בשבע 463: 'שמוּ"ס' ממטרייה

גם מוויכוח עם הילד על מטרייה סגולה אפשר לקבל שיעור מוסר קטן

אסתי רמתי , ח' בתשרי תשע"ב

גם מוויכוח עם הילד על מטרייה סגולה אפשר לקבל שיעור מוסר קטן * מה עושים כשחסרות שתי נקודות אקדמיות כדי לקבל מלגה - סיפור אמיתי לקראת יום הכיפורים

זה היה בוקר לחוץ, מסוג הבקרים שלא מיטיבים עם מערכת העצבים שלי. ההסעה עמדה להגיע או-טו-טו, ובחוץ ירד מבול. עטפתי בחיפזון את בן השבע במעיל, ודחסתי בקושי רב את זרועותיו המרופדות אל מתחת לכתפיות הילקוט. הושטתי לו מטרייה במהירות, והתחלתי לכוון אותו לעבר היציאה בברכת "יום טוב, חמוד!" חפוזה.

אבל הילד לא זז. "לא רוצה את המטרייה", הוא אמר.

"מה זאת אומרת, לא רוצה?" נלחצתי, "ההסעה תכף מגיעה, ויורד גשם! אתה רוצה להיות חולה? נו, קח כבר את המטרייה, ורוץ!"

"לא רוצה!" התעקש הילד.

"קח!"

"לא מוכן!"

"אתה חייב לקחת!"

"לא רוצה!"

"הוא עושה לך דווקא", לחשה סופר נני קטנה על אוזני. "איפה הסמכות ההורית שלך? את יותר גדולה. את אמורה להיות המחליטה כאן!"

היא צודקת, חשבתי בכעס הולך וגובר. איך הוא מעז? בעיני רוחי ראיתי את ההסעה בורחת, אותי נסחבת עם הילד לבית ספר באוטובוסים בגשם - ומצאתי את עצמי שוטפת את סרבן המטריות הקטן בפרץ כעוס של האשמות וטענות, ממין העניין ושלא ממין העניין. אני לא זוכרת מה בדיוק אמרתי, אבל אני כן זוכרת שכשסיימתי את ה'שמוּ"ס', הילד נראה די אומלל. הבטתי בו, וכנראה שהמראה שלו הכניס לי קצת שכל לראש.

"תגיד לי", שאלתי פתאום, "למה אתה לא רוצה לקחת את המטרייה?"

"כי היא סגולה!" הוא אמר בדמעות, "סגול זה צבע של בנות".

אה.

נדמה לי שלסיפור היה סוף טוב. המטרייה הוחלפה באחרת (בצבע של בנים) ואפילו הספקנו את ההסעה. אבל מה שבאמת חשוב הוא הלקח שלמדתי. עין טובה ולימוד זכות זה לא משהו שרלוונטי רק לגבי אנשים מהרחוב. זה רלוונטי גם – ובעיקר – כלפי האנשים הקרובים לנו באמת. גם אם זה הרבה יותר קשה.

אז כשילד מנדנד, אני מנסה לזכור שהוא לא סתם נודניק. הוא עייף, או רעב, או צמא. כשמתבגר מתעקש ומתמרד, אני מנסה לזכור שגם לי בגיל שלו לא תמיד היה קל.

ואם מדי פעם אני שוכחת – זה בדיוק הזמן לבקש סליחה.

נקודות למחשבה

אי שם, בפקולטה פלונית באוניברסיטה אלמונית, למד סטודנט. הוא היה בחור עם ראש על הכתפיים ויכולת דגירה מרשימה, ועוד לפני שהתחיל את התואר זכה במלגה מכובדת.

בסמסטר א' הבחור השקיע כמו שצריך: נכח בכל ההרצאות, שינן, תירגל והגיש את העבודות בזמנן ובעיתן. ואכן, המאמץ נשא פרי. ציוניו היו לתפארת מדינה ישראל, ולסטודנט ולהוריו האוהבים (ששמחו עד מאוד על המלגה המכובדת) היתה אורה ושמחה וששון ויקר.

אולם בסמסטר ב' נפל דבר. עקב נסיבות השמורות במערכת, הסטודנט פישל, ובגדול. לא נכח בהרצאות, לא שינן, לא תירגל ולא הגיש שום עבודה, לא בזמנה ולא לא בזמנה. לבחינות במועד א' הוא אפילו לא טרח לגשת, זה היה חסר טעם.

אך לא סטודנט כסטודנטנו ירים ידיים. בסוף הסמסטר הבחור התעשת, והחליט להשלים את הקורסים החסרים בכוחות עצמו. בזמן שחבריו בילו את חופשת הסמסטר בנעימים, הוא הסתגר בחדרו, נעל את הדלת, וראה הרצאות מוקלטות עד שיצא עשן.

אך אינו דומה מי שנוכח ומתרגל ומשנן למי שמנסה לפענח לבד שיעורי וידאו מסובכים. את רוב הקורסים הסטודנט הצליח איכשהו לעבור, אך בקורס אחד, אוי לה לבושה, הוא פשוט נכשל.

לא נורא, ניחם את עצמו הבחור, קורה שנכשלים. אבל אז הוא נזכר במלגה. אחד התנאים לקבלת המלגה היה השלמת X נקודות אקדמיות, והקורס המפוספס השאיר אותו עם חסר של שתי נקודות. צרה צרורה.

ישב הבחור אבל וחפוי ראש במשך דקותיים, מבכה את אלפי השקלים שזרק לפח במו ידיו. אחר כך קם ממקומו וניסה לבדוק אם אולי בכל זאת אפשר לסדר משהו. הרי כבר סיפרנו שמדובר בבחור כארז. ואכן, בשיחות עם חברים התברר שיש מגוון שיטות יצירתיות להשלמת נקודות חסרות. הכרה רטרואקטיבית בהתנדבויות למיניהן, השגת אישור להכרה בלימודי יהדות כנקודות, ואפילו לימוד קורס פסיכולוגיה קליל שאין מי שלא עובר אותו.

בלב מלא תקווה החל הסטודנט להתרוצץ ממקום למקום, מנסה להשיג אישורים וחתימות. הוא הרים טלפונים ושלח מיילים, עמד בתורים ארוכים וניסה להפעיל את כל המי ומי שהכיר - אך העסק נראה תקוע. בסופו של דבר, נשמה טובה לחשה על אוזנו: "אם יש לך בעיות, לך תדבר עם ר', האחראית על המלגות. אולי היא תוכל לעזור".

הלך הבחור לר', ובפיק ברכיים וקול רועד התחנן על נפשו. הוא סיפר לה את כל הסיפור: איך הוא פישל, ונכשל, והפסיד את המלגה בגלל שטות, ואיך הוא מנסה לגרד את הנקודות החסרות כדי לעמוד בתנאים ו...

ר' השתיקה אותו בהרמת יד. "תירגע", היא אמרה בחיוך טוב. "אני מכירה היטב את המערכת, ואני יודעת שיש כל מיני תנאים וכללים. אבל אתה שוכח משהו חשוב – אני זאת שמחלקת כאן את המלגות, ובסופו של דבר, אני מחליטה אם תקבל מלגה או לא. טעית. קורה. אנשים צעירים עושים שטויות. אבל אני חושבת שלמדת מזה. המלגה שלך". כך, בפשטות.

נראה לי שכל מילה מיותרת. ובכל זאת – "וחנותי את אשר אחון, וריחמתי את אשר ארחם". יהי רצון שמחלק המלגות הגדול בשמיים יחתום אתכם ואת כל עם ישראל למלגה - סליחה, לשנה - טובה.