מהישיבה התיכונית בשעלבים. "הייתי כבר בן 39 כשנסעתי לפולין כמלווה של שמיניסטים מטעם הישיבה. נחשפתי לראשונה יחד עם הצעירים לאימי השואה. זה היה בשבילי 'בום' גדול. זו היתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם הסיפור הזה פנים אל פנים: מחנות השמדה, פסי רכבת, גדרות, בורות. מעין חוויה מכוננת". עם חזרתו ארצה, נרשם לקורס מדריכי משלחות במכון 'יד ושם' ומאז כבר הספיק להוביל עשרות משלחות בני נוער מאולפנות וישיבות תיכוניות מכל רחבי הארץ. נסיעותיו לפולין מתקיימות בזמני החופשות של תלמידיו מהישיבה.

אתה מתאר קושי אמוני המתעורר בקרב רבים מבני הנוער במהלך ביקורם בפולין. לא מדובר בטלטלה רוחנית מיותרת?

"התבנית של המסעות שלי היא לחוות את מה שקרה לעמנו, להתרשם, לראות, אבל יחד עם זאת, לחזור עם משהו שהולך קדימה, מתגבר, צומח. זה לא מסע אל הדיכאון, אל השבר, אל החורבן, אלא מסע של לקחת את הכאב ולמנף אותו לבנייה אישית ולאומית". הרב מדגיש כי בני הנוער שבים ארצה דווקא מחוזקים יותר. "אם מישהו יחזור מהמסע כשהוא חבול אזי נכשלתי בעבודה שלי. אני מביא למסעות את המקום שלי, כר"מ וכמי ששרוי רוב הזמן בעולמה של תורה, וזה מה שעושה את המסעות לתורניים יותר, אמוניים יותר. כר"מ בישיבת הסדר, המסעות גם מחוברים יותר למדינת ישראל ולצבא ההגנה לישראל".

"כמה טוב להיות יהודי"

עם השנים יצר הרב הנדלר במסעותיו את האיזון הראוי לבני הנוער. "את הביקור באושוויץ-בירקנאו לדוגמה, אני משתדל לערוך ביום שישי, כדי שאחרי הביקור הזה הם יחוו את השבת. מה שתמיד מדהים אותי מחדש, זה לראות אותם אחרי יום כל כך קשה ומתיש נפשית, רוקדים ומקבלים את השבת בשירה. במבט שטחי אפשר לחשוב, שהם הניחו מאחור את הכאב ולכן עכשיו הם שמחים. אבל הריקוד שלהם הוא ריקוד של עין אחת בוכה ועין אחת צוחקת, בערבוביה. אלו מבחינתי הרגעים הכי יפים במסע. כשאני מסתכל עליהם, אני רואה צעירים נפלאים ובריאים בנפשם, שלא בולעים את המרור אלא לועסים אותו לאט לאט, מעכלים אותו בשלבים. זו בנייה אישית עם עוצמה". הרב הנדלר מספר כיצד באחד המסעות, ערב לפני חזרתם ארצה, פגש נער שעיניו אדומות מבכי. "הוא סיפר לי שהוא כתב שיר לאמו והקריא לי אותו בהתרגשות. מסקנתו בשיר היתה שהמתנה אותה הוא מסוגל להעניק לאמא שלו לאחר המסע, זו ההכרה החודרת: כמה טוב להיות יהודי. מה ראה הילד הזה שם? הוא ראה שמשפילים, מענים ורוצחים יהודים, ואף על פי כן, הסיכום הסופי שלו זה 'כמה טוב להיות יהודי'. זהו בדיוק המסלול של המסע הזה מהחורבן אל הצמיחה".

מה בדבר העלות הכספית הגבוהה של המסעות והעובדה שהם מפרנסים פולנים אנטישמים? אולי עדיף לעודד את 'מסע ישראלי' - טיול שורשים לאורכה ורוחבה של הארץ?                                                                                           "כאחד שעבר עשרות מסעות, אני יכול להעיד שבני הנוער חוזרים ארצה מפולין עם מטען אדיר. עם מבט רוחני ומשמעותי הרבה יותר, עם אמונה, עם הכרה של היהדות ברבדיה היותר עמוקים. אין תחליף לזה", הוא קובע. "הם עולים על מטוס, מחליפים שפה, מזג אוויר, נופים, הוויה. הם סוגרים פלאפונים, מתנתקים מהיומיום וחווים את החוויה בשיא העוצמה, נטו ובכל הכוח".

שעות על גבי שעות של שיח אמוני נוקב וכואב עם בני הנעורים במהלך המסעות לפולין, הולידו אצל הרב הנדלר את ההחלטה 'לשמש פה לאמונה', כהגדרתו. הרב הנדלר תרגם את משנתו לכדי ספר אמונה: 'מרחוק - פרקי אמונה במבחן משבר'. הספר יוצא לאור בימים אלו בהוצאת הספרים של ישיבת שעלבים 'משעול'.                                                                     

הספר עוסק בקושי האמוני המתעורר בחיי האדם כתוצאה מאתגרי החיים, וביתר שאת במפגש עם זוועות השואה. "תהליך הכתיבה של הספר נמשך קרוב לשתים עשרה שנה", הוא מספר "אבל הדחיפה הממשית לכתיבה באה דווקא מכיוון הבחורים בישיבה. העברתי סדרת שיעורים לתלמידים שלי והם אלו שדחפו אותי להעלות את הדברים על הכתב. הידיעה שבישיבה הייתי מסוגל להעלות את כל השאלות והקושיות הרגישות האלו ולשוחח עליהן באופן פתוח, היא מאוד מעודדת, מבחינתי".

הרב הנדלר פורש בספרו את שיטתו לדיאלוג פתוח ואינסופי עם ריבונו של עולם. "בספר אני דן במשמעות הקושי האמוני ובדרכי ההתמודדות עימו. זו תפיסה אמונית שהיא למעשה דו שיח אינסופי, בלתי מתמצה, ממשיך ומעמיק במהלך כל החיים", הוא מסביר. "אבל, כשאנחנו באים אל הדיאלוג הפנימי הזה שבין האדם לקונו", הוא מבקש להדגיש, "אנחנו צריכים לזכור את מקומנו. לדעת לגשת לזה מתוך יושר פנימי ומתוך ענווה גדולה".

לטענתו של הרב הנדלר, העובדה כי האנושות כולה שרויה בחיפוש מתמיד אחר האלוקים מצביעה על כך שהאמונה איננה תכונה נרכשת אלא טבועה בנפש האדם. "האמונה היא הכוח המניע את האנושות כולה. למעשה, המין האנושי עסוק בחיפוש אחרי אלוקים בצורה כזו או אחרת. זהו הכוח שמניע אנשים לעבודת אלילים, לבודהיזם, לנצרות, לאסלאם ולהבדיל, ליהדות. הדתות השונות הן היישום, אבל הדחף הוא אותו דחף והוא מאפיין את בני האדם באשר הם. מכאן ניתן ללמוד שהאמונה היא לא לימוד חיצוני. האמונה היא כוח נפשי עמוק הקיים בכל אדם".

ומה בנוגע לכופר?

"גם הכופר הוא אדם שלא מפסיק לשוחח עם בוראו. נכון, זהו דיאלוג כעוס, תובעני, מטיח, אבל זהו בסופו של דבר דיאלוג. הרבה פעמים כשאני משוחח עם ניצולי שואה שלכאורה נטשו הכול, אני מאזין לדבריהם ושומע תעצומות של אמונה. עומד אדם ומתריס כלפי הקב"ה. הוא מצהיר שהוא לא רוצה שום קשר איתו. הוא אחראי לרצח משפחתו, אחיו ואחיותיו. הוא כועס. הוא מנתק מגע. אבל אם נשים לב, אפשר לשמוע כאן גם שיח אמוני עמוק יותר", אומר הרב הנדלר. "יש כאן אמונה בקיומו של הבורא ומתוקף אמונה זו, ישנה התרסה כלפיו. התרסה שנובעת מפגיעה רגשית עמוקה, של מי שהיה רוצה להיות קרוב אבל הדבר קשה לו. זאת אומרת, יש כאן כאב, יש כאן אולי התרסה, אבל יש כאן בהחלט גם אמונה". 

והאתיאיסט, זה המכחיש מכול וכול את קיומו של הא-ל?

"האתיאיסט הולך נגד טבעו, ולא אגזים אם אומר שעליו לקבל עזרה מקצועית. זה כמו אדם שיבוא ויטען שאין אהבה בחייו. הוא לא מסוגל לאהוב את האחר. ברור שיש צורך להפנות אותו לסיוע מקצועי. כך גם האתיאיסט, שאין לו אמונה, הוא סובל מחסר אנושי-בסיסי. יש לו בעיה רצינית בכוחות הנפש היותר פנימיים וצריך ללמד אותו להאזין לעצמו".האמונה, אליבא דהרב הנדלר, היא אמנות ההקשבה של האדם לעצמו. "אלו כוחות הקיימים באדם. רק צריך לאפשר את הופעת הכוח האמוני בתודעה. ככל שהאדם יתרגל להקשבה הפנימית הזו, הוא יהפוך להיות יותר ויותר אדם מאמין", מסכם הרב הנדלר. "לא צריך לנדוד במחשבות רעיוניים, לוגיים או פילוסופיים. הכול 'בפיך ובלבבך'. הכול חבוי בפנים".                

הבזקי אור בתופת

הנדלר הוא אב לעשרה ילדים, וסב גאה לנכדים. על משפחה ברוכת ילדים, הוא מעיד, חלמו הוא ורעייתו כבר כזוג צעיר. "שנינו באים ממשפחות קטנות וייחלנו להקים משפחה גדולה. ילדים זה עולם הנצח. זה המימוש האמיתי", הוא אומר ברגש. "בשלב מאוחר יותר, כשהתחלתי במסעותיי לפולין, זה רק העצים את העניין. אין לי צל של ספק, שנושא השואה העניק המון כוחות ומשמעות לגידול הילדים ולחינוך שלהם לחיי תורה כאן, בארץ ישראל".  

הרב הנדלר לא הסתפק במסעותיו הרבים לפולין, ועמל להקים אתר אינטרנט בשם - 'אורות באופל'. באתר ניתן למצוא סיפורי ניסים מיוחדים שאירעו ליחידים במהלך השואה.

 "התחושה המלווה את כל מי שנוגע בשואה היא של הסתר פנים. כך זה נראה מזווית הראיה שלנו כבני אדם", אומר הרב הנדלר. "אבל למרות החושך הגדול, היו בתופת גם הבזקי אור. היו ניסים, שחשפו לרגע את נוכחותו של מנהיג העולם גם שם, בגיא הצלמוות. יש תיאורים מדהימים על אנשים שהיו ממש ברגעים האחרונים שלהם וניצלו בדרך נס. באותם סיפורים קטנים ניתן לחוש בבירור את יד ה' ואת ההשגחה הפרטית, ורציתי באתר לכוון את המבט שלנו גם אל אותם הבזקים של אור".                   

כרב וכמחנך בישיבה מצהיר הרב כי הוא מעודד מתן ביטוי לשאלות ולבטים המתעוררים בקרב תלמידיו. "אני לא נבהל מהשאלה. השאלה ביהדות היא לגיטימית לגמרי. ניתן להפוך גם את השאלה לחלק מהדיאלוג בין אדם לאלוקיו. במהלך החיים אנחנו ניצבים לפעמים במשברים ובאירועים קשים. מחלות, אובדן, מלחמות. העיסוק והחיפוש אחר המשמעות הוא חשוב ולגיטימי. אני אומר 'כואב לך? מציק לך? אל תתכחש לתחושה. תבטא, תשאל, תדבר עם ריבונו של עולם'".

המאמין יכול לשאול אבל יחד עם זאת, לא לצפות לתשובה?                                                           "הגישה האמונית המקובלת כיום היא כזאת החותרת לסיום, לתשובה סופית ואז הכול לכאורה מסתדר. אבל כמובן שזה לא אפשרי כי מה לעשות, אין לנו תשובות לכל השאלות. ובכלל, זה מפספס את הנקודה העיקרית של קשר וחיבור בין האדם לאלוקיו. משה רבנו ניסה להביא את הקשר עם הקב"ה לידי מיצוי, אבל הקב"ה השאיר אותו עם 'וראית את אחורי ופניי לא יראו'. הקשר עם הבורא הוא אינסופי". אותם אתגרים אמוניים חושפים אצל המאמין את החיבור הטבעי אל אלוקים".

הרב הנדלר מביא כדוגמה חיה את דודה של אשתו, ר' שמואל סרלואי, ניצול שואה שאיבד כמעט את כל משפחתו במלחמה. הדוד אשר קם מעפר זכה להקים בארץ משפחה לתפארת. אחד התחביבים האהובים עליו ביותר היה איסוף הגדות של פסח מכול הסוגים והמינים. האוסף היה יקר לליבו. לפני מספר שנים נסע הדוד שמואל לשבת וכשהוא חזר במוצאי שבת גילה לתדהמתו שהבית שלו נשרף במהלך השבת, וכך גם חלק נכבד מאוסף ההגדות שלו. "עוגמת הנפש שלו היתה עצומה", הוא מספר. "אבל ר' שמואל, שכבר ידע בחייו את ניסיון האובדן, הסתובב בין ערימות האפר, הסתכל על הנזק הרב ואז ניגש בשקט אל אחד הקירות המפויחים של ביתו וכתב עם האצבע שלו: 'אם חסד אשירה - ואם משפט אשירה'. וואו, איזו עוצמה. מסתבר שדווקא מי שהאמונה שלו נצרפה שם בכבשנים יהיה מסוגל לאמירה אמונית כל כך עמוקה", אומר הרב הנדלר בהתרגשות.

rivki@besheva.co.il