בשבע 463: עניין אישי

הרב ישראל מאיר לאו, בן 74, נשוי לרבנית חיותה. אב ל-8, סבא לעשרות נכדים, תושב ת"א. הרב הראשי לשעבר, רב העיר ת"א, יו"ר 'יד ושם'

עפרה לקס , ח' בתשרי תשע"ב

התחלה: כב' בסיוון תרצ"ז, בעיר פיוטריקוב, פולין. האב, משה חיים, היה רבם של 28 אלף יהודי העיר. האב נרצח עם אחד האחים שמואל יצחק, בטרבלינקה, האם נספתה במחנה רוונסבריק, שני אחיו הגדולים חיים בירושלים. הרב ישראל מאיר הוא בן הזקונים.

להיות בן זקונים: המלחמה פרצה בהיותו בן שנתיים. "אני זוכר את עצמי יושב על ברכיו של אבא ומסלסל את פיאותיו, בזמן שבבית יש ישיבות ודיונים. לא הספקתי להיות ילד. המושג הזה נגזל ממני".

שיא עצוב: בתום שהייה קשה ומצמררת במחנות צ'נסטחובה ובוכנוואלד, היה לילד הצעיר ביותר ששוחרר ממחנה בוכנוואלד, בגיל שמונה.

ילדות מתקנת: הרבנית בלה פוגלמן, אשתו של הרב מרדכי פוגלמן רבה של קריית מוצקין היתה דודתו. היא  ובעלה אספו את הניצול הקטן לביתם וגידלו אותו במשך חמש שנים. בית ספר דתי היה רק בקרית שמואל הסמוכה, לשם היה הולך ברגל מדי יום.

לימודים: "סיימתי את המלחמה אנאלפבית גמור". בשל שהות עם בני עמים שונים ידע הרב מילים במגוון שפות, "אבל לא ידעתי צורת אות". היום הראשון בבית הספר 'המזרחי' היה בכיתה א', היום השני היה בכיתה ב', כעבור חודש הוא הגיע לכיתה ג', ובשבוע של בר המצווה סיים את בית הספר העממי.

בני עקיבא: מדי שלישי ושבת. "הייתי הולך יד ביד עם זאב ליכטנשטיין-אלמוג, לימים מפקד חיל הים, לסניף בקרית שמואל".

לחיות בחברת ילדים: "כשהסכמתי לעזוב את היד של הדודה ולשחק עם הבן של השכנים בכדור, והילד מסר לי את הכדור בחזרה, עליתי על בהונותיי וצבטתי לו בלחי כמו סבא כדי לומר 'אתה ילד טוב'. היתה לי פסיכולוגיה של מבוגר בגוף של ילד קטן".

צלקות: "היו לי חלומות קשים, היו שנים שחלמתי על רעב ומכות. שלושה דברים שמהם רעדתי והיו לי המחשה פלסטית של השואה, הם רכבות, כלבים ומגפיים. כבר נסעתי ברכבות ואיני מפחד מכלבים וראיתי הרבה סוגי מגפיים. אבל אם מדברים במושגים של שריטה, זה זה".

המשך: מבית הספר העממי הגיע לישיבת 'קול תורה' בירושלים. שם פרש עליו חסות הרב יהודה יוסף ריינר, שהיה תלמיד של אביו. "הוא ביקש מאחי נפתלי להביא אותי אליו, כדי לגמול עם אבי חסד ולעזור בגידול וחינוך בנו". בתום שש שנים הגיע לישיבה בזכרון יעקב שהפכה מאוחר יותר ל'כפר חסידים', ואחר כך למד בפוניבז'.

הרב שלמה זלמן אוירבך: "מבחינה רוחנית הוא היה לי כמו אבא. בשנותיי ב'קול תורה' זכיתי לצקת מים על ידיו, ולא נפרדתי ממנו במשך 45 שנים, עד יומו האחרון. כשהוא נפטר, זו היתה הפעם היחידה שקרעתי קריעה על אדם".

סמיכה לרבנות: התקופה: טרום מבחני הרבנות המוסדרים. למד אצל הרב פרנקל תאומים, רבה של קרית אונו וקרוב משפחה, חברותא עם הרב נויבירט מחבר 'שמירת שבת כהלכתה', ואצל הרב קרול, רבה של חמד. "שם למדתי רבנות מעשית, עם תרנגולים ומקוואות ושאלות מעשיות שלא לומדים מול הספרים". אחר כך הגיע שלב הבחינות אצל מגוון רבנים, ביניהם רב השכונות של תל אביב הרב יצחק ידידיה פרנקל, "ממנו קיבלתי סמיכה ועוד משהו".

עוד משהו: בתו היחידה של הרב פרנקל, חיותה, שנולדה אחרי 5 דורות של בנים בלבד ולאחר ארבעה אחים, נישאה לרב לאו בתום היכרות בשידוך.

ההיכרות: "שלושה אנשים שונים כיוונו לשידוך הזה. נפגשנו ושוחחנו, לא במסעדה ולא בלובי של מלון".

לאורך השנים היא היתה מדריכת כלות, מסבירת יהדות וגם חברה בוועדת הפטור לבנות משירות צבאי בתל השומר. לרב ולרעייתו שמונה ילדים, "כל אחד ממקומו מפיץ אורה של תורה".

נכדים: "לא נהוג לומר מספר, אבל הגימטריה של ה' ברך את אברהם בכל התקיימה בי עד כה". בקרוב, אי"ה, יהיה צורך למצוא גימטריה חדשה.

צבא. אחרי החתונה, ברבנות הצבאית. 25 שנים ושלושה חודשים שירת במילואים, כולל התקופה בה היה רב העיר נתניה, אז סירב לקבל פטור. עד היום הוא מחזיק את תעודת השחרור בתוך תעודת הזהות - על כל סימפוזיון שלא יבוא. הבנים והחתנים גם הם חיילים לשעבר ומחזיקים בתעודת בגרות.  

רבנות: המסע התחיל בבית כנסת קטן בתל אביב בשם 'אור תורה', בו כיהן סבה של אשתו ברבנות. "הוא נכנס לניתוח וביקש שאשמור לו את הפיקדון עד שובו". בתחילה כיהן הרב לאו לסירוגין עם הסב, שנאלץ לעבור פרוצדורות רפואיות שונות, ומשהלך לעולמו, החליף אותו. "חמש וחצי שנים, במקביל להוראה בצייטלין הייתי יום יום רבו של בית הכנסת. כך שאפשר לומר שהתחלתי מלמטה".

תפארת צבי: התחנה הבאה ברבנות. בית כנסת גדול בצפון העיר. נבחר לכהן שם בתום שנה של מיונים. "אז עדיין לימדתי בצייטלין. הייתי אומר בבוקר שיעור גמרא, בדרך לצייטלין הייתי מחליף מחליפה ארוכה לקצרה, והתנהלתי כך שמונה שנים. בסופן עזבתי את ההוראה כי נבחרתי לרב אזורי". אחרי שמונה שנים היה לרב הראשי של נתניה, ואחרי תשע שנים נוספות היה לרב ראשי של ת"א.

37 דורות של רבנות: "שושלת הרבנות של משפחתנו נמשכת על פני יותר מאלף שנים. ראשיתה, כפי הידוע לנו, אצל המהר"ם מפדובה".

להיות הדור ה-38: "זה גורם לי לחוש חובה. כל שעה שאני מבזבז חס ושלום אני חושב 'בשביל זה? ככה אתה נושא את הלפיד?' זה ממריץ אותי, זה המדרבן החזק ביותר שיש".   

רב ראשי לישראל: בתום חמש שנות כהונה ברבנות תל אביב, נבחר הרב לאו לכהונת הרב הראשי לישראל וכיהן בה 10 שנים, יחד עם הרב אליהו בקשי דורון.

תדמית הרבנות: "אני מאחל לרבנות הראשית ולעומדים בראשה שיזכו להרים קרנה של הרבנות בישראל. את תרומתי הצנועה אני עושה דרך תל אביב".

שיטת הבחירה של הרבנים הראשיים: "לא הגוף הבוחר הוא הבעיה, אלא עירוב של דת ופוליטיקה חלילה. זה היה גם בזמני, אני לא מטהר את עצמי, אבל לא אני יצרתי את הדפוס הזה. תורת ישראל ומורשתה חייבים להיות מעל לשיקול הפוליטי. כשבוחרים רב ליישוב או מדינה, הייתי מצפה שיסתכלו על האיש: מי הוא, מה הוא יודע, מה התאמתו, ולא על ההשתייכות הפוליטית-מפלגתית שלו".

מערכת הכשרות של הרבנות: "בעיקרון הכשרות טובה ויש לסמוך עליה. צריך לזכור שנותני הכשרות הממלכתיים אינם תלויים במספר תעודות הכשרות, זה לא מעלה או מוריד בשכר שלהם, ולכן הם אובייקטיביים לתת תעודה או לשלול אותה".

חזרה לתל אביב: בתום עשור במשרה הרמה ביותר בממסד הרבני, ועוד שנתיים של הפוגה, במהלכן כתב את ספרו האוטוביוגרפי 'אל תשלח ידך אל הנער', כרך שלישי במחקרי הלכה 'יחל ישראל' ושישה כרכים על פרקי אבות, שב הרב לאו לכהן כרבה הראשי של תל אביב.

לא צפוי: "אל"ף, חזרתי הביתה; בי"ת, לא נתנו לי את הבחירה, כך שאפילו לא יכולתי להתלבט; וגימ"ל, חצי רב ראשי לישראל זה הרבה פחות מרב ראשי שלם לתל אביב". שני רבנים ראשיים צריכים להסכים על כל דבר כדי למנוע מחלוקת וחילול ה' - "וזה קשה מאוד". התשובה הרביעית נוגעת למהות העבודה הרבנית.

המהות: "רבנות לדורותיה היא רבנות של קהילה, ותל אביב זו קהילה: 'בעלבתים' ובתי כנסת ובתי ספר ונישואין ומקוואות וחינוך. רבנות ראשית זה יותר ייצוגי".

יהדות בתל אביב: "51 שנים של מגורים בה, מיום שהתחתנו, זה לא הולך ברגל. אני מאוד קשור לעיר וחושב שעשו לה עוול. יש בה 545 בתי כנסת מתפקדים. השתתפתי בחנוכה של חמישה מהם רק השנה, בעיקר במקומות עבודה. יש כאן 200 שיעורי דף יומי. כשיש פה מצעד מסוים שעה בשנה במסלול של קילומטר, מדברים עליו כל השנה כולה, וכשיש מצעד יומי בוקר וערב של רבבות יהודים שהולכים לבתי כנסת, על זה לא כותבים ולא מדברים".

מורשת: "חמי היה 51 שנה רב בתל אביב, מתוך זה 14 שנים רב העיר וראש אבות בתי הדין. הוא הטביע בנו את החותם שאסור להפוך את תל אביב לעיר הנידחת מבחינה רוחנית. קל מאוד לנטוש את הספינה, אבל קברניט לא נוטש אותה אלא אחרון, ולזה לא הגענו. הוכחנו בחסדי שמים, גם הרב פרנקל וגם אנוכי, שאפשר לגדל ילדים לתורה ומצוות ואהבת ישראל גם מתל אביב". 

התעוררות רוחנית: מרגישים באוויר. בית הספר 'מוריה' הכפיל את עצמו השנה, "בעקבות הישיבות שקמו והגרעינים התורניים".

'יד ושם': לפני שלוש שנים נבחר הרב לאו ליו"ר מועצת 'יד ושם'. "חשוב להדגיש שזה מקום גם לכל יהודי שומר מצוות. לפני חודש הגיעו ל'יד ושם' כל המלמדים של תלמודי התורה בארץ, עם המגבעות, הפאות המסולסלות והזקנים העבדקנים, והעברתי שיחה על איך מנחילים את לקחי השואה לילדים ב'חיידר' ובתלמוד התורה. 'יד ושם' פתוח לכל בחור ישיבה ולכל בת סמינר. לא אני חוללתי את זה, אני רק חלק".

הזדהות גמורה: לא. "אני לא מוכן לחתום על כל מילה שנאמרת ומוצגת במוזיאונים, אבל צריך לזכור שהשואה היתה ל-6 מיליון, לא רק לבני היהדות הדתית והחרדית, וגם להם מגיעה הנצחה".

קנצלר גרמניה: המפגש התרחש באזכרה לרגל 60 שנה ל'ליל הבדולח'. הרב לאו שהה בגרמניה במשך היום, אך נסע בערב. במדינה הזאת הוא לא ישן. "גרהרד שרדר ישב בשורה הראשונה כשנשאתי דברים בפני 3000 היהודים שהיו באולם. שאלתי אותם באנגלית המובנת לו 'מה אתם עושים פה? 60 שנה לא מספיקים כדי ללמוד לקח? בואו הביתה!' הוא דווקא קיבל את זה בהבנה".

האפיפיור: היו מספר פגישות עם האפיפיור הקודם. עם האפיפיור הנוכחי, הגרמני, נפגש רק ב'יד ושם'.  בכל מקרה, לעולם לא בוותיקן.

חרטה 1: "האפיפיור הקודם לא היה צריך הרבה להתחרט. בזמן השואה הוא כיהן כבישוף של העיר קראקוב והוא לא הסכים להטביל לנצרות ילדים שנמסרו למשפחות, מנזרים או כנסיות. הוא אמר: 'אנחנו חייבים את ההמשכיות לאחינו הבכור, העם היהודי'".

חרטה 2: "הדברים של האפיפיור הנוכחי ב'יד ושם' היו שונים משל קודמו, הוא אמר 'יהודים רבים מתו במלחמת העולם השנייה'. העברתי על זה ביקורת בכל אמצעי התקשורת הבינלאומית. כעבור יומיים, כשנשא נאום בנתב"ג, הוא כבר דיבר על שישה מיליון יהודים שנרצחו על ידי הנאצים. ואז גם אמר 'אנחנו משתתפים בצערו של העם היהודי'".

ההתנגדות לקשר יהדות-נצרות: "יש לנו מספיק בעיות עם העולם המוסלמי. לא צריך להכריז מלחמה גם עם העולם הנוצרי. יש להישמר לא לבזות את תורת ישראל, לא להשפיל קומה, אבל צריך לזכור שיש הרבה יהודים בעולם במדינות שיש בהם משטרים קתוליים".

הציבור החילוני: המפגש עם 'ישראל השנייה' אירע כשימלא את תפקיד המורה בבתי הספר החילוניים 'ברנר' ו'אחד העם'. "אז הבנתי שאני חייב להיות ניסיון לראש גשר".

תקשורת: ברזומה אפשר למצוא, בין השאר, תכנית שבועית על פרשת השבוע בערוץ הראשון במשך שנים, ושיעור במשך חצי יובל בערוץ 7. לפני כל חג ומועד או כשפורץ לתקשורת נושא יהודי כלשהוא מיד מוגש לפיו מיקרופון. ספרו רב המכר 'יהדות הלכה למעשה' הפך לספר בסיס למתגיירים.    

הסברה: "בישעיהו כתוב 'ה' אלוקים נתן לי לשון לימודים'. ר' שלמה זלמן אמר לי כל הזמן 'אתה חייב להשפיע. כשאתה אומר פרק תהילים לרפואת חולה אני מתרגש, למרות שאני מכיר את המילים'".

נכווית פעם? "בוודאי. כשאתה מתעסק עם אנשים אתה צריך להיות מוכן לעוקץ בצד הדבש. אבל אני לא מתלונן כי הדבש מרובה על העוקץ".

גלעד שליט: "אני רואה בדמיוני ילד יושב במרתף חשוך. אסור לנו לשכוח ליום אחד את העובדה שיש ילד ששלחנו להילחם בשבילנו והוא לא רואה אור יום. אני שומר על קשר עם המשפחה עוד מאז שהגיעו עם משפחות גולדווסר ורגב". על המשא ומתן, מחירים ופתרונות מעולם לא דיבר.

אם לא היית רב: מבחינה פרקטית היה נשאר בהוראה, מקצוע שבו אחז 12 שנים. בשאיפה היה רוצה להיות סנגור. התרשמות מסנגורים מובילים ובראשם שמואל תמיר במשפט קסטנר נטעו את החלום הזה. "זהו תפקיד של מליץ יושר, עם כושר דיבור ואהבה לאנשים".

הרב לאו שליט"א | צילום: עפר עמרם

ובמגרש הביתי.

על הבוקר: "מתפלל שחרית ליד ביתי במניין של הרבי מקוז'ניץ. אחר כך פת שחרית שאני לא תמיד מסיים, בגלל הטלפונים, אחר כך מגיע למשרד".

דיסק ברכב: לרוב שומע את יומני החדשות. אוהב מאוד מוסיקה חסידית וחזנות, אבל ממש לא מספיק. שוב, בגלל הטלפונים.

שבת: "אני לא יושב לבד עם הרבנית לשולחן השבת. כל שבת לפחות משפחה אחת או שתיים של ילדינו סמוכות אל שולחננו, וזו הזדמנות יחידה להיות עם חלק מהמשפחה". לזמירות יש נוסחים קבועים ממגוון חסידויות. 'צור משלו' המועדף הוא בנוסח לדינו.

 עוזר בבית: "לצערי אני רק מכין את הנרות לרבנית ולמשפחות שמתארחות", ויש גם את הנורה במקרר, הפלטה, ושעון השבת שהתרחב גם לשעון שבת של המזגן.

מפחיד: התבוללות.

דמות מופת: "היו הרבה. יותר מכל חמי הרב יצחק ידידיה פרנקל, שהיה לי כאב, ומורי ורבי הרב שלמה זלמן אוירבאך".

מי או מה לא ייכנסו אליך לעולם הביתה: "אין דבר כזה".

תחביב: "אם אני מצליח להגיע לערב של חזנות טובה אמיתית, זה משמח אותי. זה מדבר אל הנשמה".

סולח: "לכל מי שמרגיש צורך לבקש סליחה".

ברכה לעם לשנה החדשה: "שורה אחת מהתפילה לשלום המדינה 'ונתת שלום בארץ ושמחת עולם ליושביה'. שתרום קרן התורה בארץ, וקרן ישראל בעולם. שתהיה עלייה גדולה, פיזית, של יהודים מרחבי תבל לבנות את הארץ, את כל הארץ, ולתת נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה".

כשיהיה גדול: אני לא רואה לעצמי משהו אחר. רק יכול להתפלל לבריות גופא ונהורא מעלייא.   

 

לא לשחק לידי הרוצחים

כשריד שואה, איך אתה משיב לאלה המתקשים לומר 'זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים'?

"למה היתה השואה לא נבין ולא נדע, 'מאוד עמקו מחשבותיך'. אבל למעשי הנאצים יש השלכה מאוד מעשית על אורח החיים.

"הם לא חשבו רק על השמדה פיזית של היהודים. הפוגרום הראשון המתוכנן והשיטתי שלהם, עשרה חודשים לפני פרוץ המלחמה, היה בשריפתם והריסתם של למעלה מאלף בתי כנסת לאורכה ולרוחבה של גרמניה. הם הבינו שזה ליבו של העם היהודי, ובזה יש לפגוע. ברגע ששריד שואה או ניצול שואה פונה עורף למורשת אבותיו, הוא בדיוק משלים את מעשה ההרס שלהם ומשחק לידיים של הרוצחים. אני שואל אנשים כאלה: למי הם נותנים את מפתח הניצחון ההיסטורי, לקורבנות או לרוצחים? אנחנו יודעים מה הקורבנות רצו: הם שרו בקרונות 'אני מאמין באמונה שלמה'. אמנם לא כולם, אבל בוודאי כולם רצו בדור המשך ולא בנכדים גויים. אז אם אדם לא מבין את חשבונותיו של הקב"ה, הוא ייתן לרוצחים את הניצחון? את מה שהם לא הספיקו? שוחחתי עם אנשים לאורך השנים בכל רחבי העולם, גם עם כאלה שהיו על סף התבוללות, והתשובה האירה להם משהו. אני לא מבין, אבל אני יודע מה מוטל עליי. להנציח ולהמשיך את השושלת".